אגרא דכלה
וישבו לאכל לחם (בראשית לז כה). הנה לזר יחשב לצדיקים עמודי עולם כמוהם, הגם שכל המעשה הלזו לזר יחשב בשכל האנושי רק מאת הש"י היתה נסיבה, עם כל זה אף על פי כן צריך למצוא בסברתם על פי פשוטו איזה טעם. וי"ל הטעם להיות שראו שהוציא את דבתם רעה, סברו שגם הוא דמיון עשו וישמעאל, ועדיין לא פסקה זוהמא מאביהם מחטאו של אדם כמו באברהם ויצחק כנודע, אבל הדבר היא לזר מאוד, לו יהיה כדבריהם איך יערב להם לאכול בעת אשר הבן יקיר מתמרמר וצועק ובוכה מתוך הבור, ואפילו הרוגי בית דין שהבית דין המיתוהו בדין תורה, נצטוו שלא לאכול על הדם (מו"ק י"ד ע"ב). ונ"ל דהכתוב מספר בה רוב צדקתם, להיות דהם בעצמם תמהו על הדבר איך יש להם אבירות לב עליו כל כך, ולא נתפעלו מצעקתו ותחנוניו ואינם חוששים לצרת אביהם והכל כמישור לפניהם, וחשבו דלמא הם בכעס מחחת הרעבון, כנודע הדבר כשהאדם רעב הוא בכעס, וכשמסעד לבו, לבו שמח ומרחם ביותר ואינו מתאכזר כל כך, כמד"א (ירמיה מד יז) ונשבע לחם ונהיה טובים, וכמד"א (רות ג ז) ויאכל בעז וישת וייטב לבו, וכן קבלנו ממרן הקדוש מהרמ"מ ז"ל מ"כ ברימנאב שבבוא האדם מהדרך, יראה שלא לבא לביתו ברעבונו, בכדי שלא יתכעס על אנשי ביתו. כל זה גם הם חשבו למשפט דלמא אכזריותם וכעסם הוא מחמת שאינם בטוב לב מחמת הרעבון, על כן וישבו לאכל לחם לנסיון דילמא אחר שייטיבו לבם תשכך כעסם מעליו. והנה מאת ה' היתה נסיבה ותהי להיפך, והנה ארחת ישמעאלים וכו', שכבר כתבנו שסברתם היה שהוא זוהמת אביהם דמיון "עשו "וישמעאל, וכאשר ראו שהנה ארחת ישמעאלים וכו', המה ראו כן תמהו מה זאת עשה אלקים לנו, אך הוא להורות להזכירנו שסברותינו אמת, על כן חשבו ימצא מין את מינו, נ"ל: