חסידות על ישעיהו מה:יח

ויקח קרח וגו' (במדבר טז א). במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה. והנ"ל בזה על פי מה שכתבתי (לעיל בפרשת נשא) ליישב קושית התוספת במסכת סוטה (דף כ"ו, ע"א, ד"ה אמר) במה שדרשו בפסוק (במדבר ה כח) ונקתה ונזרעה זרע, דאסקו בתימא דתקשה ליה לרבי ישמעאל לנפשיה, עיין שם. על פי שהקשיתי על התורה אם כן מצינו חוטא נשכר. והתירוץ הלא אמרינן (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין וכו', ואם כן מצינו חוטא נשכר. וצריך לומר דהתשובה דמכפר יכול להיות נשכר על ידה, אם כן הכי נמי בזיון הסוטה מכפר, והבן. ולפי זה קשה מה הקשה ר' ישמעאל הא מסורת בידינו, והוא משנה במסכת יומא (דף פ"ז.) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואיתא על זה שני טעמים. (א), משום שאין כאן חרטה ואינו תוהה על הראשונות, כיון דידע מתחלה שיתחרט ואף על פי כן חטא. (ב), כיון דהתשובה סיבת החטא, אין קטיגור נעשה סניגור. ואם כן אם מכוונת בסתירתה לכך, הרי אין הבזיון מכפר משני הטעמים הנ"ל, וכיון דאינו מכפר, הדר הקושיא לדוכתיה הוה ליה חוטא נשכר. מיהו לא קשיא, דהא קיימא לן (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה וכו', וקיימא לן דאשה מצווה על שבת (ישעיה מה יח), אם כן אף דהתירוץ לא שייך כאן, מכל מקום אתחלתא דקושיא אין כאן דהא אין כאן חוטא, והבן. ואם כן זה יתכן לר' עקיבא דוקא, אבל לר' ישמעאל אין כאן לשמה רק להנאת עצמה, ואם כן לא קשה מידי, דאם באמת מתכוונת לכך, לא מועיל ולא מידי דהוה ליה חוטא נשכר, והבן כי מיושב קושיות התוספת בס"ד. והנה לכאורה מענין פרה אדומה מוכח דקטיגור נעשה סניגור, דתבוא אמו ותקנח צואת בנה (במ"ר פי"ט ח'). רק דהתירוץ לזה דבדבר שנעשה לתיקון שאני, כמו שמצינו (יהושע ג' ט"ו) בחבל זה חטאתי, ובחבל זה תכפר לי. והנה קרח ידע מהקושיא, ולא רצה להשיג התירוץ, ועל פי זה מבואר המדרש והוא אחד עם המדרש (במ"ר פי"ח ח') ראה שלשלת גדולה וכו', והיינו מה ראה קרח לחלוק וכו', ושמא תאמר דראה שלשלת גדולה וכו', והלא כיון שהשלשלת הזה הוא סיבת חטאו, אין קטיגור נעשה סניגור ולא יועיל לו, לכך אמר פרשת פרה אדומה ראה, דמינה מוכח לפי דעתו דקטיגור נעשה סניגור, והוא נכון בס"ד.

עוד ביאור על הפליאה בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא וכו', ענו שרפי הקודש השיבנו וגו' (איכה ה כא). גם ליישב המאמר שלא נשאו נשים (ויק"ר כ' ט'), שלא יקשה הלא מבואר בפסוק (ויקרא י א) שמתו על שהקריבו אש זרה (ויקרא י ב). והנ"ל דהוא על דרך דאיתא בפרק קמא דברכות (דף יו"ד ע"א) אהא דחזקיה שאמר אל ישעיה צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' (מלכים ב' כ ב), כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, א"ל מאי כולי האי, א"ל משום דלא עסקת בפריה ורביה. ויש להבין דהא חזקיה לא שאל אותו מפני מה, דידע הא דכתיב כי אין אדם אשר לא יחטא (מלכים א' ח' מו), אך שאל אותו מאי כולי האי, ור"ל מפני מה הגיע לו עונש גדול בזה ובבא, ואם כן מאי השיב לו משום דלא עסקת פריה ורביה, אכתי קשה מאי כולי האי, דעל זה אין מהראוי להענש עונש גדול כזה. ואמנם כבר פירשתי הענין על נכון, על פי מ"ש העקרים (מאמר רביעי פרק ל"ו ל"ז ל"ח), כי לפי שורת הדין ראוי שיהיה העונש נצחי והשכר זמני, אבל רב חסד מטה כלפי חסד (ר"ה י"ז ע"א), ומנהיג עולמו ברחמים שיהיה השכר נצחי לאוהביו ולשומרי מצותיו, והעונש זמני, עיין שם מלתא בטעמא בארוכה. ולפי זה נראה לי ליתן טעם נכון דעל זה החטא דלא עסקת בפריה ורביה, ראוי להעמיד על קו הדין שיענש עונש נצחי בזה ובבא, וכמו שכתבתי בגליון הגמרא שלי בברכות שם וז"ל: ונ"ל ליתן טעם נכון על שבזה ראוי להעמיד על קו הדין, דהא איתא (ב"ר י"ב ט"ו) שעלה במחשבה לברא את העולם בדין, וראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף מדת הרחמים. נמצא דהתנהגות מדת הרחמים אינו רק משום קיום העולם, ומי שאינו עוסק במצוה זו, הרי אינו חושש על קיום העולם דלא תוהו בראה וכו' (ישעיה מה יח), נמצא נשאר עומד על תחלת המחשבה כנ"ל, עד כאן לשוני שם. ועל פי זה יובן גם כאן, דזה שלא נשאו נשים, גרם שנענשו על החטא הנ"ל בעונש מיתה, והבן. עוד יש לומר אהא דחזקיה וכמו כן כאן, על פי מה שכתבנו (בפרשת וישלח) לפרש המדרש (ילקוט ראובני) ויגע בכף ירכו (בראשית לב כו), אלו יוצאי ירכו והם נדב ואביהו. על פי הגמרא כתובות פרק קמא (דף ח' ע"א) לוי איקלע לבי רבי וכו', ברך חמש וכו', מר סבר בתר מחשבה אזלינן, ומר סבר בתר מעשה, עיין שם. וכבר הקדמנו המאמר שמתו משום דלא נשאו נשים, והנה מבואר בגמרא (פרק הבא על יבמתו, יבמות דף ס"ג ע"א) דמי ששרוי בלא אשה לא נקרא אדם, שנאמר (בראשית ה ב) ויקרא שמם אדם, וכן הוא בזוהר (ח"א נ"ה ע"ב) דהוא פלג גוף, והיינו כפי המעשה דלא נברא אלא אחד כלול משניהם, מה שאין כן כפי המחשבה היה כל אחד בריאה בפני עצמו, והבן. והנה יעקב נתברך במעשה ויאבק איש עמו (בראשית לב כה), אמרו (ב"ר ע"ז ג') שהיה שרו של עשו, והיינו שרצה ליקח הברכה מידו, כי במחשבה נתברך עשו וירא כי לא יכול לו, אם כן המעשה עיקר, על כן ויגע בכף ירכו, נתן עיניו ביוצאי ירכו והם נדב ואביהו על שלא נשאו נשים, דכיון דאזלינן בתר מעשה, השרוי בלא אשה לא יקרא אדם דאינו אלא פלג גוף, והבן. ולפי זה ממילא מובן דמי שאינו עוסק בפריה ורביה, הרי הולך בתר מחשבה, ובמחשבה היה לברא את העולם במדת הדין, והבן. לפי זה כפי מה שהלכו נדב ואביהו בתר מחשבה, אם כן הוי ההנהגה במדת הדין ולא מהני תשובה, לכך כשנשרפו ונענשו על שלא נשאו נשים, והיה הוראה דאין האמת כפי מחשבתם ומהני תשובה, ענו שרפי הקודש ואמרו השיבנו ה' אליך וגו', ר"ל בשביל ישראל דיועיל תשובה לישראל, והוא נכון בס"ד.

ואם לא נטמאה וגו' ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה כט). במסכת סוטה (דף כ"ו ע"א) שאם היתה עקרה נפקדה דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' ישמעאל אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו וכו', אם כן מה תלמוד לומר ונקתה ונזרעה זרע, שאם היתה יולדת בצער יולדות בריוח וכו'. והקשו בתוספת (ד"ה אמר) תימא לרבי ישמעאל, לימא ליה לנפשיה אם כן יסתרו כל יולדת בצער וילדו בריוח וכו'. ונ"ל לתרץ על פי מה שקשה על הפסוק ונקתה ונזרעה זרע, אם כן מצינו חוטא נשכר דהא עברה על היחוד. ומיהו לא קשה מידי, דאם כן בבעלי תשובה דמצינו (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, קשה כנ"ל. אלא ודאי כיון דשוקל צער כנגד הנאה ומתכפר לו, לא חשיב חוטא נשכר, הכי נמי מתכפר לה בבזיונה דכדי בזיון. ועל זה קשה אם כן מאי הקשה הר' ישמעאל אם כן כל עקרות יסתרו, הא באומר אחטא ואשוב אין כו' (יומא פ"ה ע"ב), (והטעם) מבואר בספרים שאיננו שוה לו צער התשובה כנגד הנאת עבירה, דהא קיבל עליו מעיקרא הצער בשביל הנאה, וזה נכון. ואם כן לפי זה דאם מסתתרת אדעתא דהכי שתשתה, בודאי לא מועיל לה דבכאן נשאר הקושיא אם כן חוטא נשכר. אך יש תירוץ על פי דקיימא לן (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה, אם כן אין כאן חוטא כלל, שכונתה הוא כדי להקים זרע בישראל, ועיין באה"ע סי' א' בבית שמואל דגם אשה מצות על לשבת יצרה (ישעיה מה יח), ואם כן לפי זה היינו דוקא בכהאי גוונא כשמכוונת למצוה, אבל לא כשמכוונת להנאת עצמה, ואם כן אם תסתר עצמה כדי שתלד בריוח וכו', הבל ואין בה מועיל דאין חוטא נשכר, ואם כן מתורץ קושיות התוספת, ודו"ק.