Chasidut על משלי 13:16

וזהו מאמר שלמה המלך ע"ה שיר השירים, שנתעלה על כל השירים, שהוא בקשת תכלית האמיתי ומדרגה הגדולה שבמדרגות, ישקני מנשיקות פיהו, היינו כענין שכתב העקרים שם מנחל עדניך תשקם, וישקני הוא לשון תשקם, כמו ואחר ישקה את האשה מים (במדבר ה כו), מנשיקות פיהו, ר"ל ממה שפיהו כביכול נושק, דהיינו ממה שהוא מתענג כמו מנחל עדניו, כידוע דנשיקה הוא פעולת רוב האהבה ותענוג, ובקשת ישקני הוא, משום דאי אפשר לבא לזה מטבע אנושי, רק בהשפעת חסד עליון כאמור. כי טובים דודיך מיין, יש כי שנתפרש בלשון אף, כמו רפאה נפשי כי חטאתי לך (תהלים מא ה), וכמו כי קרוב הוא (שמות יג יז), עיין בהראב"ע ריש פרשת בשלח. ור"ל אף שטובים דודיך מיין, ר"ל הנמשך מיין גם כן, והיינו מכל שעשוע עונג פעולותיו ית', וקראו בשם יין, שזה כולל כל שמחה כמ"ש רש"י (ד"ה כי), מכל מקום לריח שמניך טובים, היינו מצד פעולתך הנראים ונשמעים למרחוק מקצה ועד קצה, על כן עלמות אהבוך, היינו האומות כמו שפירש רש"י (ד"ה עלמות), ואם כן אנחנו עמו חבל נחלתו ראוי לנו מדרגה היותר גדולה, אלא שזה אי אפשר מפאת עצמותו של האדם, כי אם בחסד אלקי. לזה אמר משכני דייקא, אז אחריך דייקא נרוצה, כי דוד המלך ע"ה אמר טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים ל"ז ט'). ואמרתי בדרך פשוט על דרך משל כמו שנותנין לחולה איזה מאכל טוב, והוא מחמת רוע מזגו בחולשתו אינו רוצה לטעום כלל, ומבקשין ממנו אם לא תרצה לאכול, טעום ותראה שהוא טוב. וזה הוא מאמר דוד המלך ע"ה, דבודאי מי שהוא רק טועם משעשוע אהבתו ית', רואה שאין טוב ומתוק כזה במציאות ובודאי יאחוז ולא ירפה, רק שהסט"א מסמא עיניו ומסיתו שלא ירצה לטעום כלל וזה כל פעולת הסט"א, על כן רבי שמעון בן יוחאי הקדוש קורא תמיד אטימין עיינין (זוהר ח"ג ע"ז ע"א), על כן אמר דוד טעמו וראו בעצמיכם שטוב ד'. והיינו טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי בודאי הטועם שוב לא ירפה כנ"ל, על כן אמר נרוצה בודאי. ואמר הביאני המלך חדריו, ר"ל אף שכבר הביאני המלך חדריו, ר"ל חדרי משכנותיו שעשוע השגתו על ידי פעולותיו, אך אנו מבקשים נגילה ונשמחה בך כביכול בתארים והשלמות הבלתי בעל תכלית שבך הנקראו נחל עדניך. והנה נחל עדניו שהוא השגת תארי עצמותו ית', ודאי מופשט מן המלות, ועיין במורה (חלק א' פרק נ"ז) שכתב אמנם השם יתעלה ויתרומם ענין אמרינו עליו שהוא מחויב המציאות, תהיה מציאות עצמו ואמתתו, ואינו עצם קרה לו שימצא, אם כן הוא נמצא ולא במציאות, חי ולא בחיים, יודע ולא במדע, חכם ולא בחכמה, אבל הכל שב אל ענין אחד אין רבוי בו וכו'. ולא יתבוננו אלו הענינים הדקים כמעט שיבצרו מן השכל במלות הנהוגות וכו'. ואלו הדברים אין העלם בהם למי שרגיל בהבנת הענינים כפי אמיתתם, ובחנם בהשגת השכל להם, והפשטתו אותם לא בכללית אשר יורו עליו המלות, וכל מקום שתמצא שיתארו השי"ת ראשון ואחרון, הוא כתארו באוזן ועין כלשון בני אדם, עד כאן דבריו עיין שם באורך. המבואר מזה, דאף שבדבור ההכרח לצייר הענין כפי שהפה יכול לדבר, אבל בהשגת השכל צריך להפשיט אותן מן המלות, ונמצא המלות הם להם לבוש להתפס בדבור, אבל בהשכל צריך לפשטו מהלבוש. והנה ידוע כי ערום, הוא שם משותף להתחכמות ולהפשטה (עיין בקונקרדאנציע בשורש ערם), כמו והנחש היה ערום (בראשית ג א), כל ערום יעשה בדעת (משלי יג טז), שהוא לשון התחכמות, וערום ילינו מבלי לבוש (איוב כד ז), הוא לשון הפשטה, וכמוהו הרבה ושורש אחד להם ערם. ועל פי זה פירשתי הפסוק (משלי ח יב) אני חכמה שכנתי ערמה, היינו מופשט מן המלות, דמי שרוצה להשיג בלי הפשטה, הוא נעדר החכמה כנ"ל, והוא פירוש נכון מאד. אמנם להשפיע שכל לזולתו, זה אי אפשר רק על ידי הדבור, וממילא הוא מהנמנע רק על ידי השגת פעולותיו ית', כמ"ש (תהלים קמה יא-יב) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, (תהלים קמה יב) להודיע לבני האדם גבורותיו, והיינו השגתו על ידי אמצעות פעולותיו. וז"ש נזכירה דודיך, ר"ל להזכיר לזולת דודיך, זהו נמשך מיין היינו השגת פעולתיך, אבל בעומק השגת השכל משרים אהבוך, אהבת מישור לו ית' בלי שום אמצעי מפסיק, והבן.

ועל זה אמר הכתוב (קהלת ב', י"ד) החכם עיניו בראשו שמסתכל תמיד בעוסקו בצורכי גופו התחתונים הגשמיים רק לתקנות הנבראים המתקרבים אליו להעלותם במוחו ושכלו אשר בראשו המגיע השמימה. והכסיל בחושך הולך למלאות פיהו אוכל כאשר יוכל שאת כבהמה ומחשיך לחיוּת הקודש אשר שם שלא יוכלו לעוף למקורן. וזה אומרו (משלי כ"ט, י"א) וחכם באחור ישבחנה, כי הנה דרכי הגופניות אשר האדם מוכרח בהם נקראים בבחינת אחור, מה שאין כן עבודת ה' בתורה ותפילה נקראים קדם בבחינת (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני והחכם גם באחור משובח ומהולל ומשבח ומתקן גם בחינת האחור שיתמלא לבחינת קדם עבור שדעתו לשמים וגם את האחור ישבחנה לתקנו להעלותו יפה יפה. וגם ישבחנה הוא מלשון שבירה (מלשון (שם ס"ט, י') בשוא גליו אתה תשבחם) שמשבר כל בחינות תאוות הגשמיים שבה. וזה פירוש הכתוב (משלי י"ג, ט"ז) ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אוולת כי ערום כל עשיותיו בדעת כאמור להפריש הרע מן הטוב על ידי ידיעתו הנכונה שזה רע וזה טוב ובורח בלבו מן הרע כמטחוי קשת ואוכל באימה ויראה ובמתינות ורק די הצורך המוכרח לשבירת רעבונו ולא יותר והכסיל מגלה ערותו ואוולתו שאוכל וחוטף וממלא פיהו באוכל או בשאר תאוות כבהמה מה שראוי לעשות בצניעות וביראה לפני ה'. וזהו סוד המבואר בזוה"ק הכל בחכמה אתברירו וכן בכוונות האר"י ז"ל בסוד כוונת האכילה מבאר שעיקר הבירור הוא בסוד החכמה. וזה הוא עיקר הבירור בחכמה להבין בחכמתו ביזוי ומיאוס תאוות הגשמיות עד שיהיו נמאסין בלבו באמת שלא להשטות עצמו לומר שהוא מבין שכולם המה דברי הבל והבאי ומעשי בהמה, ובלבו חומד אליהם למלאות תאותו, רק שיהיה נמאסין באמת בלבו ולא ירגיש שום טעם במאכלו מתאות הגשמיות עבור פחד ויראת אלהים, וכל אדם יעשה כאשר יוכל לפי ערכו, וחין ערך יופי אהבה וחמדה וחפץ לבבו בעבודת ה' שבזה, שהוא העלאת הניצוץ, ובזה הוא מעלהו. ובלתי זה אפילו אם יכוון כוונות בשמים מכוונות האר"י ז"ל ושאר כוונות כל היום כולו לא יועיל להפריד הקליפה מן הקדושה כיון שבתאותו חומד אליה. וזה צריך להקדים קודם כל, ואחר כך אם יכוון ברזין דאורייתא וכוונת השמות והיחודים התלוין באכילה ככל המבואר בכתבי האר"י ז"ל ודאי אשרי לו ויפה חלקו שגורם בזה שמחה וחדוה בכל העולמות וממשיך על ידי האכילה כל בחינת שפע וברכה ורחמים לכל העולמות כולם.

ובאמת זה אינו, כמ"ש בפ' קדושים (ויקרא יט, ב) דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו כו', כל העדה כולם ראויים להיות קדושים וחסידים, וחנוך שנעשה מטטרון ואליהו יוכיחו. וכך אמר בש"ס דקדושין (מ:) לעולם יראה אדם את עצמו וכו' שנאמר (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, וכן עשה מצוה אחת הכריע את כל העולם לזכות וכו'. וכל אחד מחוייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי (תנדבא"ר פכ"ה). וערום יעשה בדעת (משלי יג, טז), ההיפך מיצר הרע הוא פרעה, העורף, אחורי הדעת של משה, שדרשו חז"ל בפרך, שהוא עניו לעשות בעצמו לפנים, ועל ידי הסבלות והשעבוד יתייאשו את עצמו בשפלות, מי אנוכי לעבוד עבודת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא התפלה העומדת ברומו של עולם, וכיוצא בזה.