Chasidut על משלי 14:1

וְזֶה בְּחִינַת נָחָשׁ שֶׁפִּתָּה לְחַוָּה וְהֵטִיל בָּהּ זֻהֲמָא, שֶׁהוּא הָרוּחַ סְעָרָה, הָרוּחַ שְׁטוּת, אֵשֶׁת כְּסִילוּת (משלי ט׳:י״ג), וְהוֹלֵךְ וּמְפַתֶּה אֶת הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אִשָּׁה חֲכָמָה, בִּבְחִינַת חַכְמוֹת נָשִׁים (משלי י״ד:א׳), וּמֵטִיל בָּהּ זֻהֲמָא.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. הענין בזה, שכאשר רק נשלמה בכל השלימות הראוי עד שלא היה לה עוד שום עסק בעוה"ז, אפס ממנה כח החיים ולא רצתה לכנוס עוד בספיקות. וזה הוא שאומר כבוד אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה, חכמות נשים בנתה ביתה (משלי י״ד:א׳) שזו היא החכמה שנמצא בנשים, לשבת ביתה ולא לכנוס לספיקות בהרכוש שקבצה כבר ויש לה בידה, אף שתוכל גם להרויח, אך שנוח לה להיותה בטוחה בהקרן בלי הרוחה מהלכניס הקרן בספק שתוכל להפסיד אף הקרן. והדכר הוא בהיפך מזה שחפץ לכנוס בעסק, אף שיוכל להפסיד מה שיש לו בידו אבל יוכל להיות שירויח הון רב עד אין שיעור וגדולה, וזו המעלה ממעלת החכמה שנמצא בין הנשים, וכדאיתא במס' נדה (דף מה:) שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מן האיש, והזכר דרכו לכנוס ולאסוף, וכדאיתא יבמות (דף סה:) איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש^עבעיין במי השלוח ח"ב משלי (יד) ד"ה חכמות: חכמות נשים הוא מתינות וישוב הדעת שיהיה לו בכל דבר מעצור לרוחו, וזה הוא חכמה המתלבשת בבינה וכו'. וכדאיתא בגמ' (יבמות סה:) איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש שלא תרצה לכנוס באחריות סכנה, וזה דאיתא בגמ' (נדה מה:) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש ובינה הוא כח המצמצם כדאיתא בזה"ק (בא מב:) וזה הוא בנתה ביתה היינו קנין קבוע בקדושה.. וזה הוא דאיתא בש"ס (מנחות לב.) תפלין שבלו מהו שיעשה מהן מזוזה, ומסקינן שם דאסור מפני שקדושת תפלין גדולה מקדושת מזוזה. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (משפטים קיט:) ובהאר"י הק' (שער הכוונות תפילין, דרוש א) שהארבע פרשיות תפלין הם כנגד ארבעה אותיות מהשם הוי"ה, והשני פרשיות הכתובים גם במזוזה הם כנגד שני אותיות אחרונים ו"ק, שהם הנוקבא משני אותיות הראשונים י"ק כידוע^עגוכמבואר בשער ההקדמות בענין טו"ר סוד אחור באחור בסופו וזל"ק: וע"כ נצטווינו במצות המזוזה שהיא נוקבא דז"א העומדת שם בפתח ההוא וכו'.. י"ק מורה על כל הנשמה תהלל י"ה, שמאלו השני אותיות נתוסף ונתרבה הלול ושבח להשי"ת, והם ברזא דתפלין. והשני אותיות ו"ק מרמזים על מעשה ופעולת אדם נשלמים, שהשי"ת מסכים וחותם עליהם, ואלו הפעולות הם שלמים וקבועים בקביעות בלי הוספה. ולזה הוא קביעת מזוזה דרך ביאת אדם לבית, מפני שמרמזת על פעולות נגמרים ונשלמים, כמו כל התבואות שמתחייבים במעשר בגמר השלמתן כשרואים פני הבית. ועל זה מרמז גם החילוק מה שמזוזה צריכה שרטוט ותפלין אין צריכים שרטוט כדאיתא בש"ס (מנחות לב:). כי שרטוט מורה על סדר ושורה נאה, והוא כמו אדם העוסק בעסק ומשא ומתן באמצע, אזי אינו משגיח על סדר להניח המעות בסדר ושורה ולמנות ולספור כמה עולה הונו ורכושו להתרבות ולהתוסף, אכן אחר כלותו מסחרו, אזי מניח הונו בסדר ושורה למנות כמה עולה הונו כמה הרויח. וכן הוא החילוק שבין תפילין למזוזה. תפלין מרמזין על הוספה, לכן אין צריכין שרטוט, מאחר שלא נודע לו כמה הרויח. אבל מזוזה מורה על דבר נשלם, שכבר נודע לו מספרה, לכן צריכה שרטוט. וזה הוא ג"כ הענין שמצות תפלין הוא ביום, כי יום מורה על עת שאדם פועל ועוסק במסחרו לעשות מעשהו בדעת וחשבון, להרבות הון בקדושה כל שעה יותר, וכל החילוקים שבין תפלין למזוזה הם בנויים על זה היסוד והשורש:

היו נכונים כו' אל תגשו אל אשה (שמות יט טו). "היו תרין במסורה. דין. ואידך ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני י"י (במדבר טז טז). רמיזת המסרה. הנה אמר בן עזאי בהוכיח אותו החכמים למה אינו עוסק בפריה ורביה, אמר "ומה אעשה שנפשי חשקה "בתורה (יבמות ס"ג ע"ב). הנה לכאורה מהו התירוץ לבטל מצות עשה דאורייתא. אבל הוא תירוץ אמיתיי, דהנה אם יוכיחו את הסריס למה אינו עוסק, הלא אין בידו עון כי מה יעשה, כן הוא האדם אשר דבוק בקונו על ידי התורה, הנה מתבטל ממנו הכח אנשים ואי אפשר לו לעסוק. זה שאמר בן עזאי מה אעשה זה דבר שאי אפשר אצלי, שכל כך הרגלתי את עצמי בתשוקת התורה, עד שבטל ממני הרגש האנושי בחוש המישוש. ממילא מובן לפי זה רמיזת המסרה שאמר להם משה היו נכונים אל תגשו אל אשה, היינו "היו לפני י"י בדביקות נפלא ויתבטל מכם ההרגש התאווני, כי דביקתו ית"ש הוא תענוג כל התענוגים. וגם כן רמיזת המסורה בקרח, כבר ידעת מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"י ע"א) אולת בידיה תהרסנו (משלי יד א), היא אשתו של קרח שהשיאתו עצה רעה. וזה שרמז משה בתיבת "היו בקרח, כמו "היו שבכאן, היינו אל תגשו אל אשה, ואז "תהיו לפני י"י: