Chasidut על משלי 15:20

וזה הוא עיקר עבודת האדם עבור לעשות נחת רוח להבורא ברוך הוא. אמנם אם מתייאש את עצמו ואומר שאין להקדוש ברוך הוא נחת רוח במעשיו. הגם שיהיה סובר שהוא עניו ושפל ברך. אם מתייאש את עצמו ואומר שאין להקדוש ברוך הוא נחת רוח בתחתונים אין זה נקרא עניו ושפל ברך, אדרבה הוא נוטה קצת למינות ואין זה עניו ושפל בדך העולה על לב בני האדם כי אין נחת רוח להקדוש ברוך הוא מהעושין רצונו. רק זה הדרך שאדם מתענג בעת אשר לומד ומקיים מצותיו ועיקר הנחת רוח של בני ישראל בעת עסקם בלבבם שהאלהי האלהים ואדוני האדונים יש לו נחת רוח כביכול ושמח במעשינו הטובים. וכן אמר אדומו"ר בוצינא קדישא מהו' דוב בעריש זלה"ה, שהקדוש ברוך הוא שמח במעשינו ובמצותינו ובתורתינו כמאמר הכתוב (משלי טו, כ) בן חכם ישמח אב, ואנחנו נקראים בנים למקום. ואמר אדומו"ר שזה פירוש המוזכר כמה פעמים ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, כי פרנסה הוא לשון תענוג. ונמצא שכל אדם צריך להיות עניו ושפל ברך בכל דבר אפס בזה שיש לאדם תענוג במה שהקדוש ברוך הוא שמח במצותיו ובתורתו לדבר הזה אין להאדם להיות שפל ברך לאמר מה אני שאשמח להבורא ברוך הוא. כי כן רצון המאציל העליון שיהיה שמח בזה שישראל עושין מצות כמאמר הכתוב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, וכביכול שמתפאר בישראל ושמח בהם וזה מרוב חסדו ורחמיו של הבורא ברוך הוא וכמו שכתב הפייט אשר אימתך כו', ורצית שבח מגלומי גוש כו', מחסרי דעת והוא תהלתיך. נמצא צריך תענוג מתענוג שמחה משמחה, דהיינו שיהיה לו שמחה במה שיש להבורא ברוך הוא שמחה ממעשיו כביכול ובזה אין להאדם להיות עניו ושפל ברך לאמר מה אני שאשמח להבורא ברוך הוא, רק הוא יבטח בה' ברוב חסדו וברוב רחמנותו שהוא שמח במעשיו התחתונים. וכשאדם יהיה לו תענוג מתענוג ושמחה משמחת הבורא ברוך הוא יתלהב לבבו בקרבו וישמח ויעלוז ויעבוד את האל הטוב בשמחה ובטוב לבב. והנה ידוע שעולם העונג נקרא מדה שמינית כמו שכתוב בספר יצירה אין מעלה מעונג. כי כן בינה אם הבנים נקרא עולם העונג ובינה נקרא למנצח על השמינית מדה השמינית ונקראת אם הבנים שמחה. ונמצא צריך להיות שבני ישראל צריך להיות להם שמחה משמחה ותענוג מתענוג, דהיינו שיהיה לו שמחה במה שהקדוש ברוך הוא שמח במעשיהם הטובים של ישראל, וכבר כתבתי שמדה השמינית נקראת אם הבנים שמחה, מדת העונג בסוד ונהר יוצא מעדן. (בראשית ב, י) ונמצא כשיש לו שמחה משמחה ותענוג מתענוג נקרא שמיני שבשמינית ובזו אין להיות עניו ושפל ברך ולומר האיך אני שמח ולומר שאני משמח את הבורא ברוך הוא במעשי ובמצותי ואשר לו שרפים וחיות ואופני הקודש ישמח אותו קרוץ מחומר, כי בזה אין להיות עניו ושפל ברך, אדרבה יתענג וישמח במה שהשם יתברך שמח במעשיהם הטובים של ישראל:

וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות לג, כג). הנה כתיב (משלי טו, כ) בן חכם ישמח אב. וכתיב (איוב כח, יב) החכמה מאין תמצא. עיקר החכמה הוא כשאדם מסתכל באין ויודע שמעצמותו אין בו ממש, רק עיקר חיותו הוא האי"ן ומדבק עצמו בשורשו במקור החיים וזה שחיותו מתדבק עצמו בהבורא יתברך הבחינה הזאת נקרא אצל הבורא יתברך כביכול בחינת לבוש. וזהו הרמז בפסוק ולמכסה עתיק יומין. וזהו הרמז בגמרא ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים, כי לבוש הוא פרנסה לכך נקרא חכמה בכל מקום אור החוזר, כי על ידי חכמה חוזר ומדבק עצמו בשורשו. וזהו הרמז (איוב לג, לג) ואאלפך חכמה, אל"ף אותיות פל"א, כי באמת כל חיותו כשמדבק עצמו בשורשו שם הוא פלא בלתי השגה והבחינה הזאת נקרא תנועה כביכול עושה תנועה בתיבה בנתינות הטעם ב"ה ועל זה הרמז ואאלפ"ך חכמה, והבחינה הזה נקרא קמ"ץ, כי החכמה נקרא פת"ח והנקודה אשר תחתיה אשר על ידי הנקודה הזאת הוא נשתנה לקרוא קמ"ץ היא האי"ן ועל זה הבחינה נקרא אל"ף, כי באל"ף יש שני קמצי"ן, כי האל"ף הוא פתח ושני נקודות ויש בה קמ"ץ להיפוך, דהיינו נקודה למעלה ופת"ח למטה ויש בה קמ"ץ כסדר נקודה למטה ופת"ח למעלה והיא על בחינה הזאת כאשר מסתכל באי"ן ומסתלק חיותו ממנו ומדבק עצמו בשורשו זהו קמ"ץ להיפך הנקודה הוא האי"ן מקור לכל חי למעלה ופת"ח למטה וזה שחוזר לעצמותו ומקבל תוספות בהירות וכביכול האי"ן עושה בו רושם הוא קמ"ץ כסדר היינו פת"ח למעלה ונקודה למטה. וזהו הרמז וראית את אחורי כו', כי המסתכל באי"ן הוא בטל במציאות ואיך יסתכל בעין הרואה כשהוא בטל במציאות. ולזה אמר וראית את אחורי, הוא אשר על ידו תהיה על המדריגה הזאת להסתכל באי"ן זאת תראה. והנה האי"ן אשר כל המסתכל בו הוא בטל במציאות נקרא הוי"ה הבחינה הזאת אשר על ידו ישיג להסתכל באי"ן נקרא אהי"ה וישראל היו במצרים ולא השיגו עדיין להסתכל באי"ן, רק המדה אשר על ידו ישיג להסתכל באי"ן. וזהו הרמז אהי"ה שלחני אליכם (שמות ג, יד) אבל אבות הקדושים השיגו להסתכל באי"ן. וזהו ה' אלהי אבותיכם, שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו: