Chasidut על משלי 20:9

ג וְצָרִיךְ לֶאֱחֹז תָּמִיד בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה, כִּי מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי (משלי כ׳:ט׳); כִּי בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם אוֹמֵר: חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי – אֲפִלּוּ זֶה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּבַר לֵבָב בְּלִי פְּנִיָּה.

(נ.) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וכו' ר' יוחנן אמר אלו נגעים ואהלות שיקרין בעוה"ז וקפויין הן לעוה"ב וכו' והיה ד' למלך וגו' אטו האידנא לאו אחד הוא א"ר אחא בר חנינא לא כעוה"ז עוה"ב, עוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, העוה"ב כולו הטוב והמטיב. ושמו אחד אטו האידנא לאו אחד, א"ר נחמן בר יצחק לא כעוה"ז עוה"ב, עוה"ז נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת בעוה"ב כולו אחד נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א. ענין נגעים ואהלות רומז על בירורי האדם, במה שהאדם צריך לברר את עצמו. נגעים, היינו אף אחר שכבר בירר אדם את עצמו עד מקום שידו מגעת, גם אז מוצא בלבו שאין בכחו לומר מצידו זכיתי לבי, כמו שכתיב (משלי כ׳:ט׳) מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. ומכיר בעצמו ורואה שעוד אינו מבורר בעומק הלב, כענין שנאמר (מלכים א ח׳:ל״ז-ל״ח) כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה וגו'. אהלות, היינו שאדם מכיר ורואה שהוא מצידו מבורר אף בלבו, אכן האלהים אנה לידו פעולה שעי"ז יש לו מיחושים שח"ו היה בטעות, שתחלת כוונתו לא היתה לשם שמים, והוא נעתק מרצון השי"ת עוד מאז, וצורך לו לסתור כל סדר ובנין עבודתו שעד עתה, ולהתחיל סדר עבודה מחדש בענין אחר. וכגוונא דנזיר שנטמא, שקודם זה עלה בלבו לקבל על עצמו נזירות להפריש עצמו מהנאות עוה"ז, והתחיל למנות ימי נזירותו, והאלהים אנה לידו פעולה שעל ידה טמא נזרו. ומזה ירחשו בלבו מיחושים, אולי גם ראשית כוונתי היתה בטעות ולא היתה לשם ד'. וכמו שנאמר (במדבר ו׳:ט׳) וכי ימות מת עליו בפתע פתאום ודרשו על זה בש"ס (כריתות ט.) פתע זה שוגג פתאום זה אונס. ויש לו מזה מיחושים, שמא טעה אף בכוונתו הראשונה, כי לא היתה רצויה, כי באם בראשיתה היתה רצויה, הלא כל הבא לטהר מסייעין אותו, ולמה נזדמן לידו פעולה כזו שתתקלקל כוונתו. ומצד זה נדמה לו שהוא ח"ו לגמרי נעתק מהשי"ת, ואין עצה לפניו רק לסתור מנינו הראשון שנזר לשם ד', כמו שכתיב (שם) וטמא נזרו ולהתחיל מנין חדש, כמ"ש (שם). וזה כוונתם שנגעים ואהלות יקרין בעוה"ז שקשה מאד לאדם להתברר בזה באלו שני הבירורים. ונגד אלו שני הבירורים אמרו בש"ס (ברכות כט:) אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרוי ולא תחטי ולא תרתח ולא תחטי. שבאלו הבירורים כלל ורמז לו כל הבירורים שבעוה"ז. לא תרוי הוא נגד תאוה, וזה נגד אהלות, ולא תרחח הוא נגד כעס, והוא נגד נגעים. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שכעס נצמח באדם מחסרון שאינו מכיר שלד' הארץ ומלואה ומדמה לעצמו כח עצמי. כמו שאם יהיה אדם בבית חבירו ולא יהיה מערכת וסדר בית חבירו כרצונו לא יכעוס על חבירו, כי מה לו לחוות דעתו בבית חבירו. אבל בביתו אם לא יהיה מערכת הבית וכליו נערך ונסדר כרצונו, אזי יכעוס, למה לא נערך ונסדר כפי הערכתו ורצונו. כן הדבר הזה, שבאם היה האדם מכיר שלד' הארץ ומלואה בלי שכחה, לא היה כועס על שום דבר. אכן אם לא יכיר שלד' הארץ ומלואה, ושוכח שהשי"ת הוא אחד ומנהיג כל הבריאה, וידמה לנפשו כח נבדל, אז יכעוס אם אין נערך ונסדר כרצונו, וזה שאיתא בזוה"ק (בראשית כז) כל הכועס כאלו עובד ע"ז. וכן גם כן, באם ידע האדם ויהיה מבורר במציאות השי"ת, לא יעלה בלבו שום תאוה וחמדה. וזה שהזהירו אלו השנים, לא תרוי ולא תחטי ולא תרתח ולא תחטי, שצריך האדם לברר עצמו באלו השנים. אך מאד קשה לאדם, כי לפעמים צריך האדם להשתמש גם במדת הכעס בכדי להנצל מתאוה. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה על מה שמזהיר שלמה המלך ע"ה בספרו (משלי כ״ד:ו׳) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ. כמו רב החובל המנהיג את הספינה, ורואה שהספינה מטה לצד אחד ביותר והוא מתיירא שלא תטבע בים, אז מטה את הספינה לצד השני. ואף שגם בזה הוא מסוכן, אכן לפי שעה הוא הצלה פורתא. ואם תטה הספינה בצד השני ביותר ומתיירא גם אז שלא תטבע בים, חוזר ומטה אותה לצד הראשון וכן הלאה עד אשר יבא לשפת הים וינצל. כן הענין באלו שני בירורים, אם יש לאדם חסרון ח"ו במדת התאוה טוב לו לפי שעה לכנוס עצמו במדת הכעס להנצל מתאוה. ואף שגם זה חולי מסוכן, אכן לפי שעה הוא עצה להנצל, וכן הלאה עדי יבא לקו השוה להלוך במישרים. וזה כוונתם אלו נגעים ואהלות. נגעים, היינו אף אחר כל הבירורים, שמצד האדם אין בכחו לומר זכיתי לבי. ואהלות, היינו אחר כל בירוריו שנראה לו תחלה שכבר יצא די בירור מצידו, ואח"כ אירע לו פעולה בשגגה ואונס שאז נראה לו שהוא בטעות מתחלה ועד סוף, והוא ח"ו נעתק מרצונו ית'. ואלו הבירורים כבדים ויקרים מאד על האדם להתברר בהם. וקפויין לעוה"ב, שאז יברר השי"ת כל פעולות ישראל ויאיר אותם באור שכל פעולותיהם של ישראל לא היו נעתקים מרצונו ית', מאחר שבעומק לבם היה מתכוונים לשם ד'. ואף רעותא טבא דבר נש לא יתאביד והשי"ת יצרפם למעשה, כמו שאיתא בש"ס (קדושין מ.) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. כי אז יתברר שאף המניעה נעשית ברצונו ית', מאחר שהאדם מצידו כל מגמתו וחפצו ורצונו היה רק לקיים רצונו ית', והאלהים אנה לידו פעולה זו שמונע אותו. מוכח מזה שגם זה לטובתו לצרפו צירוף אחר צירוף. וכעין שאיתא במדרש (תנחומא שמיני) וכי מה אכפת ליה להקב"ה לשוחט מן העורף או לשוחט מן הצואר, אלא לצרף את בריותיו כדכתיב כל אמרת ד' צרופה. וכל ההסתרות שהיה לאדם, זה שתחלה נראה לו שטוב לפניו סדר עבודה אחת ואח"כ נראה לו סדר אחר, כל זה הוא רק לצרפו אבל מעולם לא היה ח"ו נעתק מרצונו ית'. וזה והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד וכו'. לא כעוה"ז עוה"ב, עוה"ז על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב עוה"ב כולו הטוב והמטיב. בשורות טובות היינו, שאדם מכיר ורואה שמעשיו טובים מבוררים ודבוקים באורו ית'. בשורות רעות היינו, שנזדמן ואירע לידו פעולה שנראה לו על ידה שח"ו נעתק הוא מרצון השי"ת. אכן כל זה הוא רק בעוה"ז שצריך האדם לתחבולות לעשות מלחמה, לזה נמצא באדם פעמים מיחושים כאלה. אבל לעתיד שאז ינהיר השי"ת לאדם שבכל פעולותיו שפעל ועשה היה דבוק בהם להשי"ת. ומה שנדמה לו לפעמים איזה מניעה, גם זאת היה טובה לצרף בה את האדם, אז יהיה כולו הטוב והמטיב. ושמו אחד וכו' עוה"ז נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת עוה"ב נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א. הענין הוא כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה ענין עוה"ב הוא כמו שאיתא (בספר הבהיר) עוה"ב מה בא שבא תדיר. היינו שהאדם יכיר עצמו שזה עצמו שנדמה לו בעוה"ז, שסבל מאד מצד המניעות מעשות רצונו ית', מזה עצמו יתהוה לו כח התחיה. וזה ענין שנכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, כי זה רומז על הסתרת אור השי"ת, שבעוה"ז הסתיר השי"ת את אורו, ונדמה לאדם שהמניעה היא משוללת רצונו ית'. ועי"ז היה לו סבלנות מזה, כי לולא זאת לא היה נמצא בלבו שום עבודה. כי באם היה רואה גם בהמניעה מפורש רצונו ית', אז לא היתה נחשבת עבודה מצידו, כי כל עיקר החשבון ועבודה שנחשב מצד האדם, הוא יען שסובל מזה שנדמה לו שיש לו מניעות מלקיים רצונו ית'. אבל לעתיד יהיה הקריאה ג"כ ביו"ד ה"א, שיאיר אז השי"ת שבכל גודל הסתרות ומניעות היה רצון השי"ת. ומעולם לא יצא מתחת יד ישראל פעולה שתהיה נעתק מרצונו ית' אף רגע:

וְזֶה בְּחִינַת הַתְּלִיָּה דַּיְקָא שֶׁרָצָה דַּיְקָא לִתְלוֹתוֹ, כִּי אֵלּוּ הַשַּׁעֲרֵי טֻמְאָה שֶׁכְּנֶגֶד שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה שָׁם עִקַּר הַבְּחִירָה, כִּי זֶהוּ עִקַּר בְּחִינַת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם לְפִי בְּחִינָתוֹ לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּהָרַע וְהַטֻּמְאָה רַק לִבְחֹר בַּטּוֹב, אֲבָל יֵשׁ צַדִּיקִים בְּחִינַת מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר קִדְּשׁוּ עַצְמָן לְגַמְרֵי מִכָּל אֲחִיזַת הָרַע וְהֵם כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ עַד שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם בְּחִירָה בְּשׁוּם דְּבַר תַּאֲוָה, אֲבָל כָּל בְּחִירָתָם הוּא רַק בִּבְחִינַת מֹשֶׁה הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁאֵין יְכוֹלִין לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשָׁם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים אֵיךְ הוּא יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה בֶּאֱמֶת שֶׁזֶּה הָיָה עִקַּר בְּחִירַת מֹשֶׁה וְהַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם בִּבְחִינָתוֹ, כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם" (בְּסִימָן קצ וּבְהַשִּיחָה הַשַּׁיָּךְ לָזֶה הַנִּכְתָּב בְּמָקוֹם אַחֵר). וְזֹאת הַבְּחִירָה נִמְשֶׁכֶת מִשַּׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁל חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה שֶׁלֹּא הִשִֹּיגוֹ מֹשֶׁה, וּמֵחֲמַת שֶׁזֹּאת הַהַשָּׁגָה לֹא הִשִּיג עֲדַיִן, עַל כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לָתֵת עֵצָה בְּנַפְשׁוֹ כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְשָׁם וּמִשָּׁם כָּל בְּחִירָתוֹ. וְעַל כֵּן הָמָן, יִמַּח שְׁמוֹ, שֶׁיָּנַק מִשַּׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁל הַטֻּמְאָה רָצָה לְהִתְגַּבֵּר לְהַעֲלוֹת אֶת מָרְדְּכַי עַל הָעֵץ שֶׁגָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וְלִתְלוֹתוֹ עָלָיו, הַיְנוּ שֶׁהַקְּלִפָּה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁכְּנֶגֶד הַקְּדֻשָּׁה רָצָה לְהַעֲלוֹת אֶת הַצַּדִּיק עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁל הַבִּינָה וּלְהַכְנִיסוֹ שָׁם בְּעִיּוּן דַּק וְנֶעְלָם מְאֹד עַד שֶׁיִּפֹּל בִּסְפֵקוֹת וְלֹא יֵדַע בְּעַצְמוֹ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג וְזֶהוּ בְּחִינַת תְּלִיָּה כְּמוֹ מִי שֶׁתּוֹלֶה בְּסָפֵק, כִּי הַסָּפֵק נִקְרָא תְּלִיָּה כְּמוֹ אָשָׁם תָּלוּי שֶׁבָּא עַל הַסָּפֵק, כִּי אֵלּוּ הַסְּפֵקוֹת הֵם עִקַּר הַבְּחִירָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, בְּחִינַת מֹשֶׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת מָרְדְּכַי. וְהָמָן בְּעֹצֶם הִתְגַּבְּרוּתוֹ בַּקְּלִפָּה רָצָה לְהַשְׁלִיכוֹ מִשָּׁם, כִּי רָצָה לְעַקֵּם אֶת לִבּוֹ וּלְהַטְעוֹתוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל עַל יְדֵי זֶה לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, הַיְנוּ כִּי עִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהוּא בְּחִינַת קְלִפַּת הָמָן עֲמָלֵק שֶׁבְּכָל דּוֹר הוּא מַה שֶּׁמַּרְבֶּה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְֹרָאֵל עַל הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁעוֹמְדִים כְּנֶגְדָּם חוֹלְקִים שֶׁיְּנִיקָתָם מֵהָרַב דִּקְלִפָּה בְּחִינַת יֵשׁ לִי רָב וְכַנַּ"ל. וְיֵשׁ בְּעִנְיָן הַזֶּה אֲלָפִים וְרִבְבוֹת בְּחִינוֹת לְאֵין קֵץ, כִּי בְּוַדַּאי יִשְֹרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם וְרֻבָּם אֵינָם נֶאֱחָזִים וּמִתְקָרְבִים לְהָרַב דִּקְלִפָּה מַמָּשׁ, רַק שֶׁיֵּשׁ מַנְהִיגִים שֶׁאֵינָם זַכִּים וּטְהוֹרִים לְגַמְרֵי מֵאֲחִיזַת הַזֻּהֲמָא שֶׁל הָרַב דִּקְלִפָּה, כִּי מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי (מִשְׁלֵי כ). וְהֵם חוֹלְקִים וּמִתְנַגְּדִים עַל הַצַּדִּיק וְעַל כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו שֶׁזֶּה הַצַּדִּיק הוּא כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ בְּחִינַת מָרְדְּכַי 'מָר דְּרוֹר'-מָרֵי דַּכְיָא, זַךְ וְטָהוֹר לְגַמְרֵי בְּלִי שׁוּם אֲחִיזַת הַזֻּהֲמָא כְּלָל, שֶׁעִקַּר הַחִיּוּת וְהַקְּדֻשָּׁה עַל יָדוֹ דַּיְקָא כַּנַּ"ל. וּמֵעֹצֶם בִּלְבּוּל הַמַּחֲלֹקֶת עַד שֶׁהָעוֹלָם נִתְעַרְבֵּב לְגַמְרֵי עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הָרַב דִּקְלִפָּה שֶׁהִכְנִיס זֶה הַמַּחֲלֹקֶת בְּיִשְֹרָאֵל. לֹא זוֹ אַף זוֹ כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּחִינַת זֻהֲמַת הָמָן עֲמָלֵק מִתְגַּבֵּר כָּל כָּךְ עַד שֶׁרוֹצֶה לְהַכְנִיס סְפֵקוֹת גַּם בְּלֵב הַצַּדִּיק בְּעַצְמוֹ שֶׁהַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּעַצְמוֹ נַעֲשֶֹה מְסֻפָּק אִם יֵשׁ לוֹ כֹּחַ עוֹד לְהַנְהִיג אֶת יִשְֹרָאֵל וּלְהַחֲזִירָם לְמוּטָב מֵחֲמַת שֶׁרוֹאֶה גֹּדֶל הִתְפַּשְּׁטוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְרִבּוּי הַמַּחֲלֹקֶת מִכָּל צַד. וְעַל יְדֵי זֶה רוֹצֶה לְהַפִּיל אֶת הַצַּדִּיק, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם לֹא יַנְהִיג אֶת יִשְֹרָאֵל, חַס וְשָׁלוֹם, יֵרֵד מִגְּדֻלָּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה כִּי אִם בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל וְזֶהוּ בְּחִינַת הַתְּלִיָּה שֶׁרָצָה הָמָן לִתְלוֹת אֶת מָרְדְּכַי שֶׁהוּא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבְּכָל דּוֹר שֶׁכֻּלּוֹ זַךְ וְקָדוֹשׁ שֶׁרוֹצֶה לְהַכְנִיסוֹ בִּסְפֵקוֹת שֶׁלֹּא יַנְהִיג אֶת יִשְֹרָאֵל, חַס וְשָׁלוֹם, וְכַנַּ"ל: