Musar על משלי 20:9

אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי (תהילים ק״א:ב׳). הודיענו המלך דוד ע"ה בכתוב הזה כי כונת הלב הוא העיקר שהרי הלב משכן הנפש, וידוע שכל פעולות האדם התכלית הוא לתועלת הנפש לא לתועלת הגוף כי הגוף נברא לשמש הנפש ולהיות לה עזר במעשה הפעולות השכליות כמו שנבראת האשה להיות עזר לאדם הוא שכתוב (בראשית ב׳:י״ח) אעשה לו עזר כנגדו ואמרו רבותינו ז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו להלחם כי אם הגוף עוזר את הנפש הנה שניהם בהסכמה אחת בעבודת השי"ת ובודאי זכה זכות גדול, ואם אין הגוף עוזר לנפש ואיננו נמשך אחריה ובא כנגדה אין לו זכות כלל זה שאמרו לא זכה כנגדו להלחם. והנה הנפש בדמיון הזכר והגוף בדמיון הנקבה. ומזה המשיל שלמה החומר לאשה הוא שאמר (משלי ה׳:ג׳) להצילך מאשה זרה. ואמר (שם) נפת תטפנה שפתי זרה וזה מדבר על תענוגי העולם שהחומר מבקש, וידוע כי כל פעולות האדם הנמשכות אחר דרכי השם יתברך הן באות מכח השכל, והפעולות הטבעיות באות מכח הטבע והטבע הוא המטעה אותו והטורדו מן העולם כמאמר רבותינו ז"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, ואמנם אפשר לו לעשות הפעולות הטבעיות בענין שיהיו בכלל דרכי השם יתברך כגון ההכרחיות שאי אפשר לו לעמוד זולתן, כגון המאכל והמשתה שיכוין במזונותיו להיותו בריא בגופו כדי שיוכל לעבוד את השי"ת כי בהיותו חולה לא יוכל לעבדו, לא שיכוין להשיג הדברים המתוקים להנאת הגוף ולחוש הטעם אלא ראוי שתהיה כונתו שיהיה בלי חולי לבד, גם בפעולת המשגל אין ראוי לו שיכוין להנאת עצמו רק לפריה ורביה כדי שיהיו לו בנים עובדי השם ית' וידריכם בדרך ישרה ושתהיה כונתו בזה אולי יהיה לו בן חכם וגדול בישראל. וזאת כונתו בשאר פעולותיו כשיתעסק בסחורה שלא תהיה כונתו להיות לו שפע מהממון והעושר ויקנה בתים ומגדלים, אלא שיהיה לו לחם חוקו כדי שלא יטרידנו חסרונו מעבודת השי"ת ושיהיה לו פנאי, ואפי' כשהוא ישן איפשר שהוא לשם שמים ונמצאת השינה עבודה לשם יתב', ואין ספק כי פעולות אלו אף על פי שהן טבעיות ונמשכות אחר הטבע בכלל דרכי השי"ת הן ועל זה ארז"ל (אבות פרק ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים ואמר הכתוב (משלי ט״ז:ג׳) גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך, וכבר התפלל דוד ואמר (תהילים נ״א:י״ב) לב טהור ברא לי אלהים וגו'. ביקש מאת הש"י שיחדש לו לב טהור ושתהיה טהרת המחשבה דבקה בלבו, כי כשם שענפי האילן משתרגין מן השרש כן ענפי החטא משתרגים מן הלב שהוא שרש המחשבה, ועל זה אמר שלמה (משלי כ׳:ט׳) מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, כלו' מי יאמר זכיתי לבי ולא נשארה בי מדה רעה ובכן טהרתי מחטאתי כי אחרי שזכה האדם את לבו יטהר מחטאתו אבל עד שלא יזכה לבו לא יטהר מחטאתו כי ענש יענש על מדות הלב הרעות, ועוד כי המדות הרעות יולידו הפעולות הנשחתות, וכתיב אחריו (שם) אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם כלו' אחת גדולה ואחת קטנה ולוקח בגדולה ומוכר בקטנה תועבת ה' גם שניהם עונש הגדולה יותר על עונש הקטנה כי עונש הלוקח גדול בהונאת המוכר וכן יאמר המושלים כאשר לקחת קנית וכאשר מכרת האבדת קניניך, ועל כן נאמר גם שניהם כי נענש גם על הקטנה, והנה אונאת אבן ואבן גדולה מאונאת איפה ואיפה כי יכול האדם להסתכל ולהתבונן בעומק חלל האיפה ולהבחין שיעורה, על כן אמר גם שניהם כי יענש גם על איפה ואיפה, והזכיר שהם תועבת ה' אף על פי שלא שקל בהם כי הם סבה והזמנה לחטוא בהנה, ולפי שהכתוב שלמעלה מדבר על זכות הלב נסמך הכתוב הזה אחריו, והביא מופת כי הלב שבו המדות הרעות אין לשם יתב' חפץ בו כי נכון למועדי רגל בעליו ולהכשילו בפעולותיו, כי מחשבות הלב יביאו הפעולות הרעות, וכתיב (דברים כ״ט:י״ז) פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה יקרא הכתוב הלב הרע שרש פרה ראש הוא שרש המחשבה, ובא לבאר כי אם השם יתברך יתעב האיש שבידו מדות רעות של עץ ואבן אע"פ שלא חטא בהן מפני שהן מזומנות להכשיל אף כי נתעב האיש שבידו מדות רעות אע"פ שלא חטא בהן שהנה מועדות להכשילו ולא יתכן שיטהר מחטאתו עמהן כן כתב הר"ר יונה ז"ל, ולמדנו מכל זה שהעיקר תלוי בלב ואם הלב שלם עם השי"ת הכל שלם עם השי"ת ואם לב חסר הכל חסר וכמו שאמרו רחמנא ליבא בעי, ולכך אמר דוד בכאן אשכילה בדרך תמים וכו'. היה דוד ע"ה מדביק שכלו ברוה"ק ואומר אשכילה ופירושו אמליך עלי אור השכל ואאציל עלי רוה"ק ופירש ואמר ועל ידי מה אדביק שכלי ואמשיך רוה"ק בדרך תמים כלומר שתהיה בהשויית האיפות והמדות וכל היום אני ממתין מתי תבא אלי כלומר שתהיה חברתך עמי היה דוד ע"ה עושה נפשו מרכבה לשי"ת כאבות העולם והיה אומר מתי תבא אלי שאדבק ברוה"ק. והוסיף לפרש ואמר אההלך בתם לבבי כלומר אעמוד ביחוד הלב ובכונה זכה וביאר לנו כי הלב הוא העיקר לכל דבר כענין שכתוב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. ומצינו גם כן שהזהיר את שלמה בנו על כונת הלב הוא שאמר (דברי הימים א כא) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וגו'. הזהירו תחלה על ידיעת השי"ת ואמר דע את אלהי אביך לפי שהוא תכלית המבוקש מן האדם שעליה נשאל לע"ל שא"ל עסקת בתורה פלפלת בחכמה, והחכמה הזאת היא ידיעה כי תורה והחכמה ב' דברים הם והידיעה הזאת היא תכלית השלימות כאמרו (ירמיה טו) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ומן הידוע שכל החכמות שבעולם אינן אלא הצעות אל הידיעה הזאת ומדרגות וסולם לעלות אליה, ולא החכמות בלבד אלא אף המצות המעשיות, והידיעה הזאת היא מצות עשה שבתורה שנ' (דברים ד׳:ל״ט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' והעד על זה שהמחשבה אל הלב הוא עיון השכל מה שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ד:י״ט) ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה לאמר. ואה"כ אמר ועבדהו שהעבודה לא תתכן מבלתי הידיעה וראוי שתקדם הידיעה לעבודה שאלו לא ידענו איך יעבדנו ולשון עבודה כולל התפלה והקרבנות ואם לא ידענו איך יתפלל לפניו או איך יקריב לו קרבן. ומפורש אמרו בתורת כהנים כל כהן שאינו יודע לשם מי מקריב או לשם מי מקטיר אין עבודתו עבודה ועל כן אמר ועבדהו בלב שלם לפי ששלמה היה עתיד לבנות בית המקדש שהוא מקום הקרבנות לפיכך אמר לו כן כי עבודת התפלה והקרבנות צריכין כונה, התפלה ממה שכתוב תכין לבם תקשיב אזנך. ביאור הכתוב כי התפלה הנשמעת היא הנעשית בכונת הלב. הקרבנות הוא מה שאמרו רז"ל במסכת סוכה (פ"ה דף נה ב) שבעים פרים למה כנגד שבעים אומות פר יחידי למה כנגד אומה יחידה. וביאור הענין כי בשבעת ימי הסוכות היו ישראל מקריבים שבעים פרים. ביום הראשון היו מקריבים י"ג פרים וי"ד כבשים, ביום ב' היו מקריבים י"ב פרים וי"ד כבשים, ביום ג' היו מקריבים י"א פרים וי"ד כבשים, ביום ד' י' פרים וי"ד כבשים וכו'. וכן בכל יום עד יום הז' שהיו מקריבין ז' פרים וי"ד כבשים, הפרים היו מתמעטין והולכין והכבשים קבועים וקיימים. ומה שאמרו כנגד ע' אומות כנגד שבעים שרי האומות לפי שכל אומה יש לה שר למעלה ומתוך אותו קרבן של ע' פרים שהיו ישראל מקריבין להקב"ה היו שרי האומות מתעלין ברוה"ק כמו שעשה המלאך בקרבן מנוח שכתוב בו (שופטים י״ג:כ׳) ויעל מלאך ה' בלהב המזבח והיו משלימין פעולתם שנתמנו עליה כדי שיתיחד השי"ת על הכל לפי שכל כח וכח יש כח אחד למעלה ממנו והוא מכיר הטובה הבאה אליו ממי שלמעלה ממנו וכן חברו זה מזה וזה למעלה מזה וכמו שכתוב (קהלת ה׳:ז׳) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, וכן מסבה לסבה עד הסבה העליונה שהוא סבת הכחות כלם וכלם מתאחדים בו והוא משפיע בהם כחו, ועל כן היו מקריבים ע' פרים לש"י כנגד ע' שרים הללו ועל זה כל כח מהם מכיר הכח שהוא עליון ממנו ומתקרב אליו להגדיל כחו ואותו העליון אצל הגבוה וכן מכח לכח עד הסבה העליונה ונמצא שכל אחד מהם נתיחד בשם האחד העליון שככולן וכלן מודים ומיחדים ומכירים שאין כחם אלא מכחו יתברך וזהו היחוד השלם שכלם מודים באחד למי שמקבלים כח ממנו. ועל כן נקרא קרבן שהוא מקריב הכחות וזהו לשון (במדבר כ״ח:ב׳) להקריב לי. ולא תמצא בתורה בשבעת הימים האלה שיזכיר בהן הכתוב לה' כי אם ביום הראשון בלבד להורות שאע"פ שאנו מקריבין ע' פרים כנגד ע' שרים אין הכונה אלא לראש הממשלה, כי ישראל היו מקריבים ע' פרים אלו לשם ית' כנגד ע' שרי האומות לכפר על האומות. וזה שארז"ל (סוכה פ"ה דף נה ב) אוי להם לאומות העולם שאבדו ואין יודעים מה אבדו בזמן שבית המקדש קים היה מזבח מכפר עליהם האידנא מאן מכפר עליהם, לומר שהיו ישראל בקרבנות הללו במקום האומות וזה שאמר הכתוב (תהילים ק״ט:ד׳) תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. ואמר במדרש תחת אהבתי ישטנוני. אתה מוצא בחג ישראל מקריבים ע' פרים על אומות העולם והיו ראוין לאהוב אותנו ולא די שאין אוהבים אותנו אלא ששונאים אותנו הדא הוא דכתיב תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה, אני מתפלל ומביא קרבן עליהם. וכן בז' ימים אלו היו עושין אותו בכל יום ויום ניסוך היין וניסוך המים. ניסוך היין היו עושין בכל יום ויום מימות השנה עם התמידין שהיו מקריבין בכל יום ויום וכענין שכתוב (ויקרא כ״ג:י״ג) ונסכו יין רביעית ההין לכבש האחד וגו'. היו עושין נסוך היין ב' פעמים בכל יום אחד עם כל כבש וכבש אבל בשבעת ימי הסוכות שהוא יום הדין על המים היו עושין נסוך המים מרמז הכתוב, וכמו שאמרו ז"ל במסכת תענית (פ"ק דף ב ב) נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם במ"ם, הרי כאן מים מכאן רמז לנסוך המים מן התורה והיו עושין נסוך היין גם כן שכן כתיב בכל יום ויום משבעה אלו (במדבר כ״ח:כ״ד) מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכה. וזה הוא ששנינו (סוכה פ"ד דף מב) סוכה וניסוך המים שבעה כי לא היה נעשה ניסוך המים כי אם בז' ימי הסכות וזהו שכתוב (שיר השירים ב׳:י״ב) הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וכו'. ופירשו ז"ל הנצנים הניסוכין שאינן באין אלא משנה לשנה כנץ הזה שיוצא משנה לשנה ועת הזמיר הגיע זמירת החג וקול התור נשמע בארצנו וקול מלאך שדומה לעגל ממונה על הגשמים, ודע כי כשם שהקרבנות צריכות כונה כך ניסוך היין וניסוך המים, והוא שדרשו ז"ל (תענית פ"ג דף טו) בשעה שמנסכין מים בחג תהום אומר לחבירו אבע מימיך ועילאה אומר החשיר מימיך קול שני רעים אני שומע שנאמר (תהילים מ״ב:ח׳) תהום אל תהום קורא לקול צינוריך. וסוד שני רעים הללו הן שני מלאכים שהיו עומדים שם בשעת ניסוך והיו צריכין לכוין אליהם, ומה שהיו פרי החג מתמעטים והולכים היה סימן כליה לאומות, והכבשים הקבועים היו כנגד ישראל הנקראים (ירמיה כ) שה פזורה והיו צ"ח כבשים בכל שבעה ימי סוכות כדי לכלות בהן הקללות שבמשנה תורה שהן צ"ח. הרמז בז' ימי סוכות וז' ימי פסח אחד הוא אלא שהפסח מורה על מהירות ענין ודבר נחוץ והסוכות שהוא כמין בית ודירה מורה על קביעות מקום וענין שצריך ישוב הדעת הוא הסוכה שהוא מלשון סוכה. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה מאי סכות בית דכתיב (בראשית ל״ג:י״ז) ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וכן אמר הכתוב (תהילים ס״ח:י״ח) ה' בם סיני בקדש קדש בסיני לא נאמר אלא סיני בקדש מכאן שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. ביום שמיני של חג היו מקריבין פר אחד כנגד הסוכה העליונה וכנגד אומה יתירה שלא למסרה ביד מזל או כוכב או מלאך, וזהו שאמר הכתוב (במדבר כ״ט:ל״ה) ביום השמיני עצרת תהיה לכם כלומר עצרתי אתכם לפני. משל למלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנן לילך אמר להם בבקשה מכם עכבו עמי יום א' שקשה עלי פרידתכם, ולכך נקרא היום הזה עצרת ע"ש השכינה שהיא עצרת לישראל שהן אומה להקריב לפניו קרבן ביחוד וע"כ היה היום הזה חלוק מז' ימי הסוכות כמו שדרז"ל הכא פרים והכא פר אחד, הכא כתיב וביום השמיני וזהו שאמרו שמיני פז"ר קש"ב. פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו. קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמה:

ומן הידוע כי מלת עבד מחייבת אדון ומלת אדון מחייבת עבד כענין קונה וקנוי שכל אחד מורה על חבירו ומעיד עליו ולא ימצא זה בלא זה, וכן האב מחייב הבן כי אין השם תופס באדם להקרא אב אם אין לו בן וכן הבן מחייב להיות לו אב כי הבן לא הוליד את עצמו, על כן אמר אותו תעבוד כי הוצרך להזהיר את העבד בעבודת האדון יתברך שהזכיר תחלה בראש הכתוב. ואי אפשר לעבד שיעבוד עבודה שלמה לאדון עד שיקבל על עצמו מדות העבדות שהם ההכנעה והשפלות שאם אין בו מדות הללו והוא מתנהג עם אדוניו בדרך גבהות ואדנות אין זה מדת העבד שהעבד חייב בה לפני מלך אפילו במלך ב"ו ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואחר כך אומר ובו תדבק כי מתוך הענוה והשפלות יגיע אדם למעלת הדבקות שהוא עליו ותהיה מחשבתו טהורה. והזריזות מביאו לידי נקיות שיהיה גופו טהור ולא יארע בו דבר טומאה. והנקיות מביאו לידי פרישות שיהיה פרוש ממחשבה רעה ומיצר הרע. והפרישות מביאו לידי טהרה כי אז יהיה טהור טהרת המחשבה. והטהרה מביאו לידי קדושה שיפרוש ממאכלים אסורים, ואצ"ל מן האסורים אלא אף מן המותרין שכל הגודר עצמו בזה ופורש מהם זולתי במוכרח ובכדי חיותו הוא הנקרא קדוש וכמו שאמר קדש עצמך במותר לך, וגדר זה של קדושה מביאו לידי יראת חטא כי יעלה מגדר האכילה לגדר הדבור שיהיה גדור בכל דבריו שלא ידבר רע כענין שנאמר (משלי י״ד:ט״ז) חכם ירא וסר מרע. ויראת חטא מביאו לידי ענוה כי אין צריך לומר שהוא לא ידבר רע כלל כי אף אם ידברו אחרים עליו רע לא יענה להם וזה יקרא עניו מי ששומע עלבונו ושותק. כענין שנאמר במשה (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה ענו מאד ששומע עלבונו ושתק. ענוה מביאו לידי חסידות, כי מתוך שיהיה עלוב לשמוע עלבונו ולשתוק עליו כן ירצה להיותו עלוב אם יהיה לו עסק עם שום אדם שיניח לו משלו ויכנס לו לפנים משורת הדין. וזה הוא מדת חסידות מי שהוא עושה לפנים משורת הדין. חסידות מביאו לידי רוח הקדש כי חמשה ראשונות הם שכליות לטהרת המחשבה. והארבעה והן קדושה יראת חטא ענוה וחסידות הן גופניות לתיקון המעשים, ואחרי טהרתו המחשבה ובתקון המעשה אז הוא ראוי אל המעלה העשירית שתשרה עליו רוח הקדש. ומה שהיה דוד מתפלל על לב טהור לפי שעם הלב הטהור ימצא האדם חן בעיני אלהים ואדם והוא מובטח בעצמו שלא יחטא לעולם, ומפני שהאדם עלול אצל החטא מצד יצר הרע שבו ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לכך שאל דוד זאת לפי שאין הכל זוכין למעלת הלב הטהור וכן הזכיר שלמה בנו (משלי כ׳:ט׳) מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי כלומר מי הוא זה שיכול לומר לבי טהור וזך, אותו שיכול לומר טהרתי מחטאתי כי א"א שיהיה לבו זך עד שיהיה טהור מן החטא, וכן הזכיר עוד (שם כב) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך, ענין הכתוב כי האוהב אשר לבו טהור אצל מי שאוהב אותו הלא ימצא חן בכל מה שידבר והוא ראוי שיהיה חבירו של מלך כי יעמידני שליט בבית ויפקידהו על בית נכאתו, והנה הכתוב יבאר במלכי הארץ וירמוז במלך העליון יתברך כי הצדיק שהוא אוהב את השם יתברך והוא טהר לב במחשבתו וכל עניניו חן שכתיו כלומר ימצא חן בעיני השי"ת ותהיה תפלתו מקובלת והוא כאלו נעשה שותף להקב"ה, ובא לומר כי אם מלכי הארץ מגדלין ומנשאין את האדם על מדת טהרת הלב אף כי יגדל וינשא אותו השי"ת עליה ויקבע לו שכר כענין שכתוב (ישעיהו מ׳:י׳) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, וצריך להתבונן כי מלת טהרת המחשבה היא מפני שהמחשבה היא מצד הנפש השכלית שעליו אמר הכתוב (תהילים צ״א:י״ד) כי בי חשק ואפלטהו כי כל חושק מחשבתו דבקה בחשוק לא תפרד ממנו רגע ואחר שאמר ובו תדבק כלומר שתדביק מחשבתך בו בהשגתך וידיעתו אמר ובשמו תשבע אין זה מצות עשה כלל אבל יאמר תהיה ראוי לכך אם תצטרך להשבע לקדש את השם יתברך ותבא למדרגת הצדיקים והנביאים שאחר שהגיעו אל המדות האלה היו נשבעים בשם יתברך לפי צורך השעה לקדש את שמו כענין אליהו שאמר (מלכים א י״ח:ט״ו) חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו וגו' וכן חוני המעגל (תענית דף יט) שדרשו ז"ל עג עוגה ועמד בתוכה וכדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר (חבקוק ב׳:א׳) על משמרתי אעמודה וכו' ואמר לפניו רבש"ע בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, אלו וכיוצא בהן הגיעו למעלה זו שאמר הכתוב ובשמו תשבע כלומר כי קודם שיהיו בך כל המעלות האלה אין ראוי לך להשבע בשמו. ותמצא בכתוב הזה עשר תיבות ובא ללמדך שכל המקיים כתוב זה כאלו קיים עשרת הדברות ויזכה לחיי העולם הבא שנברא ביו"ד: