Chasidut על משלי 21:23

זאת תהיה תורת המצרע. כתיב (ירמיה ט"ו,י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וכו', ענין לשון כפי תהיה רומז על ד"ת כמ"ש (דברי הימים א' ט"ז,י"ב) משפטי פיהו, מפיו דעת וכו', וזהו אם תוציא יקר מזולל, שאם יברר האדם החסרון הנמצא בו להוציא מזה דבר יקר, אז כפי תהיה, שיהיו הדברים היוצאים מפיו מלאים ד"ת, וזה רמז הכתוב זאת תהיה תורת המצורע, זאת מורה כמו שאדם אומר, זאת עצמה שנדמה תחילה שאין לו שייכות לד"ת זאת עצמה יתברר אח"כ שהוא מד"ת. כי צרעת הוא בעון לה"ר, והחסרון הוא אשר אין מעצור לרוח האדם ועי"ז מרבה דברים. והתיקון לזה ביום טהרתו לא כפי דרך הטבע, כי ע"פ דרך הטבע היה מהצורך לעצור רוחו ולמעט כח דבורו, ועל זה נאמר זאת תהיה, היינו שלא יעשה כפי דרך הטבע, רק שיראה שאותו כח הדבור שהיה מביאו עד כאן לדברים שלא כתורה, ועכשיו יראה להרבות בכחו זה לדבר בד"ת ופטפטיא דאורייתא טבין. וזהו והובא אל הכהן שע"י עבודה יהפוך כח פיו לדבר בד"ת. וזה שאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה ט"ז,ב') מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות וקרא, מאן בעי סמי דחיי, מאן בעי סמי דחיי, חזר ר' ינאי אבתריה ואמר אנא בעי סמי דחיי, אפיק ספר תהלים והראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וכו'. הענין בזה מה חידש הרוכל הזה שכך קלסו ר' ינאי, ולמה נתכנה במדרש בשם רוכל. כי זה האדם היה לו חסרון בכח הדבור וכעס, ואח"כ כאשר ראה שלא יוכל להתערב בין הבריות ע"י חסרונו, ואח"כ כאשר בא על חסרונו וזכה להשלמה היה לו זה הכח עצמו בד"ת, והיה מחזר בעירות בטובת עין מאוד להכניס זאת בתוך כל האנשים אשר נתברר להם הפסוק הזה, כי באמת כח הדבור שגרם לו לרעתו תחילה, היה משורש הכעס שהיה נמצא בו, כמ"ש (משלי כ"א,כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו,ואח"כ רץ בטובת עין וקרא הפסוק נצור לשונך מרע, ועי"ז נקרא רוכל כי המקרא הזה נתגלה לו לפי שהיה צר לו שלא יוכל להתערב בין הבריות, וראה כי אף גם בדברי עוה"ז אין שום מקום למדה הזאת בדרך העולם לכך יקרא רוכל.

זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב). במדרש רבה (ויק"ר ט"ז ב') הדה"ד (תהלים לד יג-יד) מי האיש החפץ חיים וגו', ומעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעירות הסמוכות לציפורי, והוי מכריז מאן בעי למזבן סמא דחיה, מאן בעי למזבן סמא דחיה, אודיק עליה כולא עלמא, ור' ינאי הוי פשט בטרקלינא, וא"ל תא סליק לגבאי ואנא אזבין מנך, א"ל לאו את צריך ליה ולא דכוותך, אטרח עליה, סליק לגביה והראה לו ספר תלים מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, מאי כתיב בתריה (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע וגו', אמר ר' ינאי אף שלמה היה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה, ולא הייתי יודע היכן הפשוט, עד שבא רוכל זה והודיע מי האיש החפץ חיים, לפיכך משה רבינו מזהיר את ישראל ואומר זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע, עכ"ל המדרש, ועיין בעקדה ובכלי יקר. ואף אני אענה חלקי, דקשה חדא, למה שינה מלשון הפסוק מי האיש החפץ חיים, והוה ליה להכריז מאן בעי סמא דחיה, ולמה הכריז מאן בעי למזבן. ועוד לכתחילה מאי קסבר שלא רצה להראות לו, ולבסוף מאי קסבר שהראה לו. ומאי השיב ר' ינאי אף שלמה היה מכריז וכו'. ומאי אמר ר' ינאי אחר כך כל ימי הייתי קורא מקרא זה וכו', מאי חידש לו הרוכל הזה, ומאי סיים לפיכך היה משה רבינו מזהיר את ישראל וכו'. והנה נראה לפרש הפסוקים קודם שנבא לענינינו, דהלא קשה נצור לשונך מרע, הוא סתם דלא איתפרש מאי הוא הרע, ואחר כך הוא הפירוש ושפתיך מדבר מרמה, וקשה דהלא במפורש לבד די, אלא ודאי דיש בנצור לשונך מרע גם כן ענין אחר מה שאין במפורש. והנ"ל על פי מה שפירשתי בתהלים (בתפלה למשה קאפיטיל ל"ח, תהלים לח ח) כי כסלי מלאו נקלה וגו'. כי הרד"ק כתב דנקלה הוא לשון בזיון, ועיין מה שפירש ופירושו דוחק. אבל זה אמת כי הוא לשון בזיון, קלון משורש קל כמו ונקלותי עוד מזאת (שמואל ב' ו כב), וכמו פלוני הקלני, והבן. וידוע מה שפירש במסכת אבות (פ"א מי"ז) ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, על פי מה שאמרו (יומא כ"ג.) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, וכתב מהרמ"ק בספר תומר דבורה שיאמר האדם מה לי לסבול יסורים הממרקין, או להתענות ולהסתגף ולהחליש כחו, יותר טוב אסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי ובזה יכופר עוני, וכמ"ש במדרש כונן על הפסוק (איכה ג' ל') יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, כלומר כי השותק למחרפיו וסובל, אין צריך להתענות, וזה שאמר לא מצאתי לגוף, (ר"ל עבור הגוף) טוב (שלא יחלש) יותר משתיקה, ועל פי מ"ש המהר"ם שי"ף על הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין (שבת פ"ח ע"ב), ר"ל ששומעין חרפתם של המחרפים שפוסלין במומן, ועם כל זה אינם משיבין, והבן. ונמצא לפי זה אם אין במחשבתו שום דבר בזיון על חבירו אינו כלום, אלא אם מחשבתו מלא על חבירו בדברי בזיון כהנה וכהנה ושותק, אזי לגוף טוב כמ"ש. וזה אמרו כי (ר"ל אם) אם כסלי מלאו נקלה בזיונות איך ומה לבזות את חברי, ואין, ר"ל שאף על פי כן אין כאן בזיון שאין אני מבזה אותו, אז הוא מתום בבשרי, והבן. ועל פי זה נראה לפרש (תהלים ל"ד) מי האיש החפץ חיים וגו', על פי מאמר רז"ל (חגיגה דף ה' ע"א) דהנך שני מאי עבדת ליה וכו', אוהב ימים לראות טוב כאמור שאינך צריך לסגף, לזה אמר נצור לשונך מרע, היינו ממי שהוא רע ויש מה לדבר בו, אף על פי כן ינצור לשונו, ואחר כך מפרש ממה ינצור, והבן. ונחזור לענינינו דהנה בספר חסידים (סי' ש"ע) הביא מעשה באחד שלא היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, ומענה בפיו שהרי אמרו רז"ל (ברכות ח' ע"א) כל המשלים פרשיותיו וכו' מאריכין לו ימיו ושנותיו, וכיון שאקוץ בחיי למה אשלים הפרשיות, ועיין שם מה שהשיב לו החכם כי דברי התורה לא ניתנו על תנאי, רק שעל כל פנים מחוייבים אנחנו לעשותם, והברכה וההבטחה אינו תנאי, רק שממילא בא, עיין שם. והנה על פי מ"ש בפרשת תזריע (בביאור התנחומא היה איוב רואה בני אדם), שאף שלא יבקש שכר העתיד, מכל מקום הוא מחויב לפרוע החוב שעליו כבר זה מבואר. והנה לפי זה קשה בקרא הנ"ל מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע, הרי משמע להדיא דבאם אינו חפץ בחיים, אין עליו תוכחה זו היפך מאמרינו והוא תמוה. ועוד קשה דמקודם אמר לכו בנים שמעו לי דרך כלל, ואחר כך אמר מי האיש, הכי ראוי לומר מי האיש וגו' ישמע לי, והוא דקדוק עצום. וכאן קשה יותר דאף מי שאינו קץ בחיים, מכל מקום הרגיל למשוך אחר ישיבת לצים ובתי כנסיות של עמי הארץ, הוא לו תענוג נפלא כמו שהוא להרגיל בדברים אלו, והמניעה ממנו הוא לו צער גדול, ולא ימנע חיי תענוג בשביל אריכת ימי הצער, כמו שהוא להשותים במזרקי יין ומבזבזים הונם, אף שיודעים בעצמם שסופם מר כי יענו, מכל מקום לא יניחו מה שנדמה להם לתענוג. אך הענין הוא יובן על פי משל ממי שמכריז מי רוצה יין טוב מאד ישן נושן שאין בנמצא דוגמתו, ומשמעו מי שרוצה לשתות, אז בודאי לא יאספו אליו רק מי שרוצה לשתות, אבל אם מכריז מי רוצה לקנות יין ישן נושן דבר שאין בנמצא דוגמתו, בודאי יאספו אליו אף אלו שאין רוצים לשתות, והשתיה לא נחשב בעיניהם לתכלית ותענוג כיון שהוא יקר הערך, יצמיח תכלית אחר דדבר יקר כזה יתכן להיות ריוח גדול, עד כאן המשל. ועוד משל אחר יותר דומה לנמשל, כי אבנים טובות יש להם סגולות מיוחדות כמבואר ברבינו בחיי על התורה, והנה זה שיש לו סגולה יותר נכבדת, הוא יותר יקר הערך, והנה אחד רוצה לקנות איזה אבן טוב ואינו יודע חשיבתו בעיני המון, והנה המוכר מראה לו שיש להאבן הטוב הזה סגולה נפלאה אף שאין לו צורך בסגולה ההוא, מכל מקום זה האות על חשיבתו של האבן הטוב. והנמשל כי המצות כולן ממקום קדוש יהלכו גבוה מעל גבוה, וכל העולם ומלואו לא יספיקו לשכר מצוה אחת, כי המצוה בעצמותה מאיר עד אין חקר וערך, והנה לכל מצוה יש סגולות מיוחדות נטפלות לעצמותה והם מדברים המשתמשים בזה, אבל בעצמותה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט ע"ב), והנה הסגולות הם לצדקה ומעשר העושר, ולכמה מצות החיים וכדומה כמו שמצינו בתורה נביאים כתובים ובדברי רז"ל, והנה יקרת המצות מצד עצמן לא שזפתו עין ונתיב לא ידעו עיט, ואלקים הבין דרכה והוא ידע מקומה אף סגולתן נודע, ומהסגולה יודע כמה יקר ערך העצמות, והמצוה שיש בה סגולה היותר נכבדת, הוא אות על גודל יקר ערך העצמות, והנה כל אשר לאדם יתן בעד נפשו והוא הסגולה היותר נכבדת, ואף מי שקץ בחיים ואינו רוצה בסגולה ההוא, מכל מקום הוא אות על גודל המצוה, וכן מהעונש כי ידיעת הפכים בשוהו גם כן יש להעונש סגולה, ובזה העולם ליכא עונש רק סגולה, והנה על לשון הרע נגעים באים. והנה התוספות בשבת (דף נ"ה, ע"א, ד"ה אין) גבי הא דאמר ר' אסי אין מיתה בלא חטא, הוכיחו דנגעים חמור ממיתה.

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם וגו'. בכדי לידע אם הוא קרוב לעיר ואפשר יוכל להתגלגל שתבוא הזיווג אצלו, ויאמרו לו מחרן אנחנו וגו' ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן וגו'. ששאל להם אם הם שלמים עם לבן וזה אומרו השלום לו אם אתם שלום עמו (וכן אמרו חז"ל בראשית רבה ע', י"א) וכוונתו כי אם יש להם שלום עמו בודאי ילכו ויודיעו אותו ואולי על ידי זה יתגלגל הדבר שיבוא הוא ובנותיו לקבל פני בן רבקה אחותו. ואכן הם השיבו כי יש להם שלום אבל אינם צריכים ללכת להודיע כי הנה רחל בתו באה עם הצאן, ומיד כששמע זאת אז ידע בוודאי כי ה' הצליח דרכו וכאן יזדמן לו זיווגו. והנה חז"ל אמרו (שם) וזה לשונם: ויאמרו שלום ואין פטטין את בעי (פירוש אם אתה חפץ להרבות דברים) והנה רחל בתו באה עם הצאן הדא אמרת שהדיבור מצוי בנשים וכו'. כי היה קשה לחז"ל למה להם להשיב על דבר אשר לא שאל אותם ואמרו כי לא היו חפצים להרבות בדברים ועל כן אמרו הנה רחל באה והדיבור מצוי בהן. והטעם שלא רצו להרבות בדברים עמו נראה לפי שהיו שכירי יום ואסור להם לפגר ממלאכתם אף רגע כמימרא וכמעשה דאבא חלקיה (תענית כ"ג:) שלא רצה להשיב שלום לרבנן בעודו עסוק במלאכתו. ואף שגם בלא זה היו רובצים על הבאר להמתין עד אסיפת כל העדרים סברו פן יתמשכו מדברים אל דברים עד שיבטלו גם כן קצת בעת אסיפת העדרים, ועוד כי כן דרך אלו הנאמנין בשליחותן מרגילין עצמן שלא לדבר עם שום אדם בעת עבודתן, ועל כן גם שלא בעת העבודה כבר מורגלין לשתוק ואינם חפצים לדבר כי אין קץ לדברי רוח. כידוע אשר דברים בטלים גם זה הוא אחד מתאוות הזמן עד שאדם המורגל בהם קשה לו להתאפק ולחשות ויצאו לו בזה ימים ושנים ומבלה כל עתיו בהן לדבר עם זה ועם זה. וצדקו דברי החכם אדונינו שלמה המלך ע"ה שאמר (קהלת ה', ב') וקול כסיל ברוב דברים. וחוץ מה שזה מבטל מתורה ותפילה ועשיות המצוות ומכל שכן באיחור זמן קריאת שמע ותפילה. גם אי אפשר ברוב דברים שלא יערב בהן מלשון הרע וליצנות ושקר וחנופה וכיוצא בהם מדברי האיסור. וידוע אשר לשון הרע חמור יותר מכל עבירות שבתורה והרי הוא נחשב בין המינין והאפיקורסים שאין להם חלק לעולם הבא רק נכרתין ונאבדין ונידונין לדורי דורות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ז'). וליצנות ושקר וחנופה הם מהכתות שאינם מקבלים פני השכינה (סוטה מ"ב.). ועל כן תקנו חז"ל (ברכות כ"ח:) הודאה בכל יום שלא שם חלקי מיושבי קרנות שהם רצים לבאר שחת אף שאינם עושים כלום, אמנם עיקר חטאם במה שהם מדברים תמיד בכל מיני דברים בטלים ונתערב בתוכן דיבורי איסור ובפרט אלו המנבלין פיהם בדברי נבלה שאפילו אם נגזר עליו גזר דין של ע' שנה לטובה נקרע כמאמר חז"ל (שבת ל"ג.), ועל כן אמרו חז"ל (אבות א', י"ז) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ובודאי לא כיוון ח"ו על שתיקה בדברי תורה ותפילה ח"ו כי כל פטטייא בישין בר מפטטייא דאורייתא (ירושלמי סוף ברכות), רק השתיקה מדברים בטלים וסיפור דברים חדשים מהבלי עולם שאינם נוגעים לעבודת שמו יתברך וכמעט זה שורש כל הרעות שבעולם וכמאמר הכתוב (משלי כ"א, כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ואומר (תהלים ל"ד, י"ג-י"ד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וגו' נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה וגו'. וכל עיקר ביטול תורה ותפילה בזמנינו זה הכל מהדברים בטילים והשיחה שבין אדם לחבירו. וכבר נודע אומרם ז"ל (יומא י"ט:) אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר (דברים ו', ז') ודברת בם, ולא בדברים אחרים וכו'. ונחזור לענינינו אשר לפי שהיו שכירי יום לא היו חפצים להרבות בדברים עמו שלא לפגר מעבודתם ועל כן אמרו והנה רחל בתו וגו'.