Chasidut על משלי 21:9

ותניא רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום שנאמר (תהלים קט"ו,ט"ז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. כתיב (תהלים כ"ד,א') לה' הארץ ומלואה תבל וגו' כי הוא על ימים יסדה. הנה כל הפילוסופים חוקרים טעם שתעמוד הארץ על המים וכפי תפיסתם בדרך הטבע הארץ לא תוכל לעמוד רק תצרך לפול למטה, אכן טח מראות עיניהם פסוק הזה שמזה נראה מפורש שלה' הארץ ומלואה, מזה שעל ימים יסדה. ומזה יוכלו הברואים להכיר הכרה מפורשת שלה' הארץ ומלואה, אכן מה שהציב השי"ת בעוה"ז גוון הנראה שהארץ נתן לבני אדם, שהבחירה חפשית ביד האדם, הוא כדי שיקראו הפעולות הטובות על שם האדם והאדם יקבל שכר בעזבו עניני עוה"ז ויכיר שלה' הארץ ומלואה ואם היה זאת בהתגלות לא היה נקרא יגיע כפך, ועל זה רומז מצות סוכה שהוא בחג האסיף באספך את מעשיך מן השדה, וכיון שיש לו כל רכושו בביתו יכול חלילה לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי כל החיל הזה, לכן צוה השי"ת צא מדירת קבע ושב בדירת עראי שיחזור כל רכושו להשי"ת ויכיר שהשי"ת נתן לו הכל ויצא מקביעות שכלו ותפיסתו ולא יסתיר דעתו בהטובה, לאמור שבפעולותיו באו לו כל הטובות, רק ישב בדירת עראי היינו שיסתופף בצל השי"ת כענין שכתיב (משלי כ"א,ט') טוב לשבת על פנת גג, ולכן סוכה למטה מעשרה פסולה מפני ששם ההסתרה ביותר ששם נדמה לגמרי שידי האדם שולטות, כי זה הסתיר השי"ת במכוון שיהיה מקום לעבודת הברואים ושם נקרא והארץ נתן לבני אדם, אף שבאמת גם שם לה' הארץ ומלואה כי הוא על ימים יסדה, אכן זה הוא רצון השי"ת להסתיר אורו שיהיה מקום לפעולות אדם, וגם למעלה מעשרים גם כן פסול כי שם הוא למעלה לגמרי מתפיסת האדם, ורק מעשרה עד עשרים, כמבואר במאמר הקודם, וכן סכך מחובר כל עוד שלא שלטה בו יד האדם, ולא היה עדיין ברשותו גם כן פסול כי זה הוא מצות סוכה שמה שברשות האדם ימסור להשי"ת ויוציאו מרשותו, שבתפיסתו נקרא זאת דירת קבע, רק ימסרנו להשי"ת שבתפיסתו נקרא זאת דירת עראי, שהוא אין לו כלום בתפיסתו רק ה' נותן לו כח לעשות חיל בכל רגע, אכן באמת זה הוא הקביעות האמיתי שמתחסה בצל השי"ת תמיד ונמשך תמיד אחר רצונו ית'.

שֶׁבֶת זֶה בְּחִינַת תִּקּוּן הַגַּאֲוָה הַמְבֹאָר שָׁם שֶׁהוּא תִּקּוּן פְּגַם נִאוּף, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם בִּבְחִינַת לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת (יְשַׁעְיָה ל). וְזֶה בְּחִינַת טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מְדָנִים (מִשְׁלֵי כא), הַיְנוּ תִּקּוּן תַּאֲוַת נִאוּף: