Chasidut על משלי 22:21

ובזה הנה מקום אתי לבאר מקרא קדש הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, (משלי כב כא) להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך. בהקדים להבין דברי חכמים וחידותם מדרש פליאה (הובא בספר אור לישרים) וז"ל: שאלו תלמודיו את רבי כמה שמותיו של הקב"ה, א"ל רחמנא לבא בעי והחכם עיניו בראשו (קהלת ב יד), א"ל מפני מה תלת ישר וחד מהופך, א"ל חותמו של הקב"ה אמת. ואתמר ביה משמיה דגברא רבה הגאון המקובל מוהר"ש מאוסטרפאלע זצ"ל, וגם אני אענה חלקי מה שנפל בגורלי בס"ד. כי הנה אמרו קדמונינו ז"ל כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ועל כן אין לה סוף ותכלית, כי כל אמרת אלקי צרופי אותיות נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, וז"ל ספר עבודת הקדש (פרק כ"א): התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל (דברים לד יב), בנוי על שמות הקב"ה ומדותיו סוד האצילות שהיא האלקית וכו', ולהורות על מקום שנאצלה משם, התחילה בבי"ת וסיימה בלמ"ד שהוא ל"ב, כנגד החכמה העליונה הכוללות ל"ב נתיבות, עכ"ל. וכבר אמרו דורשי רשומות בטעם התחלת התורה בבי"ת וסיימה בלמ"ד, להורות כי הלומד ואינו חוזר, תורתו היא מן השפה ולחוץ ולבו ב"ל עמו, אמנם החוזר על למודו, יקנה ל"ב חכמה. ועל פי זה פירשתי (קהלת י ב) לב חכם לימינו, כי החכם החוזר על לימודו יש לו לב כסדרו, ולב כסיל לשמאלו שמהפך אותיות ל"ב משמאל לימין כאמור. ואולי זהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב מט"ז) לא עליך המלאכה לגמור, לומר שלא תעלה בדעתך שתוכל לגמור התורה כי לא אתה בן חורין להבטל ממנה, כי החיוב לחזור על לימודו תמיד לנעוץ סופה בהתחלתה ואין לה גמר וסוף כלל, והיינו דכתיב והחכם עיניו בראשו, כלומר החכם כשמסיים יתן עיניו לחזור ולהתחיל, כי יודע כי הסוף מקושר עם ההתחלה והיו לאחדים בידו. והנה התלמידים סברו כי התורה יש לה גבול ותכלית, ולזה שאלו לדעת כמה הן שמותיו כיון שהיא בעלת גבול ותכלית וסוף. והשיב להם כי התורה נעוץ סופה בהתחלה הלמ"ד עם הב', כי רחמנא לבא בעי שיקנה לו לב ולא ההיפוך, והחכם עיניו בראשו לחזור ולהתחיל כי היא כדורית ואין לה גבול וסוף ולא תכלית, לכן מהנמנע לדעת כמה שמותיו, והבן כי נכון הוא.