Chasidut על משלי 24:30

ונחזור לענינינו שלמען הידיעה בבורא יתברך ברוך הוא וברוך שמו עשה ופעל איך להכיר גדולתו במדת הגדולה ולהתפחד במדת הגבורה להיותו בקצת ריחוק מקום וצריך שם האימה והפחד שלא להתרחק ח"ו ביתר מכדי המוכרח. ואחר כך עבור הבושה ממקצת ההתרחקות, יבוא בכח גדול לפאר ולגדל שמו יתברך ביתר שאת ועוז בזירוז אחר זירוז בלב נשבר ונכנע. ואולי לזה ירמוז הכתוב באומרו (בראשית י"ט, כ"ה) אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. שאומרו אברהם הוליד את יצחק לכאורה מיותר כנודע. ואמנם כי עבור שני ההפכים הנזכרים בהמראות הנוראות המאור הגדול והמאור הקטן כי הן אמת אשר שניהם כאחד טובים ומאירים ואך שנעשה קטן עבור מעשה הרשעים אשר הולכים בחושך במסך המבדיל שאין דעתם לחזור. וזה יאמר הכתוב אלה תולדות יצחק כמתמה ואומר איך שני הפכים יצאו מבטן אחד והלא אח עשו ליעקב ואיך מתפרשים זה מזה בהבדל רחוק כזה כיתרון האור מן החושך. ואכן כי הוא עבור שאברהם הוליד את יצחק שמתוך שאברהם הוא הגדול בענקים ואורו גדול ורב עד שאין ביכולת מין אנושי לקבלו ולסבלו בתמידות ומכח זה נתהוה בחינת יצחק בחינת הגבורה והצמצום ועל ידי זה יוכלו לקבל ביותר ויותר האורה והשמחה בכל פעם ומזה נתהוה אשר צדיקים ילכו בם ופושעים נשמדו יחדיו בו. והם יעקב ועשו האמורים בפרשה שיעקב איש תם יושב אהלים שבשני אהלים הנזכרים היה תם ושלם לעבוד את ה' אלהיו באהבה ויראה, ומהיראה בא ליותר אהבה וחיבה בלבב שלם. ועשו איש יודע ציד איש שדה שהיה צד בקשתו חיות ועופות להלעיט אל גרונו מאכל ומשתה והיה צד את היו"ד בחינת הקדושה ובער בשדה אחר ולא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים (לשון רש"י בראשית כ"ה, כ"ג) וכמאמר הכתוב (משלי כ"ד, ל'-ל"א) על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגו'. כי כל כך תוגבר השכחה אצל הרשע עד שעובר על כל מצוות ה'. ועבור זה מבואר בספרי החכמים שמבחינת הגבורה נמשך כל השס"ה לא תעשה שבתורה כי שמו יתברך הזהיר אותנו שבעת ההתרחקות קצת בדבר ההכרח לא תשכח את ה' ח"ו לבוא ליטמא על ידי התאוה והחמדה בדברים הטמאים כמו בנדה ושפחה גויה זונה וכדומה משאר ביאות האסורות או בדברים הטמאים. כי אם תטמאו בכל אלה ונטמתם בם שהמה מטמטמין הלב עד שלא יוכל עוד עבור זה להתקרב ולגשת אל הקודש בשום פנים. ושמו הקדוש והנורא יקוץ בך כאומרו (ויקרא כ', כ"ג) ואקוץ בם. ואף אם תרצה להתקרב אליו לא ישא פניו אליך כי הוא יתברך עוצם עיניו מראות ברע (אם לא בתשובה גדולה ונוראה בשבירת הגוף כולו כי הגוף כלי חרש הוא, חרש את חרשי האדמה (ישעיה מ"ה, ט') וכלי חרש שבירתן זו היא טהרתן כנודע (כלים פרק ב' משנה א').

ב או יאמר הכתוב ויאמר ה' אל אברם וגו'. על פי ג' הקדמות אשר אמרתי בפסוקי תורתינו ומבואר מקצתם בספרי סידורו של שבת, הא' מה שאמרתי על פסוק (במדבר ה', י') ואיש את קדשיו לו יהיה. בדרך המשל שכתב החובות הלבבות (בשער בחינה) וזה לשונו: ומה נדמו בזה לשני אחים שירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה, וחלקו אותה לשנים ולא היה להם דבר זולתה והיה האחד מהם דעתן וזריז, והשני הפוכו. הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתכר עצמו לעבוד באדמת אחרים כדי שיהיה נשכר מעמלו יום יום לטרף ביתו וכשהיה נפטר מן העבודה לערב היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות רב וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר, היה מניח מלעשות בשל אחרים ביום ההוא והיה עושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו ולא סר לעשות כן עד שנגמר עבודת אדמתו כהוגן, ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה קבצם ואספם והתפרנס בהם בשנה השנית ולא היה מצטרך עוד להשתכר לאחרים והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לו לפרנסה והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו. והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו עזבה לגמרי והיה משתכר לבני אדם בעבודת אדמה ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד היה משים אותו יום מנוחה בטלה ושעשוע ולא היה חושב בענין אדמתו, והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ וכדומה, ונשאר אדמתו שממה לא הצמיחה דבר ותעל כולה קמשונים ונהרס גדרה כסו פניה חרולים ונשא השטפון את אילניה כמו שאמר החכם (משלי כ"ד, ל'-ל"א) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבנים נהרסה וגו' עד כאן לשונו הצח.

וכי ישאל איש וגו'. נראה שהכתוב ירמז בזה על המשל המבואר בדברי החסיד הקדוש בעל חובת הלבבות (שער הבחינה) ונאריך קצת להביא כל דברי המשל ללמד לאדם דעת חכמה ומוסר וזה לשונו:: ומה נדמו בזה לשני אחים ירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה וחלקו אותה לשנים, ולא היה להם דבר זולתה, והיה האחד מהן דעתן וזריז והשני היפוכו, הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשכיר עצמו לעבוד באדמת אחרים כדי שיהיה נשכר מעמלו יום יום לטרף ביתו, וכשהיה נפטר מן העבודה לערב היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות רב, וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר, היה מניח מלעשות בשל אחרים ביום ההוא והיה עושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצתו, ולא סר לעשות כן עד שנגמר עבודת אדמתו כהוגן, ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה קבצם ואספם והתפרנס בהם בשנה השניה ולא היה מצטרך עוד להשתכר לאחרים והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לו לפרנסה והותירה לו מה שהוסיף בה אדמה על אדמתו, והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו עזבה לגמרי, והיה משתכר לבני אדם בעבודת אדמה לוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום, וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד, היה משים אותו יום מנוחה ובטלה ושעשוע ולא היה חושב בענין אדמתו, והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ וכדומה ונשאר אדמתו שממה לא הצמיחה דבר ותעל כולה קמשונים ונהרס גדרה כסו פניה חרולים ונשא השטפון את אילניה כמו שאמר החכם (משלי כ"ד, ל'-ל"א) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה וכו' עד כאן לשונו: הצח.