Musar על משלי 24:30

כְּתִיב בְּמִשְׁלֵי (י"ג ז'): "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל" וְגוֹ'. וְיָדוּעַ, שֶׁמִּשְׁלֵי הוּא תָּמִיד מְשָׁלִים, וְהַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁבְּעִנְיְנֵי הַמָּמוֹן רָגִיל הוּא לָאָדָם, שֶׁמִּתְעַשֵּׁר בַּעֲסָקָיו וְהוֹלֵךְ לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וּמִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁבָּא לְחֶשְׁבּוֹן צֶדֶקּ, יִמְצָא, שֶׁאֵין לוֹ מְאוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁכְּנֶגֶד שֶׁהָיָה רֶוַח הַרְבֵּה בָּעֵסֶק, הָיוּ הֶזֵּקוֹת הַרְבֵּה, עַד שֶׁכְּשֶׁנַּעֲמִיד זֶה כְּנֶגֶד זֶה, יִרְאֶה, שֶׁלֹּא נִשְׁאָר מְאוּמָה בְּיָדוֹ. כָּךְ בְּעִנְיְנֵי הַנֶּצַח, יֵשׁ לְךָ אָדָם, שֶׁעוֹשֶׂה תָּמִיד מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אָכֵן יֵשׁ לוֹ טֶבַע רַע שֶׁטִּבְעוֹ לְהַטִּיל דֹּפִי עַל הַבְּרִיוֹת. אִישׁ כָּזֶה, כַּאֲשֶׁר יָבוֹא לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, יִרְאֶה שָׁם, שֶׁאֵין לוֹ מְאוּמָה, שֶׁכָּל הַגְּפָנִים וְהַנְּטִיעוֹת שֶׁנָּטַע בְּגַן עֵדֶן בְּמַעֲשָׂיו, נִתְכַּסּוּ פְּנֵיהֶם בְּקוֹצִים וּבַרְקָנִים, וְלֹא מִנְכָּר כְּלָל הַגְּפָנִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ^* וְזֶהוּ שֶׁאָנוּ אומְרִים בְּסוף תְּפִלָּתֵנוּ: "אֱלֹהי, נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע" וְאַחַר כָּךְ אָנוּ מְבַקְּשִׁים: "פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ", דְּאִי לָאו הָכִי אֵין הַתּוֹרָה נֶחְשֶׁבֶת לִכְלוּם: . כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב (משלי כ"ד ל'): "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב". וְהַיְנוּ, שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינֵי אֲנָשִׁים: אֶחָד עָצֵל לְהַשִּׂיג לְנַפְשׁוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְזֶהוּ: "שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל" שֶׁלֹּא לָמַד אוֹ שָׁכַח עַל יְדֵי עַצְלָנוּתוֹ, וְהַשֵׁנִי "חֲסַר לֵב" שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲבָל לִבּוֹ חֲסַר דְּאָגָה עֲלֵיהֶם שֶׁיִּתְקַיְּמוּ בְּיָדוֹ. וּמְפָרֵשׁ עַל הָרִאשׁוֹן (שם ל"א): "וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׁנִים" שֶׁתַּחַת נְטִיעוֹת יָפוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה גָּדְלוּ קוֹצִים וּבַרְקָנִים מִדְּבָרִים בְּטֵלִים, וְעַל הַשֵּׁנִי "כָּסּוּ פָנָיו חֲרלִּים" וְגוֹ'. וּבֵאוּרוֹ הוּא לְפִי עִנְיָנֵנוּ, שֶׁכָּל דִּבּוּר שֶׁל תּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁדִּבֵּר וְהָיָה בְּאֶפְשָׁרוּתָן לַעֲלוֹת וְלַעֲשׂוֹת פְּרִי הִלּוּלִים קֹדֶשׁ לַה', נִתְכַּסָּה וְנִמְשְׁכָה עָלָיו מִלְּמַעְלָה רוּחַ הַטֻּמְאָה עַל יְדֵי דִּבּוּרָיו הָאֲסוּרִים.

אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים. כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עכוב למעשה הטוב.

ועל אמיתת זה הדבר העירונו ז"ל (בראשית רבה פרק עו): בענין המלכת שלמה שאמר דוד לבניהו (מלכים א א): והורדתם אותו אל גיחון, וענה בניהו: אמן, כן יאמר ה'.