Chasidut על משלי 25:26

ולהבין איך נתקנים הדינין בשרשם, גם מהו הלשון מסטרהא דינים נפקין. כי הנה יש חמישים שערי בינה, והמ״ט שערים הם נקראים סטרהא ושם הוא מקום מוצא הדינים, וזהו (משלי כ״ה, כ״ו) צדיק מט לפני רשע, מ״ט הם המ״ט שערים כנ״ל ששם הוא אחיזת הדינים, אבל בשער הנ׳ שהוא נקרא אי״ן, שם הוא רחמים גמורים ואין שם דין כלל, ולכן כשמעלים הדינים אל שער האי״ן נתקנים, כמאמר הבעש״ט נבג״מ כי בדבר שאין לו שטח אינו שייך שבירה. וזה שאמרו רז״ל ר׳ יוחנן חלש על לגביה ר׳ חנינא כו׳ אמר ליה הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה. ולהבין מה ענין הב לי ידך דוקא, אך דאמרו רז״ל ע״פ (שמות י״ג, ט״ז) והיה לאות על ידכה, דרשו רז״ל יד כהה שהיא השמאל, וידוע שהחסדים נקראים ימין וגבורות נקראים שמאל. וזהו שאמר ליה הב לי ידך, דהיינו הגבורות כנ״ל, ואני אעלה אותם שאני הוא בדעת השלם והדעת כלול מחסד וגבורה כנודע, ולכן בהדעת יכול אני להמתיק בהחסדים את הגבורות, אבל אתה בעצמך לא תוכל לעשות כן, כי נוטל ממך הדעת ואתה תקוע בדינים וגבורות ר״ל:

שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו). יש להבין למה כינה התורה להריגת אדם בלשון שפיכת דם, ולא כתבה הורג אדם. וגם האדם באדם משולל הבנה לכאורה, ואף שפירשו רז"ל (ב"ר ל"ד ד'), אף אני אענה חלקי בהקדים לפרש קצת פסוקי משלי (סי' א') (משלי א י) בני אם יפתוך חטאים וגו', עד (משלי א טז) רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם. ולכאורה תמוה מאד מה חידש שלמה בזה דלרע ירוצו. ועוד וימהרו לשפוך דם, הלא הם בעצמם אומרים נארבה לדם (משלי א יא). וכבר דרשתי דרך ארוכה בפסוקים אלו, וכאן אבא בדרך קצרה, דהנה הרשעים האלו רוצים להוכיח דהעולם הפקר ח"ו ומטעין בזה אנשי ישר, וכדכתיב (משלי כה כו) מעין נרפש מקור משחת צדיק מט לפני רשע, ועיין בעקרים מאמר ד' פרק ט"ו שפירש פסוק זה על נכון, ושורש דבריו דבזה שהצדיק נופל ביד רשע, קרוב מאד להטעות בני אדם לומר ח"ו לית דין ולית דיין והעולם הפקר, עיין שם. והנה בפשיטות י"ל מה שכינה התורה ההריגה בלשון שפיכת דם, כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג), אבל אין זה עיקר הטעם. אך הכונה כי באמת אין העולם הפקר, ולא נהרג אדם אם לא על פי גזירה שלמעלה, רק שמגלגלין חוב על ידי חייב (שבת ל"ב ע"א), ועתיד להפרע מההורגו כי הוא הרגו בשאט נפש, וכאמרם ז"ל (אבות פ"ב מ"ו) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופין, ולכן נקרא שופך דם, כי גברא קטילא קטל ופעולתו אינו רק מה ששופך דם. ועוד כי זה שנתחייב מיתה למעלה, נשמתיה קדישא אזדא מיניה, ולא נשאר בו רק הנפש היא הדם. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים הנ"ל בני אם יפתוך חטאים ודאי שאל תאבה, אך אם יאמרו לכה אתנו ותראה שנארבה לדם, ומה גם שנצפנה לנקי מכל חטא, וגם חנם שלא עשה לנו שום רעה, והיש עון גדול מזה, ואף על פי כן תראה שנצלח במעשינו כי נבלעם כשאול וגו' (משלי א יב) וגם כל הון יקר נמצא (משלי א יג), ואיך יתכן כזה בעולם וצדיק מט לפני רשע אם לא שהעולם הפקר ואין משגיח, וכיון שכן הוא גורלך תפיל בתוכינו וגו' (משלי א יד). על כן אמר שלמה ברוח הקודש בני אל תלך וגו' (משלי א טו), כי יש אלקים שופטים בארץ, אך רגליהם לרע ירוצו, ר"ל למי שהוא רע ונתחייב מיתה לשמים, וימהרו ר"ל רק ימהרו, כי בלא זה הרבה שלוחים למקום, ורק לשפוך דם כנ"ל, אבל מגלגלין חוב על ידי חייב, ועל דאטפי יטפי, והבן. וזה שאמר הכתוב כאן אף רק שופך דם האדם באדם, ר"ל בעבור אדם שהרג זה אדם אחר, אף על פי כן דמו ישפך של זה השופך כנ"ל.

דבר אחר ולא נחם אלקים (שמות יד יז). משל למלך שהיו לו בנים ונשבו, והיו בשעבוד ומתו מהם, ירד המלך והציל מה שנשתייר מהם, והיתה שמחה לפניו על שהציל את בניו, אבל לא היה מתנחם על אותן שמתו, עכ"ל (שמו"ר פ"כ י"ג). הנה גם כן שארית הפסוק אינו מתברר, ובפרט אומרו דרך ארץ פלשתים. והנראה לבאר על אותן שמתו בימי אפילה, שלא היו יכולין להתברר באותו הזמן ועתידין להתברר בעת קץ, כמ"ש הנביא (ישעיה כז יג) ובאו וכו' והנדחים בארץ מצרים, היינו אותם שנדחו במצרים ומתו בג' ימי אפילה. והנה גלותינו החל הארוך הזה מתארך, מפני שממתין הקב"ה עד שיוגמרו כל הבירורים וימלא כבוד י"י את כל הארץ. והנה למה לא המתין הקב"ה גם כן אז במצרים עד שיוגמרו כל הבירורים, הוא מפני כי אז לא היה בידם תורה, ונשארו משוקעים בתוך טומאת מצרים, וכבר צדיק מ"ט לפני רשע (משלי כה כו), שהגיעו למ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה, שאלו נשתהו עוד כבר היו מגיעים ח"ו לשער הנו"ן, ואז היו משתקעים לגמרי ח"ו בטומאת מצרים, על כן היתה חפזון שכינה כביכול, ונתבררו אותןך הקרובים לבירור, ואותן הניצוצי קדושה שנתרבו בהם הסיגים, נשארו שקועים ושלטה בהם מדת הדין ומתו, ונקברו בארץ מצרים עד עת קץ שנתבררו ובאו הנדחים בארץ מצרים וכו'. ולפי זה יתבאר הפסוק לדעת המדרש ולא נחם אלקים, (שלא התנחם כביכול) דרך ארץ פלשתים, (על אותן שהלכו דרך כל הארץ ונקברו בארץ פלשתי"ם, ששלט בהם קומת הדין הנרמז בפלשתים כנ"ל, ולמה לא היה לו נחמה הרי רשעים היו, אמר בטעם כי) קרוב הוא, כביכול קרוב לנו הש"י ויפח באפיו וכו' (בראשית ב ז), מאן דנפח מתוכו נפח ונשמותינו חלק אלוק ממעל כביכול בניו ממש, על כן חישב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ואם כן למה לא המתין כביכול על שיוגמרו כל הבירורים כמו בגלות החל הזה. לזה אמר טעם ב', כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה (הגדולה משער הנו"ן, שכבר הגיעו עד המלחמה הגדולה הלזו) ושבו מצרימה, (היינו ושבו לגמרי להיותם במצרים שקועים בתוכם ממש, ויתפרש ושב"ו היינו יתהפכו לגמרי להיותם כמוהם, כענין ושבה והיתה לבער (ישעיה ו יג), ורבות כמו זה בפסוק, הבן הדבר. על כן לא המתין הקב"ה וזמן ניתן לנותרים עד עת קץ יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים: