Chasidut על משלי 25:27

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו. הנה בפרשה הזאת מתחיל תחילה בכבוד אם ואח"כ בכבוד אב ואח"כ שמירת שבת, ובעשרת הדברות מתחיל בשמירת שבת ואח"כ כבוד אב ואח"כ כבוד אם. והנה מבואר בזוה"ק (שמות ר'.) כי יש תלת נקודין לאורייתא, הוא שבכל ענינים שהאדם עושה שמגיע לו הנאה מהם צריך לחשוב דרכיו ולברר בשלשה ברורים, שלא ימצא במעשה הזה שום נטיה מרצון הש"י אף נגד גדר מדברי סופרים, וזה נקרא שמירת שבת כי שבת היא שם ה' כמבואר בזוה"ק (שמות פ"ח:) מאי שבת שמא דקב"ה ומה גם כי בשבת ניכר כי לא יעשה שום דבר בפעולת אדם. וגם צריך לברר נגד כלל ישראל שלא יגיע להם שום רעה מזה המעשה, וזה נקרא כבוד אב כי האב מורה דעה לבנו ולא ישגיח על דעת הבן שיראה בעיני הבן שעושה לו רעה במה שיכריחו לילך בדרך טוב, מפני שיבין האב כי באחרית יוטב לו בזה, ועל צער הבן לפי שעה לא ישגיח האב, כי לא יסתכל רק לעומק. וגם צריך לברר נגד עצמו שגם להאדם העושה לא יגיע רעה בשום צד מזה המעשה. וזה נקרא כיבוד אם, כי האם חפצה שגם בעת אשר תלמד לבנה לילך בדרך טוב, לא יהיה בהכרח רק תבקשהו ומשדלתו בדברים בכדי שגם נגד דעת הבן לא יראה כעושה לו רעה. וזה נצטוינו בשלשה אזהרות האלה, והם שמירת שבת, וכיבוד אב ואם, היא שבכל הענינים נברר השלשה ברורים הללו. והברורים האלו המה בדעת כל אדם בכל ענינים, כמו שנראה דעת אדם שאינו משגיח רק לטובת החיך למען יוטב לו לפי שעה. וע"ז נאמר (משלי כ"ה,כ"ז) אכול דבש הרבות לא טוב, אף כי בעת אוכלו יונעם לחיכו, אך האדם צריך להתבונן לאחריתו שגם לשאר אבריו לא יגיע שום היזק, כי באם יגיע ההיזק לכל אבריו, אז גם להחיך יגיע ההיזק, והאדם הרואה רק לפי שעה היא דעת היותר שפל בעיני כל אדם. ונמצא אדם היותר גדול בדעת שלא ישגיח רק לטובת החיך, רק יסתכל שיוטב לו לכל אבריו בכל ימי חייו, וזה הדעת יותר נכבד מהראשון אך לתכלית השלימות גם זה עדיין לא בא, כי האדם צריך להשגיח להש"י, כי אצלו יתברך נמצא עומק עמוק יותר מכל חיי עוה"ז, כי הש"י חי וקיים מעולם ועד העולם, לכן דעת האדם השלם בכל, ישגיח בכל עניניו שיוטב לו לעולמי עד. וכמו כן הוא בכלל ישראל כי כל ישראל הם כאברים להקב"ה. ולכן באם ירצה אחד מישראל לעשות מעשה שיגיע לו הנאה ממנה צריך לברר באלו הברורים, כי באם ישגיח רק למען יוטב לעצמו ועל כלל ישראל לא ישגיח ויבא להם ח"ו רעה מזה המעשה, כגון תפלות עוברי דרכים לענין הגשמים בשעה שהצבור צריכים להן, אז גם לו יגיע ההיזק בתוך כלל ישראל, כאדם האוכל דבש הרבה שיזיק לכל אבריו וגם לחכו יגיע ההיזק. ובאם יחשוב דרכו שגם לכלל ישראל לא יצמח מזה המעשה שום דבר שלא לטובתם, אך באם יהיה נגד רצון ה' אף נגד גדר מדברי סופרים גם מזה לא יבא לו טובה, ובאם הוא גם ברצון הש"י אז יוכל לעשות מה שלבו חפץ. לכן צריך האדם לברר את עצמו בשלשה ברורים נגד הש"י ונגד כלל ישראל ונגד עצמו. רק בעשרת הדברות היינו בהתחלת קבלת עול תורה שהאדם מקבל עליו כשירצה לעשות דבר הנאה, צריך לברר בירר הראשון נגד הש"י ואח"כ נגד כלל ישראל ואח"כ נגד עצמו. לכן נכתב שם תחלה מצות שמירת שבת ואח"כ כבוד אב ואח"כ כיבוד אם. והפרשה הזאת מדבר באדם קדוש שלבו מזוכך ונמשך אחר רצון הש"י שלא ירצה בשום דבר לעשות נגד רצון הש"י וכל מה שיבא בדעתו לעשות הוא רק מרצון הש"י שישפיע לו, ולאדם קדוש כשיבוא בדעתו לעשות איזה דבר אף שיראה לעין כי הוא נגד הכלל, לא יצטרך להשגיח על זה כי הוא עיקר ויסוד לכל ישראל וכל הכללים המה נגדו כפרט, כמאמר הגמ' (ברכות ו':) כל העולם לא נברא רק לצוות לזה לפי שהוא עיקר. וכל העולם המה נגדו כלבושים לאדם וטובתו היא טובת הכלל בעומק, אף כי לעין אנושי נראה להיפך, והוא גם רצון הש"י, ועי"ז נכתב כאן הסדר תחילה אם ואח"כ אב ואח"כ שבת. והוא כשיבא לו רצון לדבר הוא בטח טובת הכלל וגם רצון הש"י. כמו תפלת דהע"ה (תהלים צ',י"ז) ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

איתא שם עוד בזוה"ק (ויחי רכב:) ויקרבו ימי ישראל למות ודאי בלא כסופא בשלמותא בחדוותא שלים, ובגיני כך ימי ישראל דהוה שלים יתיר מיעקב. ואי תימא והא כתיב ויעקב איש תם גבר שלים, שלים הוה ולא שלים בדרגא עילאה כישראל וכו'. היינו כמו דאיתא בהאר"י הקדוש ז"ל (ספר הליקוטים פרשת ויחי ד"ה ויחי) ישראל לי ראש, היינו שהוא ראש בהדעה, שכל הדברים שבעולם הם אצלו עם הדעה בבחירה חפשית. כי מי שהוא בקטנות הדעת אזי קשה מאד להבינו, אכול דבש הרבות לא טוב (משלי כ״ה:כ״ז) ואם יבצר לו איזה דבר מהרגילות שלו אזי ירע ויצר לו מאד, כי אינו יכול לבחון ולברר בין טוב לרע, וידמה לו אשר בזה הדבר שהוא מורגל ומשוקע בה אינו נמצא עוד טובה שיהיה יתירה ממנה. אבל מי שהוא ראש בהדעה לילך בכל הדברים עם חכמה ובחירה, יבין היטב אשר אכול דבש הרבות לא טוב, ויודע שאין עיקר התכלית דוקא במה שהוא מורגל, ועל זה מורה מדרגת ישראל לי ראש. ויעקב הוא מדרגה קטנה ממדרגת ישראל, ולכן מדייק בזוה"ק (וישלח קעג:) אמאי אהדר קב"ה וקרא ליה יעקב בכמה זמנין וכו', היינו כיון שנתעלה למדרגת ישראל, וכי ירד איזה פעם ח"ו ממדרגתו, לזה מבאר שם ה' בכל אתר רחמי איהו ודאי קב"ה ה' שמיה איהו, דכתיב (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי. וחמינן דלזימנין אתקרי שמיה אלהים הוא דינא בכל אתר, אלא בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא ה' שמיה ואתקרי בשמא דרחמי, ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא אלהים שמיה ואתקרי בשמא דאלהים וכו' הכי נמי לזמנין אקרי ישראל ולזמנין אקרי יעקב וכלא בדרגין ידיען. היינו כי השם הוי"ה הוא המקור והמעין מהחיים, יו"ד ראש השם וה"א סמוכה כדאיתא בזוה"ק (בא מב:) יו"ד הא מקור חד, ומעין דנפיק מניה הא תרין וכו', ועל זה כתיב אני ה' הוא שמי, אלא בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא ה' שמיה ואתקרי בשמא דרחמי, היינו נגד מי שלבו ברשותו ויש לו בחירה בכל דבר, אזי יתנהג עמו השי"ת גם כן בהארת שם הוי"ה שמהוה הכל ברצונו הפשוט, ומראה לו כמו שהוא באמת, שאין שום דבר תחת הטבע והזמן, כי מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כה.), ומהארת זה השם יתפעלו כל הנסים, שהים יחרב והירדן יבש. אבל בזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, שהם ברשות לבם, שטבע הלב מושל על בחירתם, אזי מנהיג השי"ת עמהם מדה במדה, ומראה להם גוון שהוא גם כן ברשות לבו, ועל זה הגוון רומז השם אלהים שהוא בגמטריה הטבע, וממילא הים והירדן וכל הדברים שבעולם כמו שמוטבעים בטבעם כן יתנהגו והטבע מושל עליהם. הרי שכל השינוי הוא רק מצד הארת המקבל^צגלעיל פרשה זו אות א ד"ה ועל זה וד"ה שהארת שם הוי' ובהערה ו שם.. ככה לזמנין אקרי ישראל ולזמנין אקרי יעקב וכלא בדרגין ידען, היינו כי בעת שבוקע האדם את הגבול לצאת מהקטנות שהיו בו עד הנה נקרא ישראל, ואחר כך כשנתיישן אצלו זאת המדרגה אז הוא שמו יעקב. כי האדם צריך להעלות בכל פעם ממדרגה למדרגה, וכשבוקע עוד הפעם לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה הימנה, אז הוא שוב שמו ישראל, וכשנתיישן אצלו גם זאת שוב שמו יעקב, ולא שירד ח"ו ממדרגת ישראל ונשתנה למדרגה קטנה, אלא בזו הרגע שנתיישן אצלו נקרא יעקב, וכשבוקע לעלות למדרגה שלמעלה הימנו, כל זמן שמרגיש בזה ההתחדשות מחיים אז הוא שמו ישראל. לזה כתיב ויקרבו ימי ישראל למות, להורות שהגיע אז לתכלית שלמות הגמור:

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. במד"ר (תולדות סג) האיך מעשרין את המלח. ענין האיך מעשרין את המלח, כי מלח רומז ליראה, כמו שיש ארץ מלחה וארץ נושבת, והמלח גורם יראה וצמצום, כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) על כל קרבנך תקריב מלח, וכן כל המאכלין עיקר המחיה שבהם הוא מוצא פי ה', ולכן צריך האדם לאכלם במלח, היינו לקבלם בצמצומים, כדי שיכיר שהם מהשי"ת^קטונתבאר ענין עירוב המלח, במי השלוח ח"ב מסכת ברכות (מ.) ד"ה אמר רבא [א] וזה לשונו בתוך דבריו שם: שמלח הוא היפוך הטוב כי יצמצם התפשטות הטובה, כמו שארץ מלחה אינה מגדלת, אך לערבב מלח עם הטוב אז תוסיף טעם לטוב וכו' וזה הוא ענין הזה שמורה שיערבב הצמצום בכל דבר וכו'. וזה מורה מלח, לצמצם כל התפשטות תאותו שלא יהיה נוגע לתאות לבו, רק לערבב הכל בצמצום. עיי"ש כל העניין.. ולכן גם המאכל היותר טוב, אם אוכל שלא בצמצום אינו טוב, כדכתיב (משלי כ״ה:כ״ז) אכול דבש הרבות לא טוב, וכדאיתא בש"ס (גיטין ע.), והממלא כרסו מכל דבר, אפילו ממאכלים שהם טובים לגוף, כדאיתא (שם) אפילו מתמרי, ורק המילוי מהם לא טוב. והקבלה בצמצום היא בחינת מלח. ומעשר הוא גם כן בחינת יראה, כדכתיב במעשר (יראה יד) למען תלמד ליראה וגו'^קטזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ראה ד"ה עשר: מהאכילות האלו יבא יראה ללב האדם, כי דעת האדם מיושבת עליו במקומו, ובמקום נכרי אין דעתו מיושבת עליו, והקב"ה יזהיר שלא יהיה חילוק והפרש בדעת האדם רק ימשך אחר רצון הש"י בכל מקום בדיעה שלימה.. וזהו ששאל עשו והתחפש לפני יצחק, כי עיקר עוה"ב שהאדם זוכה הוא ע"י ההכרה שיש לו בכל דבר שהוא מהשי"ת, וזהו על כל קרבנך תקריב מלח, ועשו שאל, אחר שבאמת גם היראה אינה עיקר עבודת השי"ת, כי יש גם עבודה גדולה מזו, שהאדם מוסר נפשו במסירת נפש בעוה"ז ובעוה"ב בשביל כבוד שמים, כי גם כונה לשכר בעוה"ב הוא גם כן לגרמיה. וזה ששאל האיך מעשרין את המלח, שיעבוד גם במסירת היראה לכבוד שמים. ולפי שראה יצחק שעושה פעולות שהם על הגוון רעות ואי אפשר לפרשם שעושה למען קבול שכר בעוה"ב, וידע יצחק שכאשר יברר השי"ת פעולות כאלו שהוא עובד השי"ת אף בעוה"ב יהיו יקרים מאד. ובזה התחפש עשו עצמו לפני יצחק אבינו, שנדמה לו שכל כך יראה עצומה נמצא בו. כי עיקר התחפשות הוא בלבוש יראה שהוא המפתח והלבוש החיצון, כמו שמצינו בלוט, אף שלא היה נקי בשרש, אך מפני שהיה לו לבוש וגוון נאה לא היה יכול המלאך ליגע בו לרעה^קיזכמו שמבואר לעיל פרשת לך אות יד [ב], כט, ל.. אכן אשתו יען אשר לא היה לה גוון נאה ביראה, שהיה לה חסרון בזה כדאיתא במד"ר (וירא נא) שחטאה במלח, לכן היה יכול המלאך להזיקה כשהביטה כדכתיב (וירא יט) ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח: