Chasidut על משלי 25:7

וזהו דכתיב (דברי הימים א ט״ז:ח׳) הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, וזה המזמור היו אומרים לפני הארון, וזה מרמז שד"ת יתפשטו חוץ לגבול להודיע בעמים. ואף דכתיב (איכה ב׳:ט׳) בגוים אין תורה, והוא מפני שלא רצו לקבלה, כשזרח הקב"ה משעיר והופיע מהר פארן ורצה ליתן להם תורה אמרו מה כתיב בה, והקב"ה אמר להם מה כתיב בה ולא רצו לקבלה, שנדמה להם שיתבטל כל החיים שלהם אם יקבלו ד"ת, וכדאיתא בזוה"ק (בלק קצב:). אכן האמת הוא שאין בהם ד"ת, אך ע"י תשוקה ורצון יוכלו ישראל להכניס אף הכחות שבעמים לקדושה ולהאיר אותם. כמו שבעל תשובה מעורר אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה, שאף אם עשה ח"ו מעשה שנראה לעין שאין לו תיקון להתפלל עליו, אמנם ע"י תשובה, שהוא תשוקה ורצון, יוכל לרפאות את הקודם, ואין לך דבר שעל ידו תוכל לרפאות את הקודם רק בתשובה, שהוא תשוקה ורצון, וכענין דאיתא בש"ס (ברכות ז) שמושה של תורה גדולה מלמודה. וזהו, הודו לה' קראו בשמו, שם מורה על רצון^ישמו בגימטריא רצון כמבואר במי השלוח בהרבה מקומות. עיין ח"א פרשת בשלח ד"ה ה' איש, פ' תזריע ד"ה אשה [א], ח"ב משלי (ל) ד"ה כי בער., ועי"ז תוכל להתפשט הד"ת חוץ לגבול. וזה הענין נרמז בפרשתנו, והוא שהקב"ה ברא טוב והיפוכו זה לעומת זה עשה האלהים, ואף במדה היותר גדולה נמצא גם כן חסרון. וכמו שמצינו באאע"ה שמדתו מדת החסד, והיה לו הכרה מפורשת שהשי"ת פועל כל ואין דבר נעשה מבלעדי רצון השי"ת, וזו המדה יקרה מאד, אכן יקרותה הוא רק כל זמן שאור הדעת מאיר בהמדה, אבל כשנסתר הדעת מהמדה בהסתעפות המדה בלבושים מסתירים, אזי יצא ממנה ההיפך מרצון השי"ת, שכן נולד ממנו ישמעאל, ששרשו נסתעף מהתפשטות זו המדה, והוא משחית נפשו ועל ה' ישען לומר מאחר שאין דבר נעשה בלתי רצון השי"ת, לזה יוכל אדם התפשט כפי שירצה, וזהו טעות גמור^יאמבואר לעיל פרשת ויצא אות כז ד"ה כי מאברהם: כי מאברהם ויצחק נסתעף אף ההיפך, כי מדת אברהם אבינו הוא להכיר שאין שום מקום פנוי מכבוד שמים כדכתיב (תהילים קמה) גדול ה' ומהלל מאד, שהוא מהולל בכל המקומות ומלא כבודו את כל הארץ, וזו הדעה היא יקרה במאד, כדאיתא (תמיד כח.) רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' יחזיק באמונה יתירה וכו'. ומכח האמונה היתירה הזו יוכל להסתעף שישכח את השי"ת, כמו שנסתעף מאברהם אבינו ע"ה ונולד ממנו ישמעאל מהתפשטות זו הדיעה שאין מקום פנוי מכבוד שמים, והוא מתפשט עצמו בכל תאות עולם הזה, ואומר שאין שום צורך לאדם לצמצם עצמו, מכיון שמלא כבודו את כל הארץ.. הן אמת שבשורש אין דבר נעשה בלעדי רצון השי"ת, אמנם זאת הבטוחות אין לאדם על להבא, רק על מה שעבר יכול האדם לבטוח שלא יתייאש עצמו מלשוב להש"י, והבטוחות יהיה לאדם רק במחשבה אבל לא בפועל. ובפועל ישתמש האדם במדת היראה ועל ידה יתעלה מעלה מעלה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ה:ז׳) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו' והוא שידע האדם שבעוה"ז נמצא מדרגות. וע"ז מרמז יחודא תתאה שישראל מיחדים בכל יום תמיד ואומרים (קריאת שמע) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שכל המכוון מבריאת עוה"ז היה שהאדם יצמצם את עצמו מצדו למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה (זוהר אמור צ:), כי אם יאמר האדם שאינו צריך לשום פעולה מצדו לצמצם את עצמו ויבטח רק ע"ז התקיפות שאין דבר נעשה רק ברצון השי"ת, א"כ למה ברא הקב"ה את עוה"ז והכל היה כלול ברצון השי"ת גם אז. אך הענין בזה הוא, שבאמת הכל כלול ברצון השי"ת, אכן ה' חפץ למען צדקו שיהיה גם להברואים חלק בהבריאה ביגיע כפיהם, אשר יעבדון את האלהים ויסייעו בפעולותיהן להמכוון שהיה להשי"ת בבריאת עוה"ז:

ר' יהושע וכו' פתר קרא (משלי כה ז) כי טוב אמר לך עלה הנה וכו'. באהל מועד עמד לו מן הצד, א"ל הקב"ה עד מתי אתה משפיל עצמך, אין השעה מצפה אלא לך, עד כאן (ויק"ר פ"א ה'). בא גם כן לבאר ויקר"א קאי אדלעיל כי ענן י"י וכו', כיון שראה משה שכן ישראל רואים הכבוד, עמד מן הצד כי חשב פן יהיו שארי אנשים גם כן ראוים אל הדיבור, ויקרא אל משה דייקא: