Chasidut על משלי 27:22

(ט.) אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו (משלי י״ט:ג׳) יתיב רבי יוחנן וקא מתמה מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזי והכתיב (בראשית מ״ב:כ״ח) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו וכו' ואמר ר' יוחנן מטר בשביל יחיד ופרנסה בשביל רבים וכו' ופרנסה בשביל יחיד לא מיתבי וכו' שאני משה כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. בזה מראה לנו ר' יוחנן עד היכן שיש השגחה פרטית על כל דבר, שמטר בשביל יחיד, והיינו שאם צריך לאחד פרט טובה משפיע לו השי"ת. ופרנסה בשביל רבים היינו, שאם אחד מברר עצמו כל כך שכל העולם כולו כדאי לו, אז מראה לו השי"ת שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, היינו שכל העולם יש להם טובה בזכותו. וזה מורה פרנסה בשביל רבים, שכל צרכיו נחשבים צרכי רבים. וכדאיתא במדרש (רבה לך לט) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו נתברכות בשביל אברהם אבינו ופריך המדרש והלא של נסך הם ומתרץ חלא מוזיל חמרא. היינו שלזה האדם מראה השי"ת, שכל דבר נברא רק שיהיה לו לצוותא. וזה הוא התירוץ שמתרץ הגמ' שאני משה כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. מאחר שמשה רבינו ע"ה היה לו גודל מסירות נפש בעד כלל ישראל, שלא הכיר מצדו בשום שלימות בעת שהיה חסר אצל ישראל שום טובה ולזה אמר כאן הגמ' כיון דלרבים בעי כרבים דמיא. וזה ג"כ כוונת המאמר שהובא לעיל ר' יוחנן אשכחיה לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו וכו' ולכאורה יפלא שהגמ' מייתי ראיה על הכתוב אולת אדם תסלף דרכו, מאחי יוסף, ועוד שזאת היה כבר אחר התשובה על חטאם מהמכירת יוסף, שאמרו מקודם אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו'. ורק הענין בזה דכל זה מורה איך שצריך האדם להכיר ולהאמין שיש השגחה פרטית על כל דבר ודבר, דהנה על הענין של השגחה פרטית איתא בזוה"ק (ויקרא קג.) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלבו כל חד לפום דרגא דיליה. היינו עד כמה שאדם יש לו אמונה בלב בהשגחה פרטית כן תחול עליו ההשגחה. וכדאיתא בש"ס (חולין ז:) אין עוד מלבדו אר"ח אפילו כשפים, ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתתותי כרעיה דר' חנינא אמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך, אין עוד מלבדו כתיב אפילו כשפים, איני והאמר רבי יוחנן וכו' ומתרץ הגמ' שאני ר' חנינא דנפשיא זכותיה. וזה היה הזכות של ר' חנינא מה שמסיים הגמ' (שם) ואמר ר' חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה, והיינו מאחר שהיה לו הכרה מפורשת בהשגחת פרטית שאפילו נקיפת האצבע הוא ג"כ מן השי"ת, לזה לא היה יכול להזיק לו שום דבר, שאמר לה שקולי לא מסתייעא מילתיך אפילו על כשפים, אף שאמר ר' יוחנן עליהם שמכחישין פמליא של מעלה מ"מ מאחר דנפישא זכותיה, היינו שהיה לו הכרה כ"כ בהשגחה פרטית לא היה יכול להזיק לו שום דבר. ואיתא בש"ס (חגיגה ד:) ויש נספה בלא משפט, ומי אית דמית בלא זימנא, אין, כי הא דרב ביבי בר אביי אמר למלאך המות זיל ואייתא לי מרים מגדלא שיער נשייא אזיל איהו ואייתא ליה מרים מגדלא דרדקי וכו' א"ל איך יכולת ליה הות נקיטא מתארא בידה והות קא שגרא ומחריא תנורא שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה קדחה ואיתרע מזלה וכו'. וכל זה הוא הכל כשאין לו לאדם אמונה בהשגחה פרטית, אבל מי שהוא מכיר מפורש שאפילו נקיפת האצבע הוא ג"כ מהשי"ת, לאדם הזה לא היה יכול לאיתרע מזליה, ועל האדם הזה חוזר הקושיא של רב ביבי בר אביי איך יכולת ליה, כיון שזה האדם מכיר שהקדיחת האש הוא ג"כ מהשי"ת, ואיך היה ביכולתו לקדחה לכרעה. וזה ביאר הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו, כי באמת איתא במדרש (רבה ויקרא יז) אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה וכמו שכתיב (איוב ל״ג:כ״ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, והיינו שהשי"ת אחר הכשלון של אדם מראה לו כמה התראות שיחזור בתשובה, וזה האדם המכיר בהשגחה פרטית ושהסבלנות שלו הוא מן השי"ת, אז תיכף מחפש את החטא ומתקן, אבל זה האויל שאינו מאמין בהשגחת פרטית ועליו נאמר (משלי כ״ז:כ״ב) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, ואינו מחפש תיכף בעת ההתראה לתקן את החטא, ורק כשבא עליו פגעים רבים ואז כבר רואה שהוא מן השי"ת, כי זה כל אדם מאמין בהשגחה, אבל כיון שלא הרגיש תיכף אצל ההתראה, מאחר שלא היה לא אמונה בהשגחה פרטית, ולזה אח"כ כשמסלף דרכו, אז על ד' יזעף לבו, ויתיב וקא מתמה מי איכא מידי בכתיבי דלא רמיזי באורייתא, היינו היכן מצינו אמונה כזאת בהשגחה פרטית בתורה, לזה הביא הגמ' ראיה מאחי יוסף שאמרו מה זאת עשה אלהים לנו, והיינו שהם בעצמם אמרו מקודם, על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחלה אנחנו מובאים להתגולל עלינו וגו', והכירו שהדבר הזה נעשה מבעלי בחירה, מ"מ אמרו תיכף מה זאת עשה אלהים לנו, והיינו שהכירו היטב שאפילו דברים מבעלי בחירה לא יעשה בלתי השגחתו ית', ולזה מביא ראיה מהם על גודל אמונה שהיה להם בהשגחת פרטית, ולזה נסמך מאמר ר' יוחנן מטר בשביל יחיד, כי שני המאמרים האלה מורים עד כמה שצריך האדם להיות לו אמונה בגודל השגחה פרטית:

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. במדרש רבה (פ' לח) ותנחומא כאן, זה שאמר שלמה (משלי כ״ז:כ״ב) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, כך עמדו דורו של אנוש קראו שמו של הקב"ה לע"ז שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה', והקב"ה הציף שלישו של עולם שנאמר הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו, דור המבול אמרו לאל סור ממנו ולא למדו מדור אנוש עד שמחה זכרם, אף דור הפלגה לא למדו מדורות הראשונים הה"ד ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. הנה התחלת המרידה וראשית הפירוד היה בדורו של אנוש, שאז הוחל לקרוא בשם הוי' ב"ה, לפי שהיה מגמתם להסתיר ולהחשיך הופעת אור השם הוי' ב"ה בעוה"ז, כדי שלא תתבטל הבריאה מגודל אור שם הוי"ה ב"ה, ותחזור למקורה כמו העולמות שנחרבו קודם שנברא העוה"ז מצד התרבות האור^קעזכמבואר כל זה לעיל פרשת בראשית אות נב ובהערה קמט שם, והוא מעץ החיים שער ח פרק ד, ה.. וכל חפצם היה אך לעשות יסוד ובסיס להויית העולם שלא תתבטל עוד מעתה. לזאת קראו שמו של הקב"ה לע"ז, כי כל ישעם וכל חפצם היה אך להיות ערק מקמי מאריה, שיוסתר אור השם בעוה"ז ע"י הנרתק ומסך המבדיל שהעמידו בכח פעולתם גרם להמעיט אורו של הקב"ה בעוה"ז, שעי"ז תתחזק קיום העולם ביתר שאת לפי טעותם^קעחנתבאר היטב לעיל פרשת בראשית אות עג ד"ה אבל בדור אנוש עיי"ש.. ולכן היה כל עסקם בהרבעת מין על שאינו מינו, כדי לערבב ולפלתל את צנורי ההנהגה ומקורי התולדה ושרשי הבריאה שלא ישובו לחזות באור שרשם, וכדאיתא בזוה"ק קדושים (פו.) בטעם איסור הרבעת כלאים^קעטאריכות העניין מבואר לעיל פרשה זו אות מא ובהערה קנה שם.. אבל באמת היה להיפוך, שבסיבת ההסתרה עצמה שהיו חפצים להיות ערק מקמי מאריה ושלא לקראות בשם הוי"ה ב"ה, עי"ז הביאו על עצמם כליון עצום מדה במדה, כש"נ לעיל בפ' בראשית על לשון המדרש ב"ר (פ' כג) אתם עשיתם עצמכם עכו"ם וקראתם לשמכם אף אני אקרא למי הים לשמי ואכלה אתכם, דכתיב הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו:

וזה שדרשו על אותם הדורות מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ז:כ״ב) אם תכתוש את האויל וגו'. כי בכל התחכמות שהוסיפו דורות האחרונים להגדיל עצה, אחר שראו כשלון הדורות שלפניהם, בכל זאת לא סרו אולתם מעליהם, שכולם רצו רק בהתפשטות תאות לבם, וכל דור חתר לעצמו למצא תחבולה להמלט מיד השי"ת. דור אנוש אחזו בהסתרה להיות ערק מקמי מאריה, ודור המבול אחזו בכח התפשטות עצמם להחליף עולם קיים בעולם עובר, והוא מה שנאמר בהם כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ודור הפלגה אחזו באחדות, להכריח עי"ז את רצון השי"ת שישכון ביניהם גם אם יתפשטו בלי מעצור. וזה דאיתא בב"ר נח (פ' לה) דור המבול אמרו מה שדי כי נעבדנו, דור הפלגה אמרו באו ונעשה לנו מגדל ונעשה עכו"ם בראשו ותהי נראית כאלו עושה עמו מלחמה. איזהו קשה זה שאומר למלך או אני או אתה בפלטין או זה שאומר אני בפלטין ולא אתה. אלא דור המבול, ע"י שהיו שטופים בגזל לפיכך לא נשתייר מהן פליטה, אבל דור הפלגה ע"י שהיו אוהבים זה את זה נשתייר מהם פליטה. היינו שבעומק היה כשלון דור הפלגה גדול מהכשלון של דור המבול, משום שדור הפלגה אחזו דרכם בעקשות, להכריח ע"י האחדות את רצון השי"ת שישכון בתוכם בהכרח בתוך טומאותם, וכאלו עושין עמו מלחמה ונוצחין אותו, כענין כשפים שמכחישין פמליא של מעלה (חולין ז:) וזהו כאומר למלך אני ולא אתה^קפהכמבואר לעיל במאמר הקודם אות נא ובהערה קעה שם.. אבל דור המבול לא השתדלו להכריח את רצונו יתברך, רק אמרו או אני או אתה, שידעו שסופם לאיבוד, כאשר יגביה השי"ת את מדותיו ויאמר ראו עתה כי אני אני הוא. אך לפי שעה, שראו שההנהגה מסורה במדת ארך אפים ונשיאות פנים לברואי עולם, התפשטו עצמם בכל כחם. ובכל זאת, לפי שהיה בדור הפלגה עכ"פ גוון טוב שאחזו בכח אחדות להיות אוהבים זה לזה, נשתייר מהם פליטה שלא נמחו לגמרי מן העולם רק נפרדו, היינו שהשי"ת התעלה עצמו מהם ונתבטל אצלם החבור בלבד אף שלא נתבטלו ממציאות: