Chasidut על משלי 28:13

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו וגו', איתא בהאר"י ז"ל שבעוד שלא שב, נותן חלילה כח במעשים טובים לסטרא אחרא ר"ל, ובאמת בעזיבת חטא די לזה, ואחר כך כשתהיה אפשר לו יתקן יותר בווידוי וחרטה בפירוש, ובסיגוף אם תהיה אפשר לו, וכן פירשנו (משלי כ״ח:י״ג) ומודה ועוזב ירוחם לשון דרחים רבנן (שבת דכ"ג ע"ב) פירוש, אפשר שיבא לאהבתו יתברך שמו אם מודה ועוזב, כי מקובל עבדות שלו והוא רצוי, אך אחר כך יעשה מה שלבו חפץ בתשובה, וכן שמעתי מספרים בשם הרב ר' ישראל בעל שם ז"ל:
(זכרון זאת פ' בא).

עוד באופן אחר על המדרש הנ"ל פרה אדומה ראה. דהנה אמרו רז"ל (מדרש רבה חקת) פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים. וכבר פירשתי (בפרשת חקת) הרמז בו. וכעת אומר דבר אחר, דמרמז כי ברשעים מי שאינו מכסה פשעים, בא לידי טהרה ותשובה, כמ"ש (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח, וכמו שאמרו רז"ל (יומא ט' ע"ב) הראשונים שנתגלה עונם וכו', וכמו שפי' הפסוק (איכה א' ח) חטא חטאה ירושלים וגומר, מה שאין כן בעל מעשים טובים המפרסם מעשיו הטובים, כמו שפירש בספר בינה לעתים בפסוק (שמואל א' כד יח) ואתה הגדת היום את אשר עשית עמי טובה וגו', ובפסוק (משלי יד כג) בכל עצב יהיה מותר וגו', ובפסוק (משלי טז כו) נפש עמל וגו', עיין עליו (בדרוש ל"ד). והנה איתא (שבת ס"ז.) אילן המשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא כדי להודיע צערו לרבים, ועיין בערוך ערך סקר, כי הוא צבע שאין מצוי כל כך באילנות מצד עצמו, וכן פרה אדומה, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש (ישעיה א' יח) אם יהיו חטאיכם כשנים, ר"ל שלא יכסה פשעיו ויתודה עליהם בפרסום, אז כשלג ילבינו, והבן. והנה מכל המעשים טובים שעשה משה, לא פרסמה התורה רק בענוה (במדבר יב ג), ומזה נראה כי עיקר זכותו על ידי זה, ולכך ראוי לגדולה ולכבוד כדרך הבורח מן הכבוד, כמו שאמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), מה שאין כן הרודף אחר הכבוד כמו שאמרו רז"ל. ואם כן איך יכול לחלוק על גדולתו לומר שראוי לו, כי אם יאמר כן, הרי אינו ראוי לו, כי הלא העיד הכתוב שמה שזכה משה לנבואת פנים אל פנים, היה על ידי הענוה היתירה והיא גדולתו. וזה מבואר ממש בפירוש בסוף פרשת בהעלותך, וכמו שפירשתי שם דפסוק והאיש משה וגו', הוא הצעה למה שנתבאר שם מנבואת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), עיין בחידושי לחולין דבמדה שאדם מודד מודדין לו, וכשם שהוא מתנהג בענוה, כך הקב"ה מתנהג עמו, והבן. אך מכיון שראה קרח שדין של פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, ולמה, רק הוא לרמז על זה הענין שכתבתי, ואם כן מדת ענוה של משה נסתר לפי דעתו של קרח, דלא האמין כל כך שלא כתב משה אות אחת מדעתו, כמבואר מדבריו בטלית שכולה תכלת (תנחומא קרח סי' ב'), אם כן לפי זה יכול לחלוק עליו כיון שאין הגדולה תולה בענוה, דהא לפי דעתו הענוה של משה גרוע מאד והוא נשא ושפל ח"ו, כמו שפירש בשבט מישראל (בתהלים סי' נ"ח) הפסוק בישעיה (ב יב) כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל, לכך נושאו לבו לחלוק. ועל פי זה מבואר סמיכת הסדרים כמו שדרש ר' יוחנן במסכת ברכות (דף יו"ד ע"א) מקרא (תהלים קיא ח) סמוכים לעד לעולם וכו', ועיין שם מה שכתבתי על הגליון לפרש אמרם (ברכות י' ע"א) למה נסמכה פרשת אבשלום (תהלים ג א) לפרשת גוג ומגוג (תהלים ב א), שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה, הכי נמי הוה). ועל פי זה אתי שפיר מה דנענש קרח אף שכבר אמר יעקב בנבואה ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט ו), ונדרש (סנהדרין ק"ט ע"ב) על ענין קרח שנאמר (במדבר טז ג) ויקהלו, כי בסוף בהעלותך מבואר ענין ענוה של משה שזכה מזה לנבואה יתירה, ובפרשת שלח שהגדולה תולה בזה, על פי מה שביארתי בתרגום יונתן בן עוזיאל כד חמא משה ענותנותו וכו', ואף על פי כן בא קרח ורדף אחר הכבוד וחלק על משה מכח הגדולה, ובאמת קשה מאד להבין טעותו, ולזה נסמך פרשת חקת לומר כי מזה נצמח טעותו, ולכל זה כיון המדרש כנ"ל.

וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לוֹמַר וִדּוּי עַל חֲטָאָיו קֹדֶם נְפִילַת אַפַּיִם. זֶה סוֹד מַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל עַל מַה שֶּׁשָּׁאֲלוּ סָבֵי דְּבֵי אַתּוּנָא מִי יֵימַר וּפֵרֵשׁ שָׁם, מִי יָכוֹל לִכְנֹס לְהֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת לְהַעֲלוֹת הַקְּדֻשָּׁה וְהַשִּמְחָה מִשָּׁם כְּדֵי שֶׁעַל-יְדֵי זֶה תַּעֲלֶה הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת וְתַעֲלֶה בְּכָל עֲלִיּוֹת הַנַּ"ל עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְהַשִּיג אֶמְצָעוּתָא דְּעָלְמָא שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר אֵין סוֹף, עַיֵּן שָׁם וְזֶה בְּחִינַת וִדּוּי עַל הַחֲטָאִים שֶׁאוֹמְרִים קֹדֶם נְשִׂיאַת אַפַּיִם שֶׁאָז הוּא תַּכְלִית הַיִּחוּד שֶׁנִּכְלָלִין בָּאֵין סוֹף בִּבְחִינַת מְטֵי וְלֹא מְטֵי וְכוּ' כַּנַּ"ל, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג זֶה הָאוֹר בְּחִינַת אוֹר אֵין סוֹף כִּי אִם עַל-יְדֵי שֶׁמַּעֲלִין כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה מֵעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת עֲלִיַּת הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת כַּנַּ"ל וְלָזֶה צְרִיכִין וִדּוּי דְּבָרִים, כִּי עַל-יְדֵי כָּל הַחֲטָאִים נוֹפְלִין נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה בֵּין הַקְּלִפּוֹת שֶׁזֶּהוּ עִקַּר פְּגַם שֶׁל כָּל הַחֲטָאִים שֶׁבָּעוֹלָם כַּיָּדוּעַ וְעִקַּר הַפְּגָם הוּא מַה שֶּׁמִּתְגַּבֵּר חַס וְשָׁלוֹם הָעַצְבוּת עַל-יְדֵי הַחֲטָאִים בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים לח) אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ו) וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, כִּי הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא כְּלָלִיּוּת הַקְּדֻשָּׁה הִיא שִׂמְחָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַקְּלִפּוֹת שֶׁכְּנֶגֶד הַקְּדֻשָּׁה הֵם בְּחִינַת עַצְבוּת תּוּקְפָא דְּדִינָא, כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל וְעַל-יְדֵי הַחֲטָאִים גּוֹרְמִים חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁנִּיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה בְּחִינַת נִיצוֹצֵי הַשִּמְחָה לִשְׂמֹחַ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת אַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֵלּוּ נִיצוֹצוֹת הַשִּמְחָה הֵם בְּחִינַת נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁנּוֹפְלִים בֵּין הַקְּלִפּוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת עַצְבוּת, כִּי הַשִּמְחָה הִיא הַקְּדֻשָּׁה כַּנַּ"ל וַאֲזַי הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה מִתְגַּבֵּר חַס וְשָׁלוֹם וְאֵינָם מַנִּיחִים לְיִשְׂרָאֵל לִשְׂמֹחַ. וְזֶה עִקַּר גָּלוּת הַשְּׁכִינָה עִקַּר פְּגַם כָּל הַחֲטָאִים שֶׁבָּעוֹלָם. וְעַל-כֵּן אַחַר הַתְּפִלָּה שֶׁצְּרִיכִין לִכְלֹל בְּאוֹר הָאֵין סוֹף בִּבְחִינַת מְטֵי וְלֹא מְטֵי כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל-יְדֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל וּמֵחֲמַת שֶׁעַכְשָׁיו בַּגָּלוּת, הַשְּׁכִינָה שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשִּמְחָה בַּגָּלוּת, עַל-כֵּן אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לְשִׂמְחָה כְּדֵי לְהַשִּיג אוֹר הָאֵין סוֹף כַּנַּ"ל כִּי אִם עַל-יְדֵי שֶׁיּוֹרְדִין לְעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת לְהַעֲלוֹת נִיצוֹצֵי הַשִּמְחָה שֶׁהֵם נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה לְהַעֲלוֹתָם מֵעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת שֶׁעַל-יְדֵי הַשִּמְחָה הַזֹּאת עוֹלִין מֵעוֹלָם לְעוֹלָם וְכוּ' עַד שֶׁמַּשִּיגִין אוֹר הָאֵין סוֹף בִּבְחִינַת הַנַּ"ל וְעַל-כֵּן צְרִיכִין וִדּוּי דְּבָרִים אָז, כִּי עַל-יְדֵי הַוִּדּוּי שֶׁמִּתְוַדִּין עַל הַחֲטָאִים עַל-יְדֵי זֶה מִתְכַּפְּרִין הַחֲטָאִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כח), וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם, כִּי עַל-יְדֵי הַוִּדּוּי מַעֲלִין כָּל הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ עַל-יְדֵי הַחֲטָאִים וְאָז כְּשֶׁעוֹלִין נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה עַל-יְדֵי מְחִילַת עֲוֹנוֹת שֶׁזּוֹכִין עַל-יְדֵי הַוִּדּוּי אֲזַי עוֹלָה הַשִּמְחָה מֵהַגָּלוּת שֶׁהוּא עִקַּר הַקְּדֻשָּׁה כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי שִׂמְחָה זֹאת זוֹכִין לְהִכָּלֵל בְּאוֹר הָאֵין סוֹף לְהַשִּיגוֹ בִּבְחִינַת מְטֵי וְלֹא מְטֵי כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת נְפִילַת אַפַּיִם שֶׁמְּבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת שֶׁאָז מַפִּילִין אֶת עַצְמָם לְמַטָּה לְמַטָּה לְסִטְרָא דְּמוֹתָא כְּדֵי לְהַעֲלוֹת הַקְּדֻשָּׁה מִשָּׁם וְאָז נַעֲשֶׂה תַּכְלִית הַיִּחוּד, עַיֵּן שָׁם, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי הָא בְּהָא תַּלְיָא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג וּלְהַגִּיעַ לִבְחִינַת תַּכְלִית הַיִּחוּד שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשָּגַת אוֹר הָאֵין סוֹף בַּבְּחִינָה הַנַּ"ל כִּי אִם עַל-יְדֵי שִׂמְחָה שֶׁזּוֹכִין עַל-יְדֵי שֶׁיּוֹרְדִין לְעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת לְהַעֲלוֹת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהִוא הַשִּמְחָה מִשָּׁם כַּנַּ"ל שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מִי יֵימַר הַנֶּאֱמַר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל: