מדרש על משלי 28:13

למה גזר לכהנים שלא לאכול חטאת הדיוט חוץ למקדש אלא בחצר אהל מועד? שלא ילמוד אדם אחר שחטא ההדיוט ההוא ויתבייש. למה בפר כהן גדול שלא עשה כך, אלא בפרהסיא גזר המקום לשרוף פר החטאת של כ״ג? כדי שילמדו וייראו. למה כן? בשביל טעמים הרבה: אחד שידעו הכל צדקתו של הקב״ה שאינו נושא פנים לא לקטן ולא לגדול, לא למלך ולא לכ״ג, שכן כתיב כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו׳ אשר לא ישא פנים וגו' (דברים י״א י״ז), וכתיב יְהִי פַחַד ה׳ עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד (דהי״ב י״ט ז׳). למה גזר הקב״ה לשרוף פר החטאת בפרהסיא חוץ למחנה? אלא רצה הקב״ה ללמד שלא יהא אדם מתבייש להתוודות חטאתו לפני כ״ג, שכן כתיב והתודה אשר חטא עליה (מקרא ה׳), שיאמר, כהן לא נתבייש ממני, אני למה אתבייש ממנו. לפי שהודוי הוא כפרת החטא, שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח (משלי כ״ח י"ג). ולמה גזר המקום בתורה לכל אדם העושה החטא בשגגה להביא קרבן בעד עצמו ואין אותו האיש נקי עד שיקרב קרבן על שגגתו? אלא שלא יעשה אדם חטא לפני המקום בזדון. כתוב אחד אומר את פני פרכת הקדש (ויקרא ד׳) וכתוב אחד אומר את פני הפרכת (שם), לומר לך חטא הנשיא (הכהן המשיח) הגדולה במקומה, חטא הצבור אין הגדולה במקומה. ד״א, לפי שחטא הלומד והמלמד, לפיכך יוציאו לחוץ ויפרסמו ע״כ והוציא את הפר אל מחוץ למחנה (שם). ד״א, כל מקום שיש משיח - יש ארון ותורה, וכל מקום שאין משיח - אין ארון ותורה (עי׳ ירושלמי תענית פ"ב ב׳, ושם נזכר רק ארון ולא תורה).

מ פִּסְקָא. וְהַזָּקֵן שֶׁבָּהֶם אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין וְכוּ'. (גְּמָרָא). תָּנוּ רַבָּנָן: יֵשׁ שָׁם זָקֵן, אוֹמֵר זָקֵן, וְאִם לָאו, אוֹמֵר חָכָם, וְאִם לָאו, אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה. אַטוּ זָקֵן דְּקָאַמְרִינָן, אַף עַל גַּב דְּלָאו חָכָם הוּא? אָמַר אַבַּיֵי: הָכִי קָאָמַר: [אִם] יֵשׁ שָׁם זָקֵן וְהוּא חָכָם, אוֹמֵר זָקֵן וְהוּא חָכָם. אֵין שָׁם זָקֵן וְהוּא חָכָם, אוֹמֵר חָכָם. אֵין שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם, אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה. אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְלֹא תַּעֲנִית גּוֹרְמִין, אֶלָּא תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרְמִין, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם", אֶלָּא: (יונה ג׳:י׳) "וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה". "וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה", מַאי (עבוד) [הֲווּ עַבְדֵי]? אָסְרוּ אֶת הַבְּהֵמָה לְחוּד, וְהַוְּלָדוֹת לְחוּד, אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, (אם אתה מרחם עלינו, אנו מרחמים על אלו, וְ)אִם אֵין אַתָּה מְרַחֵם עָלֵינוּ, אֵין אָנוּ מְרַחֲמִים עַל אֵלּוּ. (שם) "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה", מַאי אָמוּר? (אמר רב שמואל) אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, (יכול ושאינו יכול) צַדִּיק וְרָשָׁע, מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי? (שם) "וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם". מַאי "וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם"? אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִלּוּ גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בַּבִּירָה, מְקַעְקֵעַאֶת הַבִּירָה כֻּלָּהּ, וּמַחֲזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו. [אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרָה, וּמִתְוַדֶּה וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁתּוֹפֵס שֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ טוֹבֵל בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. זְרָקוֹ מִיָּדוֹ, כֵּיוָן שֶׁטָּבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה מִיָּד עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ״ח:י״ג) "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם". וְאוֹמֵר: (איכה ג׳:מ״א) "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמַיִם"].

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב גדולה תשובה שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם שנאמר (שם) ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפו ממנו מהם לא נאמר אלא ממנו, היכי דמי בעל תשובה כגון שבא עבירה לידו פעם ראשונה ושניה ופירש הימנה מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותה אשה ובאותו פרק אמר רב יהודה רב רמי כתיב (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב וגו׳ וכתיב (תהלים לב א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו: