Chasidut על משלי 28:9

ובזה אפשר לפרש מש"ה (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ויובן עם מ"ש בס' זב"ש לבאר משארז"ל (סוטה ל"ה.) א"ל הקב"ה לדוד דברי תורה זמירות קרית להו חייך שאני מכשילך בדבר שתשב"ר יודעין כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו כו', והקשה מה זה מדה כנגד מדה. ותירץ עם משארז"ל (שבת קל"ח:) עתידה תורה שתשתכח מישראל רשב"י אומר ח"ו שתשתכח התורה שנאמר (דברים לא, כב) וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וקאי על כל התורה שנקראת שירה, וחכמים סבירא להו דתורה לא איקרי שירה רק קאי על שירת האזינו. לז"א זמירות קרית להו וס"ל דתורה איקרי שירה ולא תשתכח התורה הנני מכשילך כו' ומזה תבין שאין התורה נקראת שירה עכ"ד. וזה יאמר מסיר אזנו משמוע תורה, הנה לסברתו אינו מקפיד אם תשתכח התורה א"כ תורה לא איקרי שירה, א"כ מש"ה יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי לא קאי על העוסק בתורה בלילה כיון דתורה לא איקרי שירה, אלא ודאי פירושו שאין המלאכים אומרים שירה רק בלילה א"כ אם תפילת ערבית חובה מתבטל כל שירת המלאכים ע"י התפלות ממילא גם תפלתו תועבה.

וכאמור למעלה רק אם גם שלא בשעת התפלה האיש הישראלי בעבודתו בתורה ומצוות, ורק בעבודה לא בשמוש, מכשיר עצמו להיות מרכבה ולגלות על ידו אור וקדושה עילאה, תפלתו תפלה, ואך אם עוד לא נתקדש לגמרי, רק עובד את ד'. שומר עצמו מעבירות ובכל יום ויום עובד לגלות על כל פנים חלק ממנו בקדושה, גם כן כבר יכול להתפלל, ולא מי שהוא עזוב ואפס לגמרי חס ושלום. והפסוק אומר (משלי כ״ח:ט׳) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, כי אין לו נפש גלוי' ולא הסתכלות, לא שירה ולא תפלה אכל כשם שהתפלה צריכה לתורה, התורה גם לתפלה צריכה, כנזכר לעיל במכתב הרב ז"ל שעל ידי התעוררות נפשו בתפלה תתעורר לאהבת ד' ולדבקה בו בתורה ומצות ולא משום הרצון לבד שמתעורר בו לתורה, רק גם בשעת למוד ועיון התורה, צריכה התורה לתפלה, כי כבר דברנו לעיל שבשכל לבד שהאיש מעיין בתורה אינו בטוח עוד בשכלו שקשור הוא בו בד'. כי האם אין האדם חושב לפעמים גם את שכל שונאו שחשב עליו לרעה, והאם גם בזה נאמר שקשור הוא בשכל שונאו, אשר באמת רחוק ממנו ומתנגדו הוא, צריכים אנו בתורה, שבשעה שאנו מעיינים בה, חלק הארת ד' חכמתו ורצונו ית' ימשך מן עולמות העליונים למוחנו ולבבנו, ורק אם עשה האיש מחלקי עצמותו מרכבה, ועם נפשו עבודתו עבד ובתפלתו התאמץ וגילה התגלות אלהית בדיוקנו, אז כשבא לתורה הוא עוסק בשור שנגח את הפרה ומעיין בה בשכלו איזה שעות, ואחר כך מוצא עצמו נתעלה ורוח ד' פעם בו, על כי אלהיו בקרבו.

כִּי מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר מֵחֲמַת הַחשֶׁךְ הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ, וְעַל־יְדֵי שֶׁיּוֹצֵא מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וּמִתְפַּלֵּל הֵיטֵב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא מְתַקֵּן תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִישִׁים, הַיְנוּ עוֹלָם הַשָּׁפָל וְעוֹלַם הַגַּלְגַּלִים וְעוֹלַם הַשֵּׂכֶל. (אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל, רַק כְּשֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה, כִּי לֹא עַם־הָאָרֶץ חָסִיד (אבות פ"ב); וּכְתִיב (משלי כ״ח:ט׳): מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תוֹעֵבָה (כְּתַב יַד הַחֲבֵרִים)):