Chasidut על משלי 3:6

ואתה הקרב אליך את אהרן וגו'. צריך לדעת שינוי לשון הכתוב בזה לדבר בלשון הקרבה ולא בלשון צווי ואמירה כבשארי המקומות, והנראה על פי אומרם ז"ל (תורת כהנים מובא ברש"י שמיני ט', ז') בפסוק קרב אל המזבח שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש וכו', והוא כי בדבר של גדולה צריך האדם לסרב אף במקום שאסור לסרב כמו במה שאמרו (פסחים פ"ו:) אין מסרבין לגדול, מכל מקום בדבר הנוגע לשררה וגדולה צריך לסרב כמו שכתבו בתוספות שם כי צריך שידע אשר אינו ראוי לגדולה הזו, עד אחר שמפצירין בו מוכרח הוא לעשות את דבר המלך, וגם סירובו של אהרן היה שלא חפץ לקחת גדולה במקום אחיו כי הלא בשבעה ימי המלואים שמש משה במשכן ואמר בלבו מאן דלביש מדא ילבש מדא כמאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) ולזה אחר אומרו למעלה ואתה תצוה את בני ישראל אומר הכתוב כי הגם שלבני ישראל ודאי די בצווי הזו ומעצמן יעשוהו באהבה, אך את אהרן אחיך אף שדבר מצוה אתה מצוה לו מכל מקום ואתה הקרב וגו' שאתה מוכרח לקרבו בידים שיעבוד העבודה, וכמאמר חז"ל (ילקוט רמז תקכ"א) משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה היתה מתביישת לפניו נכנסה אחותה אצלה אמרה לה הגיסי דעתך בואי ושמשי את המלך וכו' כך אמר לו משה הגיס דעתך בא ועבוד העבודה וכו' עד כאן. כי כל כך גדלה היראה והבושה באהרן מלפני מלך מלכי המלכים עד שלא היה אפשר לו לעשות כאשר צוהו מפני האימה והוכרח משה ללמדו דעת להגיס דעתו לשמו יתברך בכדי לעבוד עבודתו (ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי) שביארנו שם באיזה אופן מוכרח האדם להשתמש במדת הגבהות לשם ה' אף שהוא שנאוי ומבוזה ומרוחק מאוד מאוד בעיני ה' יתברך יותר מכל המדות רעות שבעולם, ואולם שיעור הצריך לעבודתו מצוה כמאמרם ז"ל (ברכות ס"ג.) בפסוק (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה וכו', והכתוב אומר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה' רק שצריך אזהרה מאוד מאוד שלא לנטות עמו מאחרי ה' לא מניה ולא מקצתיה כי אש היא עד אבדון תאכל עיין שם). ואכן לצד שהיה באהרן בחינה יתירה מה שלא רצה ליקח גדולה במקום אחיו ולזה אמר לו שאתה מוכרח לקרבו בידים עבור שתי בחינות. א', ואתה הקרב אליך פירוש אליך נוגע הדבר לפי שאינו רוצה לקרב, עבורך, ועל כן אתה מוכרח לקרבו בידיך ולהראות לו שאין בלבך עליו. והב', את אהרן, כי אהרן ידוע מאז ביראתו ובושתו מלפני ואתה מוכרח להגישו אל המזבח בידיך.

ולדקדק בו. כיון שסופו מוכיח על תחילתו שלא היה רוכל רק איש המוכיח את העם וכדי שישמעו לדבריו אמר להו בלשון הרוכל מאן בעי למזבן סם חיים שהוא דבר אשר יתאוה נפש כל חי. אבל באמת לא היה רוכל. וא"כ מה זו שנקטו חז"ל מעשה ברוכל אחד כיון שלא היה והיה למינקוט כעין מה שנקטו חז"ל בתלמודא דידן (ע"ז י"ט ע"ב) מכריז ר' אלכסנדרי מאן בעי חיי וכו' וגם לדקדק וכי סימנא בעי לפר' שהיו בעיירות הסמוכות לציפורי מאי נפקא מינה אם הי' סמוך לצפורי או לא וטרם נבוא אל ביאורו נקדים לבאר כמה פסוקי' מתנ"ך ומאמרי חז"ל ומתוכם יתבאר דברי המדרש הלזה על נכון. ואלה הם א' לבאר מאמר הקרא כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך וגו' להבין על מה תלה מצוה זו בעת בנותו בית חדש וכי בית ישן אין צריך מעקה לגגו וסתם היה לו לומר כי יהיה לך בית ועשית וגו' ומה לן אם בנה בית חדש או קנה בית ישן מעכו"ם שלא היה לו מעקה. ב' לבאר ענין השני חסדים הנאמר בי"ג מדות א' ורב חסד והשני נוצר חסד וצריך ביאור עניניהם ועל מה נתחלקו לשתים. ג' לפרש מאמר הנביא (ישעי' נ"ח) דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב וגו' כי כגבוה שמים על הארץ כן גבהו וגו' ועוררו רז"ל (יבמות ק"ה ע"א) מה בהמצאו ובהיותו קרוב ואימת הוא מצוי. גם להבין אומרו כגבוה שמים מעל הארץ מפני מה דווקא במדה הזו רחוק דרכינו מדרכיו ית' ולא פחות או יותר. ד' לבאר כתוב א' אומר (תהלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. כבר הקשינו בחה"ר (שורש הששי ענף א') שלכאורה הוא סותר דברי רז"ל (מ"ר בראשית פ' י"ג) שאמרו ששיתף הקב"ה מדת הרחמים בדין ברא את העולם ה' ביאור מאמר רז"ל איזהו חסיד המתחסד עם קונו זה הוא ענין המתחסד עם קונו וכל אלה באחת יבוארו על פי הקדמה אחת מה שנפרש מאמר חז"ל (מ"ר ויקרא פ' כ"ז) על פסוק מי הקדמני אשלם מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג מי הפרי' לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה וכו' ע"כ ולכאורה יפלא דבריהם הלא ידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמאמר רז"ל (ע"ז ג' ע"א) ומה יש לו לעשות האם יעשה לו מזוזה בלא בית או מעקה בלא גג או לפרוש חלה בלא עיסה אתמהא כי אם אין בית אנה יקבע מזוזה ואם אין עיסה ממה יפרוש חלה: אכן יבואר בדרך אשר נפרש מאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. ואמרו רז"ל (ברכות ס"ג ע"א) דרש בר קפרא איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה הוי אומר בכל דרכיך דעהו אומר. ונבאר איך הוא שורש ועמוד גדול לכל הנהגת בני אדם עם ה'. והוא בדרך שאמרו חז"ל [ברכות ל"ה ע"ב] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידן דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זה וזה לא נתקיים בידן ולשון קבע ועראי אין לו פי' ואם לומר שרוב ימיהם עסקו בתורה ומעטו בעסקי מלאכתן היה לו לומר שעסקו בתורה הרבה ובמלאכה מעט כאומרו הוה ממעט בעסק ועסוק בתורה ומה גם לאיזה ענין השמיעונו חז"ל זאת ואיזה דרך טובה מורין לנו בזה: וידוע לכל שראשונים למדו תורה הרבה ואנחנו ממעטין במיעוט אחר מיעוט בעסק התורה אמנם רבותינו ז"ל מעוררין אותנו ומלמדין לנו דרך זרוז אחר הכלולה והמעוטרה בדרך ה'. והוא ע"ד משל אל הסוחר שנוסע למדינה רחוקה לקנות שם סחורות ושאר דברים הידועים לו בכדי להביא לביתו להשתכר בהם כדרך הסוחרים והנה עיקר נסיעתו לשם וכל הוצאות הדרך וכל טרחותיו שנעשים ביגיע' גדולה בחום ובקור באין מעצור לו השלג והגשם ובנפשו יביא לחמו לעבור דרך גדודי חיות וליסטים. והכל לסיבת חיותו לקנות שם סחורה להשתכר בו. להיות מתפרנס ומחיה את עצמו ואת ביתו. וכל עשיותיו ומחשבותיו הכל עבור הסחורה שרצונו לקנות שם להחיות נפשו ונפש ביתו. אולם דרך הסוחר כשבא למקום הידוע הלז ובוודאי הוא הכל סובב הולך כל ימי היותו שמה אחרי קניות סחורתו אך יום או יומים יעמד קודם חזרתו אל ביתו וסובב בשווקים וברחובות בדרך עראי וטפל אולי המצא ימצא לו איזה דבר קטן הנצרך אל ביתו להשתמש בו כמו מטה ושלחן כסא ומנורה וכדומה מצרכי הבית המצוים שם בזול ושמחה אצלו שקונה הדבר בזול ושוה במדינתו ביותר ויותר כי זה המוליכו לשם בכדי למכרו שמה יש לו הוצאות רבות בדרך וע"כ מוכרו שם ביוקר והוא יביאנה לשם בלא הוצאה. כי כל ההוצאות נחשבות על הסחורה שמוליך כידוע ליודעי בטוב מו"מ. ובכל הדרך שהוא הולך בהליכתו ובחזירתו אם ישאלנה איש לאמור אנה אתה נוסע ולמה נסעת שם ודאי מענה בפיהו כי הנה הולך הוא למקום פלוני עבור סחורה זו וזו. וזה הכל הוא בדרך הטבע וממש הכל יעשו כזה בלי שינוי כל דהוא. אבל אם ימצא א' שוטה ופתי וחסר לב. וכאשר יבוא למדינה לקנות הסחורה יושכח בלבו העיקר הגדול הזה על מה נסע לשם והיה לו טרחות רבות ויגיעות גדולות האלו ותיכף יתחיל לסבב בשווקים ורחובות לשאול על אלו הדברים הקטנים והזמן הקצר הזה אשר הוא שם נותן דעתו ולבו לקנות החפצים האלו ובתוך כך יעבור היומא דשוקא משם וישאר בכל הוצאותיו הגדולים וטרחותיו הכל על סמך אלו החפצים אשר אין שוין אפילו אחד מני אלף כנגד ההוצאות. ועל כולם הנה יבוא לביתו רק וחסר ולא יהיה לו במה להשתכר להחיות נפשו ונפש ביתו. ופשיטא שאם ישאלנו איש על הדרך למה הוא נוסע וישיבו שהוא נוסע לקנות לביתו קצת מטלטלין וחפצים בודאים למשוגע ושוטה גדול יחשב והנמשל בזה הוא מובן וגדול מאוד בענין התנהגות האדם בעסק התורה והמצות שלו עם שאר צרכי בני אדם הצריכים לו למחייתו וצרכי גופו וידוע שהאדם הוא נשלח מעולם העליון לסחור בסחורתו לעסוק בתורה ומצות ה' ודעתו לחזור לבא לביתו ואהלו אשר נשלח משם ולהביא לשם הסחורה שקנה הוא התורה והמצות שפעל ועשה בעולם הזה אשר נקראת סחורה בדרך כי טוב סחרה מכל סחורה כי שם משתכרין בה הרבה למאוד וכל אות ואות מהתורה והמצות עולין לדוגמת האבן טוב והיקר השוה בלי שיעור וערך וזה הוא עיקר ביאתו לעולם הזה וכל שלימות תכליתו ועיקרו אף שבודאי הנה צריך גם למעט צרכי גופו ומחייתו אך הנה לטפל ועראי יחשב כי לא למען דברים שטותים כאלה בא לעולם לחשוב תמיד בעניניהם כי המה הבל ותהו דברים שאין בהם ממש ועיקרו הוא עסק התורה והמצות והמשכיל אשר יבין את זאת והוא כך בלבו בשלימות לעשות העיקר עיקר והטפל טפל כל עשיותיו ופעולותיו אשר עושה בארץ. עיקר כוונתו מתחילת העשיה ועד סופה. בכדי לקיים מצות ה' אשר בעשיה זו ואף שיש בה גם כן חפצי העולם הזה. זה רק ממילא בא לו בלתי כוונ' לזו ולטפל ועראי נחשב אצלו ועיקר כוונתו סובב הולך רק על המצוה כי זה עיקר עבודתו בעולם. וכמו על דרך משל אם אדם בונה בית יש בו שני דברים א' הוא לישב בה כדרך בני אדם ולפעמים גם ענין מחייתו שיש לו פרנסה מהבית ובה חיות נפשו וזרעו והשני היא קיום מצות מזוזה או מצות מעקה במקום הנהוג או להכניס אורחים שינוחו שם מיגיעתם והוא מצוה גדולה גמילות חסדים שעולה על כל המצות. או לכבד שבת בדירה נאה המרחבת דעתו של אדם לה'. ומה מאוד יתפרדו בני אדם בכל עסק ענין מחשבת הבנין כולו ועם שעשייתן שוה לכולם כא' זה בונה ועושה מזוזה ומעקה ויושב בה ומחיה עצמו בו וכמו כן זה שוה בשוה. ואך ישתנו מחשבותיהם למאוד. כי המשכיל וההולך בדרך אהבת אמת של הקדוש ברוך הוא ותורתו ונעשה אצלו תורתו קבע ועיקר בלבו וכל מחשבתו ודעתו סובב על זה רק לקיים מצות ה' ולעסוק בתורתו ורוצה בקיומן באמת. וכל מלאכתו ועסק פרנסתו וצרכיו צרכי מחייתו הכל המה בדעתו ולבו לעראי וטפל כענין קנית דברים הקטנים הנזכר. הנה בתחילת מחשבת בנין הבית עיקר ויקר בעיניו לקיים מצוה ה' ובונה הבית לשם כך כדי שיתקיים בו מצות מזוזה או מעקה וכדומה וכל יגיעותיו וטרחותיו הכל יעשה בשביל המצוה כי הוא אהובה לו וזה עיקר בעיניו ונותן כל מחשבתו ודעתו ע"ז. ויודע בנפשו אשר כל הוצאות בנין הבית הכל נתנם הקב"ה לו בכדי לקיים המצוה אשר צוהו. ועסק מחיותו וצרכיו שיהיה נעשה בהבית אח"כ הכל לטפל ועראי יחשב אצלו ונדמה לו למציא' שבא אליו שלא בהוצאה כי כל הוצאותיו הכל יחשב אצלו על המצוה שיקיים. וכן למשל אדם לש עיסה לאכילה. אם היה עיני שכל לו לעשות מן העיקר עיקר. היה משים תוכן כוונתו בתחילת הלישה כדי לקיים מצות בוראו להפריש ממנה חלה או ליתן ממנו לעניים שמצוה יותר בלחם ליתן לעני מבמעות כמאמר חז"ל (כתובות ס"ז ע"ב) במעשה דמר עוקבא ודביתהו שנפלו לכבשן האש והיו נשרפין רגלוהי דמר עוקבא אמרה ליה דביתהו שקול כרעיך איתיב אכרעי. חלש דעתיה אמרה ליה אנא שכיחנא בגו ביתא ומקרבי הנייתא ופרש"י הנאת מזומנת שאני מחלקת לחם ובשר ומלח אבל אתה נותן מעות לעניים והם טורחים וקונים סעודתם ע"כ. ומה שיאכל אח"כ ממנו הוא ואשתו ובניו הוא לטפל ועראי בעיניו כדבר הנעשה חוץ לעיקר הענין המצטרך לו העיסה הלז וכן בכל צרכי עסקי הנאת העוה"ז מאכילה ושתיה ומלבושי כבוד הכל בשביל עסק התורה והמצוה שיש בענין הזו כאשר בארנו בחה"ר (בשורש החמישי ענף א' ב' ג') וזה עיקר בעיניו מה שמקיים בזה מצות ה' וצרכי עצמו הכל לטפל בעיניו ולא כן באיש הפתי והסכל שנעשה צרכי עצמו עיקר וקבע בעיניו וכאילו לא בא לעולם כי אם בשביל עצמו למלאות תאותיו וצרכי גופו להיות אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומה לאלו. וע"ז נותן כל ימיו עיניו ודעתו ולבו להתמלא בכל הדברים האלו ודרך ה' והתורה והמצות לטפל ועראי נחשב בעיניו ועושהו רק בכדי לצאת נגד המקום או נגד הבריות אבל לא שיהיו חשובים בעיניו אפילו כעסקי גופו. ואתה תראה באישי ישראלים רובם ככולם אשר נשתכח מהם בעו"ה העיקר הגדול הזה ובהגיע לו עת לעשות צרכיו לעסוק במשא ומתן וכדומה מעשיי' צרכיו עושה בזירוז אחר זירוז ובכל כח גופו ואיבריו ונותן כל כח דעתו ומחשבתו בעת עשיה לראות שיהיה הכל נשמע בעתו וברו' החן וגוד' יפוי מעשהו ומבל' כמעט כל ימיו ע"ז לחשוב מחשבות ולעשות עשיות רבות כעין הנסיעה לארץ מרחקים ומסכן את עצמו לעבור בימים ובנהרות ובין גדודי חיות וליסטים להביא ממרחק לחמו להחיות גופו וגופות בני ביתו. ולא כן בעשיות התורה ומצו' האם קרה לאד' בזמנינו מפשוטי המוני ישראל לנסוע נסיעה רבה אל ארץ מרחק לקיים שם מצוה אשר אי אפשר לו לקיימה כאן שראוי לעבור במקום סכנה בים או ביבשה בכדי לקיים מצות התורה כמו כיבוד אב וכדומה. ואפילו במצות שאנו מקיימין בכל יום כמה עקולי ופשורי יש בהם היתפאר אדם לומר שעושה אותם בזה השמחה והזירוז ודקדוק רב שיהיה הכל על צד היותר טוב ונאה. כאשר עושה דבר שידוע שירויח בזה ממון רב או שאר תאותיו וסימן לזה אם כנים דברינו. הוא פשוט כי בשאר תאותיו הגשמיית והרווחת ממון וכדומה הנה מצפה להם טרם בואם ומתאוה מתי יבוא לידי דבר זה ואעשנו כי נפשו של אדם מחמדתן וזריזין מקדימין בכל מה דאפשר יפה שעה אחת קודם כי רצונו תיכף להתמלא תאותו. אבל איני מרגיש שיעמוד אדם בבוקר ויהיה נפשו מתאוה ומתלהב לקיים תיכף מצות תפילין ולהתעטף בציצית כי הוא מצות הבורא וקוצה קטנה של מצוה אחת גדול יותר מאלף אלפי אלפים ורבבי רבבות דינרי זהב ומכש"כ שאר הבלי תאות העוה"ז. ולמה לא נודה על האמת בינינו לבין בוראינו יתברך אשר מאוד רחוק מאתנו מעבודתו יתברך כרחוק מזרח ממערב ויותר ותאוה קטנה מהבלי העולם נחשב אצלינו יותר ויותר ממצות ה' אף שידמה לאדם שאינו כן אך אם יראה באמתיות הלב ויציג לנגדם הסימן אשר כתבנו יראה שכן הוא:

וזה שאמר הכתוב וישא יעקב רגליו פירוש שנשא את רגליו למעלה לראש לעשות מכל דברים התחתונים בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וחז"ל אמרו (בראשית רבה ע', ח') לבו נשא את רגליו גם כן רומז לדברינו שלבו הטוב במה שמיאס בלבו באמת כל בחינות תאות הגשמיות הוא נשא את רגליו מה שעושה בכל דברים התחתונים למעלה למעלה. והנה גם הוא בהליכתו ברגליו היה מיחד יחודים בעולמות העליונים, חוץ מדרך הפשוט מה שלא הלך כי אם לדבר מצוה ולא נתערב בלבבו שום דבר חוץ ממה שהלך לישא אשה, שיחשוב בשביל ממון ח"ו או לנוי אף מעט מן המעט כי כבר יצא יצא מכל בחינות האלה ולא כיוון באמת כי אם לקיים מצות ה' כיבוד אב ואם ולהקים זרע צדיקים בעולם שיעבדו את ה' ויעשו לו נחת רוח כאשר נתבשר על זה בחלום הלילה משמו יתברך. ועל כן וילך ארצה בני קדם בלי שום מורא ופחד כי לא היה מתערב בלבבו שום תאוה כל שהוא לדברים התחתונים וכבר היה יכול לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו, ונתקיים בו (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. כי כאשר ידע לידע את ה' בכל דרכיו אז ה' הטוב אל יתן למוט רגליו ומותר לצעוד בכל מיני טומאות הקליפות ויכנס בשלום ויצא בשלום וכי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו ככל הנאמר.