Chasidut על משלי 30:1

וְעַל-כֵּן עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתִּקּוּן הָיָה בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא עִקַּר הַבַּיִת שֶׁעוֹמֵד עַל מְקוֹמוֹ בְּחִינַת בֵּיתָא בֵּין שְׁמַיָּא לְאַרְעָא כַּנַּ"ל. וְשָׁם עִקַּר הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן שְׁלֹמֹה דַּיְקָא בָּנָה אֶת בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ, כִּי שְׁלֹמֹה זָכָה לְאֵלּוּ הָאַלְפִין בַּקְּדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וְכוּ'. כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. וְעַל-כֵּן הוּא דַּיְקָא זָכָה לִבְנוֹת אֶת הַבַּיִת שֶׁשָּׁם עִקַּר קִיּוּם הַתּוֹרָה הָאֲמִתִּית שֶׁהוּא בְּחִינַת אֵלּוּ הָאַלְפִין בַּקְּדֻשָּׁה וְכַנַּ"ל. אֲבָל בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים גַּם אָז עֲדַיִן לֹא נִזְדַּכְּכוּ לְגַמְרֵי מֵעֲצַת הַנָּחָשׁ וְהִתְגָּרָה הַבַּעַל דָּבָר כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִטְעָה אֶת יִשְׂרָאֵל אַחַר כָּךְ בְּלִמּוּדִים רָעִים עַל-יְדֵי יָרָבְעָם וַחֲבֵרָיו וּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר שֶׁכֻּלָּם יָנְקוּ מִתּוֹרוֹת הַנְּפוּלוֹת הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל עַד שֶׁהִתְגַּבְּרוּ הָעֲווֹנוֹת וְנֶחֱרַב הַבַּיִת בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, כִּי יֵשׁ בְּעִנְיַן הַלִּמּוּדִים רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל כַּמָּה וְכַמָּה בְּחִינוֹת, כִּי יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹגֵם בָּזֶה מְעַט וְיֵשׁ יוֹתֵר וְיֵשׁ שֶׁפּוֹגֵם כָּל כָּךְ עַד שֶׁבָּא לִידֵי כְּפִירוֹת גְּדוֹלוֹת וַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ כְּמוֹ יָרָבְעָם וַחֲבֵרָיו שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים בַּתּוֹרָה מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ לִידֵי כְּפִירוֹת כָּאֵלֶּה. וְהַכֹּל הָיָה עַל-יְדֵי לִמּוּדִים רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל שֶׁנִּמְשְׁכוּ אַחֲרֵיהֶם מֵחֲמַת קִנְאָה וְתַאֲוָה וְכָבוֹד וְכוּ', כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַד שֶׁהֶחֱטִיאוּ אֶת הָרַבִּים וְהֶחֱרִיבוּ אֶת הַבַּיִת, כִּי הַבַּעַל דָּבָר מִתְגָּרֶה מְאֹד בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים דַּיְקָא עַד שֶׁגַּם צַדִּיקִים גְּדוֹלִים יְכוֹלִים לִטְעוֹת לִפְעָמִים עַל-יְדֵי הַתּוֹרוֹת הַנְּפוּלוֹת הַנִּזְכָּרוֹת עַד שֶׁמְּהַפֵּךְ דַּעְתָּם מִן הָאֱמֶת. וְעַל-כֵּן גַּם שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּעַצְמוֹ שֶׁזָּכָה לְאֵלּוּ הַד אַלְפִין בַּקְּדֻשָּׁה וְזָכָה בֶּאֱמֶת לִבְנוֹת אֶת הַבַּיִת, אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁהִתְחִיל לִבְנוֹתוֹ הִתְקַנֵּא עַל זֶה הַבַּעַל דָּבָר מְאֹד וְהִתְגָּרָה בּוֹ עַד שֶׁהִטְעָה אוֹתוֹ גַּם-כֵּן עַל-יְדֵי לִמּוּדִים רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל עַד שֶׁנָּשָׂא אֶת בַּת פַּרְעֹה וְנָשִׁים נָכְרִיּוֹת שֶׁכָּל זֶה בָּא לוֹ עַל-יְדֵי לִמּוּדִים פְּגוּמִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל שֶׁאָמַר לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל (מִשְׁלֵי ל) וְרָצָה לְהִתְחַכֵּם כְּנֶגֶד תּוֹרַת מֹשֶׁה שֶׁאָמַר וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁהִתְוַדָּה אַחַר כָּךְ בְּעַצְמוֹ כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְכוּ'. וְזֶה גָּרַם חֻרְבַּן הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְכַמּוּבָא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק, וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' וְכוּ' אַרְבַּע שָׁנִים עַד שֶׁלֹּא הִתְחִיל לִבְנוֹת הַבַּיִת אֲבָל מִשֶּׁהִתְחִיל לִבְנוֹת וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר כִּי עַל אַפִּי וַחֲמָתִי הָיְתָה לִי עִיר הַהִיא וְכוּ'. כִּי עִקַּר חֻרְבַּן הַבַּיִת נִמְשַׁךְ מִפְּגַם אֵלּוּ הָאַלְפִין הַנְּפוּלִין שֶׁהוּא פְּגַם הַתּוֹרָה שֶׁעִקָּרָהּ בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ. וּכְשֶׁהִתְגַּבְּרוּ הַקְּלִפּוֹת וְחָזְרוּ וְהִטְעוּ אוֹתָם עַל-יְדֵי הַתּוֹרוֹת הַנְּפוּלוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְבָּרְרוּ בִּשְׁלֵמוּת עַל-יְדֵי זֶה נֶחֱרַב הַבַּיִת וְכַנַּ"ל. נִמְצָא, כְּשֶׁחָזַר שְׁלֹמֹה וּפָגַם בָּאַלְפִין הַנַּ"ל עַל-יְדֵי שֶׁנָּשָׂא אֶת בַּת פַּרְעֹה, עַל-יְדֵי זֶה עִקַּר הַפְּגָם הָיָה בִּבְחִינַת קָרְבַּן הַתָּמִיד, כִּי עַל-יְדֵי הַקְרָבַת קָרְבַּן הַתָּמִיד מַעֲלִין אֵלּוּ הַד אַלְפִין כַּנַּ"ל. וּכְשֶׁפָּגַם בָּהֶם פָּגַם בִּבְחִינַת הַתָּמִיד. וְעַתָּה תִּרְאֶה נִפְלָאוֹת שֶׁזֶּהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כְּשֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה הִכְנִיסָה לוֹ אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר וְכוּ' וְהָיָה יָשֵׁן עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ שֶׁקָּרַב הַתָּמִיד בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת. כִּי עִקַּר הַפְּגָם שֶׁלּוֹ הִגִּיעַ לְהַקְרָבַת הַתָּמִיד כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן גָּרַם הַחֵטְא שֶׁנִּתְאַחֵר הַקְרָבַת הַתָּמִיד דַּיְקָא, כִּי הַפְּגָם שֶׁל אֵלּוּ הַלִּמּוּדִים רָעִים שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נָשָׂא אֶת בַּת פַּרְעֹה הוּא הַהֵפֶךְ מֵהַקְרָבַת הַתָּמִיד, כִּי הַתָּמִיד הוּא תִּקּוּן אֵלּוּ הָאַלְפִין כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁנִּמְשַׁךְ אַחַר לִמּוּדִים פְּגוּמִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל גָּרַם שֶׁנִּתְאַחֵר הַקְרָבַת הַתָּמִיד דַּיְקָא כַּנַּ"ל וִישָׁרִים דַּרְכֵי ה':

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו' (ישעיהו מ״א:ב׳). איתא ע"ז בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קב"ה אלא ממזרח בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח וכו' פלח ליה כל ההוא יומא. ורמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא וכו' פלח ליה כל ההוא ליליא. לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון וכו'. והענין בזה, דהנה כח ממשלה שנמצא בשמש וירח הוא כמו שאנו אומרים (בתפלת שבת) כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, ובפנימיות הם מרמזים על חכמה ובינה. ומתחלה היה נראה לו לאברהם אבינו ע"ה שטוב לו לאדם להתנהג כפי חכמתו שתאיר בפניו, ואח"ז ראה שלפעמים נסתרה החכמה מעין האדם, ואז הוא נמשך רק אחר רצון הלב מדת בינה, שאין הדעת מאיר בו בעידן עשותו מעשהו, רק אחר הפעולה רואה הוא שהשי"ת גמר עליו לטוב כל מה שפעל ועשה. כמו שאמר החכם מכל אדם (משלי ל׳:א׳-ב׳) כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי וגו' ודעת קדושים אדע. ולא בינת אדם לי, מורה על פעולה שהיא לגמרי למעלה מתפיסתו, כי בינת אדם מרמז שיש לו עוד שייכות לחכמה, שיש לו עוד כח בחירה, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רכט.) חכמה לא אשתמודע אלא מגו בינה, שכח הבחירה הוא רק בחכמה, ובינה מורה שאין בה שום כח בחירה. וכדאיתא באדרא זוטא (האזינו רצ.) חכמה ובינה בחד מתקלא אתקלא דכר ונוקבא. ועל בחי' נוקבא איתא בזוה"ק (אחרי סה) ובגין דקרינן לה אם נוקבא דינין מינה מתערין, שמדת בינה היא מאירה בלתי אחר ההסתר, כדאיתא (מגילה יב) מדאמר בינותי מכלל דטעה, ואומר לא בינת אדם לי, אף בפעולה כזו שאין לי שום תפיסה בשעת עשיה, אכן אחר זה, ודעת קדושים אדע, שנראה שהפעולה היתה טובה מראש ועד סוף, לכן היה נראה לו לאברהם שעיקר הוא הבינה. כי שמש מרמז על ספירת בינה, כדאיתא בזוה"ק (משפטים קטו:) שמקור קבלת השמש הוא מבינה והירח מקבלת מחכמה^מהאולי יש לבאר כמאמר המי השלוח ח"א פרשת אמור ד"ה והבאתם: אף שהירח הוא תחת השמש אך כדאיתא בזוה"ק (בראשית רלז:) אין לסיהרא עלאה קא מנינין, שהשמש היא מקבלת אור מסיהרא עילאה עיי"ש.. וכשראה אאע"ה אח"כ ששוב האיר לו החכמה, הבין מזה שנמצא בורא בעולם שברא כל אלה ומושל בהם, ולזה ברא השי"ת הכל בשיתוף. חמה ולבנה. יום ולילה. זכר ונקבה. מים עליונים ומים תחתונים. ולוין זה מזה כדאיתא בתנחומא (משפטים) ובזוה"ק מדרש הנעלם (תולדות קלו). ונשמע מזה שה' הוא אלהים אין עוד מלבדו, שאם יעלה ח"ו על דעת האדם ששתי רשויות הם א"כ איך יכולים לכנוס אחד בגבול חבירו. וכמו שמצינו בש"ס (סנהדרין לט.) היכי שביק ליה לאעבורי מיא בארעיה, ומהיכן נקח שיכנס אחד בגבול חבירו, משמע מזה שהשי"ת הוא אשר ברא כל אלה ומנהיגם כרצונו. וכעין דאיתא במדרש (נח רבה צא) אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו. ואם תראה נקבה רצה אחר הזכר אל תקבלהו. היינו אם תראה שיש לזכר התגברות על הנוקבא קבלהו, שכן הציב השי"ת בעולם. ואם תראה נקבה רצה אחר הזכר אל תקבלהו, מפני שזה הוא ההיפך מחוק הדרך ארץ שהציב השי"ת בעולם שהזכר ימשול על הנקבה:

אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמנת ה' יביט. להבין החילוק בין במראה אליו אתודע בין ומראה ולא בחידות, אכן הענין בזה כדאיתא בגמ' (יומא כ"ו.) לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר וכו' ואימא יהודה נמי דכתיב (תהילים ס׳:ט׳) יהודה מחוקקי אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא, וחלילה לומר על שבט יהודה אשר מלך המשיח יצא משבטו שהוא יאיר וישלים רצון השי"ת והוא מורח ודאין, שאינו יכול חלילה לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ובאמת הלא מצינו בגמ' (ב"ק נ"ב.) שמשה רבינו התפלל עליו ועזר מצריו תהיה שיהיה יכול לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא, אכן הענין בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון (ליקוטי הש"ס יומא) שמה שנקרא בכל השבטים אליבא דהילכתא אינו נקרא עדיין אצל יהודה אליבא דהילכתא, כי כופר הכל הוא פטור מטעם חזקת ממון וחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אבל אצל יהודה אינו מבורר עוד לפניו שהוא פטור כי יכול להיות שבאמת חייב לו, ולכן מלך המשיח שיבוא משבט יהודה שהוא ישלים רצון השי"ת בבריאת עולם יהיה מורח ודאין כמו שכתיב (ישעיה י"א,ג') והריחו ביראת ה' שיריח לעומק האמת, וזה שמשבח השי"ת את משה רבינו אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, היינו שכל הנביאים המה פרטי נפשות ואין השי"ת מאיר להם רק כפי בחינת נפשם וזה נקרא במראה אליו כפי שורש בחינת נפשו, וגם זה ההארה אינו מפורש לפניו היטב רק בחלום אדבר בו, אבל במשה רבינו פה אל פה אדבר בו, היינו שבשעת התגלות הוא רואה הדבור מפורש יוצא מפי השי"ת באתוון גליפין, ומראה ולא בחידות שהוא כלל כל נפשות ישראל, לכן מראה לו השי"ת כל חילוקי דעות שנמצא בישראל, וזה נקרא ולא בחידות, היינו לא דעה אחת לבד רק כל הדעות, כי משה רבינו היה כלל כל הששים רבוא נשמות מישראל, וזה שכתיב (שמות כ"ב,י"ד) אם שכיר הוא בא בשכרו, ולא נתפרש דינו ונחלקו בזה התנאים אם דינו כשומר חנם או כשומר שכר וזה נקרא בא בשכרו, היינו שאני יודע היטיב שיש בזה מחלוקת התנאים, ותמנת ה' יביט שיודע עומק האמת ומכיר רצון השי"ת בכל פרט לכן יכול לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא כעומק האמת. ובזה התפאר עצמו שלמה המלך ע"ה (משלי ל',א') נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואכל, נאם הגבר הוא כמו פה אל פה אדבר בו שראה הדיבור באתוון גליפן, לאיתיאל לאיתיאל הוא כמו ומראה ולא בחידות שראה כל הפלוגתות שבש"ס בין כל הפוסקים, ולכן כתיב שני פעמים לאיתיאל, ואכל הוא כמו ותמנת ה' יביט שיודע עומק רצון השי"ת לכוון ההלכה אמת לאמתו כרצון השי"ת, כי שלמה המלך ע"ה היה גם כן כלל כל נפשות מישראל. וכן מלך המשיח יהיה מורח ודאין, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (בפרשת שופטים ובליקוטי הש"ס שם) על ענין קניא דרבא (נדרים כ"ה.) שהוא היה שפיר משתבע אך רבא הריח לעומק רצון השי"ת והרגיש שהדין דין אמת אבל לא לאמתו ולא היה יודע היאך לברר, ובעסק כזה צריך האדם לצעוק להשי"ת הושיעה ה' וכן עשה רבא, והשי"ת גמר בעדו ונתברר שנשבר הקניא ואסיק ליה השמעתא לעומק האמת.