Chasidut על משלי 30:4

וְזֶה שֶׁכָּתוּב (משלי ל): מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ.

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. הענין בזה כי בתחלה מה שבאה הבריאה לעולם הזה היה על ידי החטא, כדאיתא בזה"ק (קדושים פ"ג.) אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, ובכתבי האר"י ז"ל [עץ חיים היכל ו' שער מ"ן ומ"ד דרוש א'] שקודם החטא היה אחיזתו קטנה בזה העולם, ואחר החטא הוקבע בקביעות בזה העולם כרצון השי"ת כדי שהטובה יהיה נקרא על שם יגיע כפיו, ואם היה עוד אחר החטא בגן עדן היה יכול לעשות תשובה בשלימות ולברר עצמו לגמרי, ורצון השי"ת היה שהחטא לא יתברר עד לעתיד, כדי שכל הדורות אחריו יסגלו מעשים טובים שיהיו נקראים על שמם, לכן נתגרש מגן עדן, וכענין שנתבאר בחלק ראשון על עוזיה מלך יהודה (משלי ל' ד"ה שממית).

וכמו דאי' בזוה"ק (בשלח נב:) א"ר יהודה אמר רבי יצחק, פרעה חכים מכל חרשוי הוה ובכל אינון כתרין ובכל אינון ידועין אסתכל ובכל סטרא דלהון לא חמו פורקנא דלהון דישראל ולא הוה תלי בחד מנייהו, ועוד דהא בכלהו קשירו קשר קשרא עלייהו דישראל ופרעה לא סבר דאית קשרא אחרא דמהימנותא דאיהו שליט על כלא ועל דא הוה אתקיף לביה. והענין שפרעה היה יודע שאין שום מקום בגדר עבודה שישראל יתגברו עליו, והבין שנתנה לו הממשלה על ישראל, כי ישראל היו משועבדים בגופם ונפשם ועבדו בהם בפרך, וכמו שנתבאר במקומו שהורגלו אותם מעט מעט בעבודת עבד עד שכל כך נשתעבדו בארץ מצרים כדאי' במדרש (מכילתא יתרו א) שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה מלאה כל חמדות עולם הזה, עד שהיה נוח לו להיות עבד בארץ מצרים מלהיות שר בארץ אחרת, וכן משל על דעתם ושכלם. ולכן שפט, שלא נמצא בהם שום מקום לעורר שרשם להתפלל שיוציאם משם, וממילא כיון שאין בהם שום אתערותא אפילו לתפלה, ואיך יעוררו אצל הש"י שיגאלם. וזה שביאר בזה"ק שלא ידע פרעה שיש קשורא אוחרא דמהימנותא דאיהו שליט על כלא, שכל התקשרות של ישראל עם הקב"ה הוא ע"י תפלה ועבודה. וכל עבודה ותפלה בתפיסת האדם הוא רק עד התכללות והתאחדות מדותיו של הקב"ה הנגלים שהם כמו שסדרם דהע"ה (ד"ה א כט) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' וכדאי' בספרי על פסוק ולדבקה בו (דברים י״א:ל׳) וכי אפשר לו לאדם להתדבק בהקב"ה הלא כתיב ה' אלהיך אש אכלה, אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום כו'. ועד מדות האלו שהם בהשגת האדם מגעת עבודת האדם, שהוא למדת התפארת הנקרא זעיר אנפין. וזהו המדה שהוא התקשרות ישראל ומשם נקראו בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) כדאי' בזה"ק (בלק קצא:) ורזא דמלה כתיב ברזא דלעילא (משלי) מה שמו ומה שם בנו כי תדע ההוא שם ידיע ה' צבאות שמו. שם בנו ישראל שמו דכתיב בני בכורי ישראל, והא ישראל כל מפתחאן דמהימנותא ביה תליין ואיהו משתבח ואמר (תהילים ב׳:ז׳) ה' אמר אלי בני אתה, והכי הוא ודאי דהא אבא ואמא אעטרו ליה וברוכי ליה בכמה ברכאן ואמרו ופקידו לכלא (שם) נשקו בר נשקו ידא להאי בר כביכול שלטנו דכל יהב ליה על כלא דכלא יפלחון ליה וכו' ובזה"ק (יתרו עט.) סופא דקרא מאי קא מיירי דכתיב מה שמו ומה שם בנו כי תדע וכו' אמר ליה רזא דמלה היינו דכתיב בני בכורי ישראל וכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר כו' חכמה שמו תפארת בנו יעו"ש: