Chasidut על משלי 4:15

איתא במדרש תנחומא (פ' תצא) ויזנב בך הכה חותן מכת זנב ואתי' כי הא דא"ר חיננא בר שיקלא מה היו בית עמלק עושין חותכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרין בזה בחרת הוי לך מה שבחרת וכו' וכן איתא בזוה"ק (בשלח סז) בגין דעמלק נטל כל אינון דהוו גזירין ולא אתפרעו וגזר לון ושדי להו לעילא ואמר טול מה דאתרעית בי' וכו'. ביאור הענין כי בעוה"ז בחר השי"ת בעבודת אדם ועל זה רומז מצות מילה שצריך האדם לצמצם א"ע בעד כבוד שמים. ויש בזה שתי מדרגות עור הראשון של הערלה הוא נגד כל האיסורים שצריכין להשליך אותם לגמרי לזה חותכין זה העור וזורקין אותו. ופריעה הוא מלשון הכתוב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו וגו' ובגמ' (יבמות כא.) ילפי שניות לעריות מנין שנאמר פרעהו אל תעבר בו היינו הגדרים שמוסיף האדם להגדיר עצמו מרצונו הטוב ועושה לו סייגים בכח בחירתו וזהו ההיפך מקליפת עמלק כי עמלק מכחיש בבחירת אדם ואומר שהשי"ת הוא כ"כ רם עד שאינו חפץ בעבודת אדם ע"י בחירתו וכ"ד בגמ' (שלהי מנחות) דקורין לי' אלהא דאלהא ולזה אין מעצר לתאות לבו כי אמר שהכל הוא מחיוב המציאות ועל זה איתא בזוה"ק (בשלח סה.) שור וחמור כד מזדווגי כחדא מתקיפותא דלהון נפק ההוא דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו וכו' היינו כי שור בהקליפה הוא קליפת כעס כי הרוצח אומר שהשי"ת אינו רואה אותו כי הוא כ"כ רם עד שאינו משגיח בעולם השפל חמור בהקליפה הוא תאוה כי הנואף אומר אף שהשי"ת רואה אותו אך הוא אין לו עינים לראות כ"כ מרחוק ואינו רואה רק מה שנגד עיניו. ומתקיפותא דלהון נפק ההוא דאקרי כלב דהוא חציפא מכלהו וזהו קליפת עמלק שהוא אומר שהשי"ת אינו רואה אותו והוא אינו רואה השי"ת ההיפך ממילה ופריעה של ישראל. ולזה במדבר שהי' אצצם עבודת השי"ת כ"כ בהתגברות עד שלא הרגישו בעצמם שהם עובדים בבחירת רצונם כי הי' נדמה להם שכל עבודתם הוא בלי בחירה כלל וזה נקרא בזוה"ק (שם) דהוו גזירין ולא פרעו כי בעוה"ז בחר השי"ת שירגיש האדם בכח בחירתו על דרך מאמרם ז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי כי דווקא ע"י עבודת אדם מדעתו ובבחירת רצונו הטוב יהי' מהפך מר למתוק וחושך לאור כי טרם שנתערב רע בטוב היינו קודם החטא של אדם הראשון לא הי' צריכין באמת לכל בחירת אדם כי הטוב הי' אז נבדל לגמרי מן הרע אבל אחר החטא כשנתערב הרע בהטוב צריך האדם ע"י בחירתו דווקא להאיר את החושך ויברר ברצונו הטוב מן הרע וכ"ד בזוה"ק (לך פט:) עד לא חטא אדם מה כתיב ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו' וכתיב לכם יהי' לאכלה ולא יתיר כיון דחטא ויצ"ה אשתאיב בגופא דילי' ובכל אינון תולדין וכו' אמר קב"ה מכאן ולהלאה הואיל וגופא אשתאיב מההוא יצר הרע יתענג גופא כמה דאתחזי לי' ייכול בשרא כירק עשב נתתי לכם את כל כד אכיל בשרא מההוא בשרא אתענג בשרא דילי' ואתערב דא בדא ואתרבי גופא מני' ומההוא עונג גופא חטא בכמה חטאין אמר קב"ה כפרא על גופא בשרא וכו' היינו כי כיון שחטא באלו הלבושים אמר השי"ת בשרא אכיל והתענג לגופא מבשרא בשרא יהי' לכפרה כי הקנינים של אדם עם האדם לאחדים המה לכן כיון שהכניס אדם א"ע למקום החושך צריך דווקא האדם בבחירת דעתו להאיר שם ולברר הטוב מן הרע ולהאיר הכ"ש בכל הלבושים שלו כי מאחר שרואה האדם נגדו חושך יכול לפשוט מזה שיכול לחפור ע"י עבודתו בזה החושך בעצמו את האור כי כל החושך הוא רק ממה שעמלק מכסה את אור הפנים וכאשר רואים את המכסה המסתיר יכולין להוכיח שתחת המכסה יש אור בהיר:

ז. מִי שֶׁמֵּסִית אֶת חֲבֵרוֹ מִדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה לְדֶרֶךְ הָרָעָה, עַל־יְדֵי זֶה אֵין לוֹ בַּמֶּה לִלְבּשׁ.

וירא אליו ה' והוא יושב פתח האהל כחם היום. לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי ל״א:כ״א). שלג מורה על דבר שנתייאשו ממנו שכבר היה פעם אחת ונאבד, והאדם מתייאש ממנו שלא יהיה לו עוד כזה הדבר, והשי"ת מצדו ברא עוד הפעם מחדש זה הדבר בעצמו כמו שהיה מקודם, וכדכתיב (איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ. היינו, שמעלמין דאתחרבו נבנה עולם התיקון, שמעלמין דאתחרבו נולד יראה וצמצום שלא יתפשטו עוד בעולם בלי מעצור, ומזה הכח נבנה ונתקן עולם התיקון^לאכמבואר לעיל פרשת נח אות ב ד"ה והעניין, פ' לך אות ב' ד"ה והנה.. וזה הוא לא תירא לביתה משלג, למה לא תירא, כי כל ביתה לבוש שנים. וכענין שדרשו בתנחומא על זה (ראה) אל תקרי שָנִים אלא שְנַיִם, מילה ופריעה, עשר תעשר, פתוח תפתח, נתון תתן. והענין בזה הוא, דהנה כל מה שברא השי"ת בעולם הוא בשיתוף, חוץ ממנו ית', כדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו:). והוא, כי השי"ת הציב בכל העולמות רזא דדכר ונוקבא, משפיע ומקבל, כמו שמשא וסיהרא, שאחד מקבל מחבירו. ובהנוקבא הוא בקביעות והתקיימות כדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובספר הליקוטים מהאר"י הק' (וישלח) שבהשבעה מלכים שמלכו בארץ אדום כתיב בכולהו וימת וימת עד דאתער ואתפשט האי בתראה מכולהו דכתיב וימלך תחתיו הדר וכו' ושם אשתו וכו' בכאן אתבסמו דא בדא ואתקרי אשתו מה דלא כתיב בכולהו. כי השבעה מלכים שנאמר בהם וימת מרמזים על עלמין דאתחרבו, והמלך השמיני שלא נאמר בו מיתה מרמז על התחלת עולם התיקון^לבעניין עשרת העולמות שנחרבו לפני בריאת העולם בסוד בונה עולמות ומחריבן, נרמז סודן בשבעת מלכי אדום כמבואר בזוהר הקדוש באידרא רבה פ' נשא, נתבאר באריכות בכתבי רבנו האר"י זי"ע בהרבה מקומות, ונקראים גם עולם הנקודים. ומיתת המלכים וסוד חורבן העולמות נקרא השבירה. ועולם התיקון מרומז במלך השמיני שהוא הדר שנכתב שם אשתו ולא כתיב ביה מיתה. עיין בעץ החיים שער ט – שער שבירת הכלים – פרק ח, שער ההקדמות לרבנו האריז"ל בדרוש באור החדש שיצא מן המצח עיי"ש. ורבות נתבאר עניין זה בספרנו בטעמי השבירה ובטעם למה נתקיים עולם התיקון. עיין לעיל פרשת נח אות כ, לקמן פ' וישלח אות א בסופו, אות מד ד"ה וזהו.. וכן הוא בכל העולמות רזא דדכר ונוקבא, וכמו שדרשו, אחת דבר אלהים שתים זו שמענו (תהילים ס״ב:י״ב) זכור ושמור. זכור הוא ברזא דדכורא, בעת שהשפעת השי"ת הוא בהתגלות לעין כל. ושמור הוא ברזא דנוקבא^לגכמבואר בזוהר הק' בהרבה מקומות עיין זוהר יתרו צב. ברעיא מהימנא, פ' אמור צב: ברעיא מהימנא., בעת שהשפעת השי"ת נעלמה מעין אדם אז הוא שמור מקבל מרזא דזכור. וכן מרמז באדם, מה שצוה השי"ת על מילה ופריעה, כי בזה המקום נמצא שכחה והסתרה ביותר, לכן הוא המצוה להסיר שתי ערלות, ערלה הראשונה חותכין ומשליכין אותה לגמרי מפני שהיא כולה רע, והעור השני הדבוק בראשונה אין צריכין להסירה לגמרי רק לפרוע לנתקה ממקומה מעט, מפני שהיתה דבוקה בהעור הראשון הרע בכולו והיתה מקבלת ממנו, ואם יניחו את העור השני על מקומו אזי יתעורר בו כח הקליפה שנמצא בעור הראשון, ואף שנמצא בעור השני גם קדושה, אכן מפני דביקותה להעור הראשון שהוא רק קליפה לכן מסיעין אותו ממקומו מעט, שזה מרמז על קדש עצמך במותר לך, ופורעין את העור השני שעי"ז לא יזכר עוד מקומו הראשון, כמד"א (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו, וכענין דאיתא בש"ס (יבמות כא.) שניות לעריות מנין שנאמר (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו. שזה הוא גדר וסייג בל יבא אדם לידי ערוה ממש^לדכמו שנתבאר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך בסופו: ובזה נבאר מצות המילה, כי הנה בתחילה כורתים את הערלה, והיא עור החיצון, הכלי החיצון מג' הכלים של היסוד, מבחי' זמן העיבור, ויען שם אחיזת החיצונים, לכן כורתין הערלה ההיא ומשליכין אותה. ואח"כ פורעין העור שלפנים ממש, שהוא הכלי האמצעי של היסוד, מבחי' זמן היניקה, שהוא בחי' אלהי"ם שהוא דין, אלא שהוא קדוש. ולכן אין כורתין ומשליכין אותו, כמו עור החיצון. אמנם כונתינו לפרוע, כדי שיתגלה הכלי הג' של היסוד הפנימי שבכולם האמיתי, הנקרא קדש קדשים, ובהתגלותו תתבטל אחיזת החיצונים. עכל"ק. ומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא, פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. ועיין לקמן פ' וישב אות יב ד"ה ולזה, בית יעקב ויקרא פ' תזריע אות כז ד"ה וטמאה [ב], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' וירא בתחילתה ד"ה הענין.. וכן הוא המצוה משני מעשרות מעשר ראשון ושני. מעשר ראשון צריך ליתן לרשות הלוי והלוי יעשה בו כרצונו. ובמעשר שני המצוה להובילו לירושלים, אבל הוא עצמו יכול לאכלו, רק צריך לשנות המקום שלא יאכל אותו כי אם במקום אשר בחר בו ה'^להוכן מבואר בסוד ישרים שמיני עצרת אות כט ד"ה הנה: וצריכין להפריש שתי מעשרות, והוא כעניין שמצינו גבי קליפת הערלה, שצריכין להסיר הקליפה הראשונה לגמרי, והשניה צריכין רק לנתקה ממקומה והשאר נשאר בקדושה. כך המעשר ראשון, צריכין למסור לגמרי להלוי, כי אם יקבל זה המעשר לעצמו, אזי יסתיר בעדו לגמרי את האור. כי רק הלוי, יען שיש בו בקביעות קדושה, כדכתיב, ואתנם לו מורא וייראני וגו' הוא יכול לקבל זה המעשר. אולם המעשר שני, הוא רק בהסתר כשהוא במקומו, אבל כשנותקין אותו ממקומו והוליכו לירושלים, שם הוא בכח הישראל נמי שפיר לקבלו פנים בפנים.: