Chasidut על משלי 5:17

וכל אחד כפי הגבול שבדעתו. כן יש לו חלק בא"י כי כל אחד מישראל יש לו חלק בא"י. כי עיקר הדעת הזה לידע ממנו ית' הוא בא"י ששם הביהמ"ק שהוא כלול מבחי' הדעת של בן ותלמיד הנ"ל שזה הדעת מאיר בכל א"י שמתפשט לשם קדושת הביהמ"ק כידוע וע"כ אוירא דא"י מחכים ואין חכמה כחכמת א"י. כי שם עיקר הדעת הקדוש הנ"ל להכיר אותו ית' כשרז"ל כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה וכו'. וכ"א מישראל כפי שרשו וכפי עבודתו בהשגת הדעת הזה עד הגבול שלו כמו כן יש לו חלק בא"י. ובשביל זה חתרו ויגעו הרבה כ"א מישראל שיהי' לו נחלה וחלק גדול בא"י כמבואר בכמה מקומות, הכל בשביל להשיג יותר הדעת הקדוש הזה שהוא בחי' נחלת א"י. וזה בחי' לא תסיג גבול רעך נחלתך אשר תנחל שהוזהרנו ביותר בא"י כשרז"ל ומובא בפרש"י כי שם עיקר איסור השגת גבול חבירו שלא להרוס ולכנוס בדעתו בגבול חבירו כי עי"ז יכול לבא לידי הריסה ח"ו להרוס ולקלקל דעתו לגמרי ח"ו וכנ"ל. וע"כ צריך כל אדם לי זהר מאד שלא יסתכל הרבה בחבירו וכמבואר לעיל מזה כי אע"פ שהוא מצוה גדולה לדבר עם חבירו בכל פעם בי"ש ולחרם עליו להוציאו מעוונות ופגמים וקלקולים שלו כי זה עיקר ישוב העולם וכו' וכ"ש בהתו' הנ"ל, אעפ"כ צריך ליזהר מאד שיהי' העסק לטובה ולא לרעה לתקן ולא לקלקל יותר ח"ו שלא יתגלגל מזה מחלוקת או שנאה ח"ו. כי רוב המריבות והקטטות והשנאת חנם נמשך מזה מה שכ"א מסתכל שלא בעין יפה בחבירו ורואה בו פגמים ומדות רעות הרבה עד שנדמה לו שא"א לסובלם. וכמו כן מסתכל בו חבירו להיפך כי כמים הפנים לפנים עד שנתעורר שנאת חנם וקטטות ביניהם וזה הנגע מצוי הרבה מאד והיא שהחריבה את ביתינו כמו שארז"ל (יומא פ' שבעה ימים) שחורבן בית שני הי' רק ע"י שנאת חנם שבא ע"י הנ"ל ע"י שמסתכל ביותר בחבירו. כי באמת צריכין לדון את כל אדם לכ"ז וכשרז"ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ומי הוא זה שיודע להגיע למקום חבירו כפי גבול הדעת של חבירו שמשם נמשכו ונתגלגלו כל מדותיו ופעולתיו ומעשיו. וע"כ צריכין לקים מ"ש לעיל שהוא ועשו סיג לתורה בחי' סיג לחכמה שתיקה. ועיקר הדבר לשתוק במקום שצריכין לשתוק בענין חקירות וקשיות שיש בדרכיו ית' שא"א להבינם. כי זה ידוע שהש"י בעצמו א"א להשיגו כ"ש לית מחשבה תפיסא בך כלל ואמר עוד ולית דידע בך כלל רק ניתן רשות לדבר בנפלאותיו ומדותיו ית' עד מקום שיכול כ"א להבין ולדבר. כי גם מדותיו ודרכיו ית' א"א להשיג כ"א עד הגבול שיש לכל אחד בדעתו, וכמו כן אם זוכה מתנוצץ לו בדעתו התנוצצות אלקותו ית' כפי כלי הדעת שלו בבחי' נודע בשערים בעלה כל חד כפום מה דמשער בלבי' וזה א"א לספר לחבירו. ואפי' לעצמו א"א לספר מיום לחבירו כ"ש הוא ז"ל בשיחות הר"נ בתחילתו ע"ש. וע"כ הזיהרו רז"ל אין דורשין במרכבה ביחיד אא"כ הי' חכם ומבין בדעתו. כי השגת אלקות זהבחי' מעשה מרכבה כי הצמצומים שעל ידם באים לעשגת אלקות (כ"ש בתחילת התו' סי' ל') הם בחי' מעשה מרכבה. ע"כ אע"פ שמצוה גדולה לדבר עם חבירו בהדעת הקדוש לידע ולהכיר אותו ית' אעפ"כ צריך להיות בבחי' רצוא ושוב כי צריכין רק לדבר בנפלאותיו ית' כ"ש שיחו בכל נפלאותיו שעי"ז נתחזק האמונה הקדושה כ"ש לדור ודור אודיע אמונתך בפי וכתיב חי חי הוא יודך וכו' אב לבנים יודעי אל אמתך. כי מצוה גדולה שידבר כ"א עם חבירו בנפלאות הש"י שכבר עשה עמנו בכל דור ודור מימות אברהם עד הנה. ובפרט מה שעשה עמנו נפלאות ונוראות ביצ"מ ומת תורה באותות נוראות ע"י משה רבינו וכן בדורות שאחריו. ונפלאות נעימות חידושי תורה שגילה לנו בכל דור ע"י צדיקי אמת שעל ידם רואין ומבינים כל חד כפום מה דמשער בלבי' התנוצצות אלקותו ית' ועי"ז יכול כ"א להכניס אמונה שלימה בלב חבירו וכן לקבל מחבירו. אבל עצם ההתנוצצות א"א לדבר ולגתלות לחבירו ועל זה נאמר יהי לך לבדך ואין לזרים אתך (משלי ה'). וע"כ צריכין לקיים סיג לחכמה שתיקה הנ"ל שלא להרוס הגבול ח"ו וכמו שהזיה קודם מתן תורה ועלית אתה ואהרן והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' וכו' ופרש"י שם אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והעם כל עיקר אל יהרסו וכו' וכמו כן יש לכ"א ואחד גבול מיוחד בדעתו שאסור להרוס הגבול וכנ"ל:

ללכת בהם (ויקרא יח ד). עשם עיקר ואל תעשם טפילה, ללכת בהם שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים בעולם, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלמוד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר ללכת בהם אינך רשאי לפטור מתוכן, וכן הוא אומר (משלי ה יז) יהיו לך לבדך וכו', בהתהלכך תנחה אותך (משלי ו כב), בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך בשעת מיתה, והקיצות היא תשיחך לעולם הבא, וכן הוא אומר (ישעיה כו יט) הקיצו ורננו שוכני עפר וגו', ושמא תאמר אבד סברי ואבד סיכויי, תלמוד לומר אני י"י, אני סברך ואני סיכוייך ועלי בטחונך, וכן הוא אומר (ישעיה מו ד) ועד זקנה אני הוא וגו', ואומר (ישעיה מד ו) כה אמר י"י מלך ישראל וגואלו י"י צבאות וגו', ואומר (ישעיה מח יב) אני י"י אני ראשון ואף אני אחרון, ואומר (ישעיה מא ד) אני י"י ראשון ואת אחרונים אני הוא, עכ"ל (תו"כ פי"ג י"א). דהוקשה לו למה ליה למימר ללכ"ת בה"ם דהוא מיותר, דהרי אמר את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו וכו'. לזה פירש דיארע מי שעושה מעשה בהזדמנות, אבל לא ירדוף אחריהם לעשות זה עיקר עשייתו, רק כשיעסוק במשא ומתן ודרך הילוכו תזדמן לו איזה מצוה יעשנה, לזה אמר ללכ"ת בה"ם עשה אותם עיקר, אפילו כשתעסוק בענייני העולם יהיה עיקר מגמתך שתזדמן לך מצוה, וגם כל הילוכך יהיה לדבר מצוה, דהיינו שעל ידי משא ומתן זה תוכל לעסוק בדרכי השם. ועדיין יקשה דהוה ליה למימר ואת חקתי תשמרו בלכת"ך, מהו בה"ם. לזה אמר שלמד ענין אחר שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים בעולם, ודייק רק בה"ם תעסוק, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלמוד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר ללכ"ת בה"ם אינך רשאי לפטור מתוכן, וכן הוא אומר יהיו לך לבדך כו', פירוש הפסוק לדעת הברייתא דתיבת לבד"ך קאי אחכמה, תהיה החכמה הקדושה לבדנה אתך ואין לזרים חכמת החיצוניות אתך, ושמא תאמר הרי אני צריך לעסוק בחכמות ובלשונות הנכרים לצורך ענייני העולם לפרנסה, כי מאין יהיה לי פרנסה מהתורה, תלמוד לומר בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה כו', והקיצות היא תשיחך לעולם הבא, וכן הוא אומר הקיצו ורננו שוכני עפר, הרי לך ראיה שלשון הקיצ"ה מדבר על עולם הבא, ושמא תאמר אבד סברי ואבד סיכויי, תלמוד לומר אני י"י אני סברך ואני סיכוייך ועלי בטחונך. בא לפרש אומרו בכאן אני י"י, הוא הדבר המפורש בדברי הקבלה בהתהלכך תנחה כו', שאינך צריך לחכמות אחרות, ע"כ גם בכאן אחר אומרו ללכת בהם, אינך רשאי לפטור מתוכן ללמוד חכמות אחרות אפילו בחושבך לצורך פרנסה, כי אני י"י סברך וסיכוייך ובטחונך. ושמא תאמר זה היה בזמן שישראל על אדמתן, אבל בעת שאנחנו שרויים בין האומות, על כרחך צריכין אנו לתתפרנס על ידי החכמות החיצוניות, לזה אמר ועד זקנה אני הוא וכו', ואומר כה אמר י"י מלך ישראל וגואלו וכו' וכן כל הפסוקים, הבן הדבר: