Chasidut על משלי 6:16

והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב וגו' ושמתי פדת וגו'. הנה השבע מכות שבפרשה הזאת הם נגד הפסוק (משלי ו',ט"ז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו כמבואר בחלק ראשון (פרשת וארא). ומכת הערוב הוא נגד לב חורש מחשבות און, שהשי"ת שלח להם מכת ערוב לערבב דעתם ויהיו טרודים בצערם, ולא יוכלו לחשוב רעה על ישראל. וכתיב (ישעיה נ"ג,א') מי האמין לשמועתינו, היינו מי האמין שהשי"ת הבטיח לנו והפליתי ביום ההוא. וכדאיתא בזה"ק (שלח קע"א.) בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא. וזה והפליתי ביום ההוא שלעתיד הקב"ה ילמד זכות על ישראל ויגלה מפורש שלא נמצא בלב ישראל שום מחשבות און. וזה הפלאת זכות יהיה ממקור הרחמים שנקרא פדיון, כדאיתא בזה"ק (וישלח קע"ד:) פתח ואמר (איוב ל״ג:כ״ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר וכו' כדין קב"ה אמר פדעהו מרדת שחת, ועם כל דא לא אהדר בריקניא בגין דאתיהיב ליה אחרא לשלטאה עלוי' וליטול נשמתיה מניה וכו' הה"ד מצאתי כפר למפדי ליה. ונתבאר הענין בהאר"י ז"ל (לקוטי תורה ישעיה א') גאולה הם רחמים פשוטים וכו' אבל הפדיון לא נעשה אלא בכפר תחת דבר הפדוי כענין פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר וכו'. ובלקוטי תורה (ירמיה ל"א) נמצא כי גאולה גדולה מפדיה וכו', היינו שפדיה רומז שאפילו אם מצד משפט מגיע עונש, אכן השי"ת יש לו עצות כמו שכתיב (ישעיה מ"ג,ד') ואתן אדם תחתיך, וזה שכתיב (תהלים ק"ל,ז') והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו. וזה הפדיון הוא למעלה מכל סדר ההנהגה והמציאות, כי סדר א-ב הוא סדר המציאות. ועד דוד המלך ע"ה לא נמצא סדר א-ב רק דוד המלך ע"ה התחיל בסדר א-ב. ומזמור ל"ד שהוא לדוד בשנותו שהוא א-ב הראשון, כי מזמור כ"ה לדוד אליך ה' נפשי אשא אינו א-ב שלם כמו מזמור ל"ד. והאות ת' היא תמותת רשע רעה שרומז ע"פ סדר המציאות תמורת טוב טוב ותמורת רשע רע. ואח"כ כתיב פודה ה' נפש עבדיו, אף שמצד המשפט חלילה יגיע עונש מכל מקום מצד הפדות לא יאשמו כל החוסים בו, שזה הוא פדיון שאפילו נפסק ויצא גזר הדין יש להשי"ת עצות בכופר ופדיון, כענין ואתן אדם תחתיך, וגם במזמור כ"ה גם שם נכתב אחר כן פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו. וזה כוונת הכתיב והפליתי ביום ההוא, היינו שלעתיד יראה השי"ת שמקום אשר עמי עומד עליה לא היה שם ערוב כלל, ושמתי פדות בין עמי ובין עמך.

ענין השבע מכות שבסדר הזה. הם נגד פסוק (משלי ו' ,ט"ז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו. [וזאת תדע שכל העונשין שיש בעולם אפילו אצל העכו"ם כגון שלפעמים משפילים שר אחד ונותנים ממשלה לאחד הכל הוא מהמידות הרעות הנזכרים בפסוק שש הנה שנא ה' וגו'. תשלום.] רק שלמה חשב לסדר העוונות, לפיכך סדר תחילה עון קל ואח"כ החמור, וכאן כשנענשו מצרים על כל העוונות הללו שהיו משוקעים בלבם נענשו תחילה על החמור. מכת דם הוא נגד משלח מדנים בין אחים, כי עיקר ההרחקה מהש"י הוא מדת הכעס, כי אף שהתאוה ג"כ מרוחקת מהש"י, אך עוד יוכל להמצא בה טוב אבל מדת כעס הוא ביותר מרוחק מהש"י. ונגד יפיח כזבים עד שקר היה מכת צפרדע, כי המצרים היו מפיחים כזבים על ישראל שלשון יפיח הוא, שכל דבר קטן היו מפיחים ומגדילים אותו, כי בישראל הדין הוא אף כשאחד רואה בחבירו שחטא ואין עדים בדבר רק הוא לבדו ראה, אסור לו להגיד כי האי מעשה דטוביה חטא (פסחים קי"ג:), והוא מפני כשאין עדים בדבר אז ראיה כי הש"י לא ירצה בפרסום החטא ורוצה להסתיר אותו בעוה"ז ולפיכך אסור לפרסמו, אבל הם היו מפרסמים מאוד לכן בא עליהם מכת צפרדעים שהם ג"כ מקרקרים והומים ולא היו המצרים יכולין להשמיע את קולם. ונגד רגלים ממהרות לרוץ לרעה היה מכת כנים, כי אצל ישראל נאמר (ישעיה א',כ"א) צדק ילין בה, היינו שהיו מלינים את הדין אף בדבר שהיו יודעים שהדין עמהם, אעפ"כ לא היו ממהרים מפני שהיו רוצים לצדד ולמצוא עוד זכות, והמצרים היו להיפך שהיו ממהרים לצער לישראל אך הש"י בחמלתו שמרם ולא פעלו כלום אף במהירתם, ונגד זה היה מכת כנים כי בבריאה קטנה נמצא ג"כ מהירות התנועה, אך מה יפעול עם כל מהירתו הלא קטן הוא. ונגד לב חורש מחשבות און, היה מכת ערוב, לפי שהיו מחשבים עצות להרע לישראל, ע"כ היה מכת ערוב ערבוב של חיות רעות נגד ערבוב של מחשבות רעות שהיה במחשבתם, ולזה נאמר במכת ערוב והפלתי וכו' לבלתי היות שם ערוב, היינו שהש"י יברר אשר לא נמצא בישראל שום ערבוב במחשבתם. ונגד ידים שופכות דם נקי היה מכת דבר. ונגד לשון שקר היא מכת שחין, לאשר העיזו פניהם בדברי שקר, לכן נתביישו כמ"ש ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה. ונגד עינים רמות, היינו שהיו מתגאים בעצמם שיש להם השפעות כל טוב הראה להם מכת ברד, כי עיקר ההשפעה בעוה"ז הוא גשם ראו איך הגשם שבא מצדכם הוא ברד, ולזה היה מכה זו ע"י משה רבינו ע"ה כמ"ש נטה את ידך כי מרע"ה היה מבורר במדה הזאת כמ"ש (במדבר י"ב,ג') והאיש משה עניו וכו'.

וכדי לתרץ זה, נבאר מדרש פ' מצורע (ויק"ר טז, א) זאת תהי' תורת המצורע, הדא הוא דכתיב (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' ושבע(ה) תועבת נפשו משלח מדנים בין אחים וכו', יעו"ש, ועל כולם נגעים באים, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר זאת תהי' תורת המצורע, המוציא רע, עד כאן. והספקות עם ביאורן עיין בספרי הגדול, יעו"ש. ונזכיר קצת הצריך לענינינו. א' הסוגיא, בכמה מקומות דאמר הדא הוא דכתיב וכו', שיש איזה קושיא בפסוק וכו'. ב' דאין עונש על המחשבה שהוא נקרא דבור, כמ"ש התוס' בכמה מקומות וכו', כי אם בעבודה זרה (קדושין לט:), וכאן על דבורו שמוציא שם רע מעניש בצרעת וכו'. ג' למה חלק שש הנה שנא ה', ובשביעית תועבת נפשו. ד' לפיכך משה וכו' מוציא רע, הא על ז' דברים נגעים באים, ומאי טעמא הזהיר יותר על לשון הרע. ה' וכי משה מדעתו הזהיר וכו', הוי לי' לומר לפיכך הזהיר הכתוב וכו'.