מדרש על משלי 6:16
מדרש תנחומא
אִישׁ אִישׁ כִּי תִּשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מִי שֶׁמְּקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, כֵּיצַד הָיָה מְקַנֵּא לָהּ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, הָיָה מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת. וְאַחֲרֵי כֵן מַעֲלִין אוֹתָהּ לַשַּׁעַר הַמִּזְרָחִי לְשַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁשָּׁם מְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת וְאֶת הַמְצֹרָעִין וּמַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת. כֹּהֵן הָיָה מְמַלֵּא פִּיאַלִי שֶׁל חֶרֶשׂ וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר. נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ. מָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה וְטַבְלָה שֶׁל שַׁיִשׁ שָׁם וְטַבַּעַת קְבוּעָה וּמַגְבִּיהָהּ וְנוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ וְנוֹתֵן אֶל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן. וְהָיָה כּוֹתֵב אֶת הַמְּגִלָּה, אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אוֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ, הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. מִכָּאן שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁפּוֹתְחִין בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה לִזְכוּת. וְשׁוּב כּוֹתֵב, וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וְגוֹ'. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנְךָ צָבָה. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר, אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׂא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה, וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֵת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ (מל״א ח, לא-לב), וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וְגוֹ'. וְאִם הָיְתָה טְמֵאָה, לֹא הָיְתָה מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִים, וְהַכֹּהֵן אוֹמֵר, הוֹצִיאוּהָ הוֹצִיאוּהָ שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא אֶת הָעֲזָרָה. וּכְשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת הָאִשָּׁה, כָּךְ בּוֹדְקִין אֶת הָאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָאוּ הַמַּיִם. וּכְשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַבַּעַל, כָּךְ הִיא אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִטְמְאָה. אֲבָל אִם שָׁתְתָה וְנִמְצֵאת טְהוֹרָה, אִם הָיְתָה עֲקָרָה, נִפְקֶדֶת. וְאִם הָיְתָה לְמוּדָה לִהְיוֹת יוֹלֶדֶת בְּצַעַר, יוֹלֶדֶת בָּרֶוַח. כְּעוּרִים, יוֹלֶדֶת יָפִים. קְצָרִים, יוֹלֶדֶת אֲרֻכִּים. שְׁחֹרִים, יוֹלֶדֶת לְבָנִים. נְקֵבוֹת, יוֹלֶדֶת זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וְגוֹ'. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, כְּתֹב פָּרָשַׁת סוֹטָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא יוֹדְעָה אֵי זֶה שֵׁם הַכֹּהֵן מוֹחֶה בִּשְׁבִילָהּ, וְהֵיאַךְ הִיא מִתְפַּרְסֶמֶת. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיַן אִישׁ אִישׁ כִּי תִּשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ. אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת, תּוֹלִין לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלֶה שָׁנָה, תּוֹלֶה שְׁתַּיִם, תּוֹלֶה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זְכוּת תּוֹלֶה בַּמַּיִם הַמָּרִים. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, נִמְצֵאתָ מַדְחֶה אֶת כָּל הַנָּשִׁים הַשּׁוֹתוֹת וּמוֹצִיא לַעַז עַל הַטְּהוֹרוֹת שֶׁשָּׁתוּ, לוֹמַר טְמֵאוֹת הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלֶה לָהֶן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְעוֹלָם הַזְּכוּת תּוֹלֶה בַּמַּיִם הַמְאָרְרִים. אֲבָל אִם הָיְתָה טְמֵאָה, שׁוּב אֵינָהּ יוֹלֶדֶת וְאֵינָהּ מַשְׁבַּחַת, וּמִתְנַוְּנָה וְהוֹלֶכֶת, וְלַסּוֹף מֵתָה בְּאוֹתָהּ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ. רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שִׁבְעָה דְּבָרִים, בַּסּוֹטָה הֵן אֲמוּרוֹת. עֵינַיִם רָמוֹת, שֶׁהָאִשָּׁה הַסּוֹטָה תּוֹלֶה עֵינֶיהָ לְאִישׁ אַחֵר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, יַעַן כִּי גָּבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטֻיּוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינַיִם (ישעיה ג, טז). לְשׁוֹן שֶׁקֶר, שֶׁהִיא מְנָאֶפֶת עִם אִישׁ אַחֵר וּמִתְעַבֶּרֶת מִמֶּנּוּ, וּמְשַׁקֶּרֶת לְבַעֲלָהּ וְאוֹמֶרֶת, מִמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת. וְיָדַיִם שׁוֹפְכוֹת דָּם נָקִי, שֶׁהַנּוֹאֵף נִכְנַס עַל מְנָת שֶׁאִם יִתָּפֵשׂ, יַהֲרֹג אוֹ יֵהָרֵג. לֵב חוֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, שֶׁהַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת אֵין מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם בְּכָל שָׁעָה אֶלָּא אָוֶן. אֵימָתַי הֵם חוֹטְאִין וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה, בְּאֵיזֶה יוֹם בְּאֵיזֶה שָׁעָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם. רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לְרָעָה, בְּוַדַּאי שֶׁמְּמַהֲרִין לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֵטְא. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר, שֶׁאִם יִתָּפְשׂוּ, הֵם מְכַזְּבִים וּמְשַׁקְּרִין וְנִשְׁבָּעִין וְאוֹמְרִים: מְשִׂיחִין הָיִינוּ זֶה עִם זֶה בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים וְרֵעִים הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן אַחַי וְרֵעַי (תהלים קכב, ח). וְהַנּוֹאֵף אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ, הַבַּעַל שׁוֹמֵעַ וְשׂוֹנְאוֹ, וְאַף הַנּוֹאֵף אֵינוֹ יָכֹל לִרְאוֹתוֹ. הֱוֵי, מְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים. הֲרֵי שִׁבְעָה דְּבָרִים קָשִׁים שֶׁהַסּוֹטָה עוֹשָׂה.
Ask RabbiBookmarkShareCopy
אוצר מדרשים
ט׳) לכל הרגשה והרגשה נתן הקב״ה תורה מה שלא לעשות ומה לעשות. מה שלא לעשות: ללב - לא תתורו, לעינים - אחרי עיניכם, לאזנים - אל תשא שמע שוא, לפה - לא תאכל כל תועבה, ללשון - לא תשא את שם ה׳ וגו׳ ולא תשבעון ולא תשקרון ולא תענה, לידים - אל תשת ידך עם רשע, לערוה - לא תנאף ולא תזנה (ויקרא י"ט), לרגלים - לא תלכו אחרי אלהים אחרים, הרי אלו לא תעשה. וכן אמר שלמה, אדם בליעל וגו׳ קורץ בעיניו וגו׳ תהפוכות בלבו וגו׳ שש הנה שנא ה׳ וגו' (משלי ו׳ ט״ז). ומה לעשות: מלמד ללב - ושמתם את דברי אלה על לבבכם, לעינים - פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, לאזנים - שמע ישראל, ללשון - ושננתם, לידים - פתוח תפתח את ידיך, לערוה - פרו ורבו, ואמר קחו נשים והולידו בנים (ירמיהו כ״ט:ו׳), לרגלים - בכל הדרך אשר צוה ה׳ אלהיכם אתכם תלכו (דברים ה׳:ל׳). וכשם שהקב״ה גזר על הבריות התחתונים מה לעשות, כך צוה לכל הרגשות האברים של אדם מה לעשות.
Ask RabbiBookmarkShareCopy
אוצר מדרשים
כל בך שבמקרא חסר ה״א חוץ מאחד של פרעה: ובכה ובעמך (שמות ז׳ כ״ט) מפני שבו התחילה הפורענות תחלה שאע״פ שעשו לו כמה תקנות שלטו הצפרדעים בגופו, וכן הוא אומר על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה (שם ח׳ ח׳). ויהי ישעיהו לא יצא חצר (מ״ב כ׳ ד') קרי, לא יצא העיר כתיב, שלא יפורסם הדבר. ר׳ נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם (שמות ל״ה ג׳) מה ת״ל? לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו׳ ששת ימים תעשה מלאכה וגו׳ אלה הדברים אלו שלשים ותשע אבות מלאכות שנאמרו למשה בסיני, היה למקרא לאמר ויאמר אליהם אלה דברים, וכיון שאמר להם אלה שומע אני שאלה למנין שלשים וששה, ה׳ דהדברים לרבות אחת, דברים שנים, הרי מ׳ חסר אחת אבות מלאכות (עי׳ שבת צ״ז:). עליו בשמים ירעם (ש״א ב׳ י׳) עלו כתיב אם חד הוא ירעם עליו אם גם שנים ירעם עליהם. יחתו מריביו (שם) מריבו כתיב, אם אחד הוא יחת ואם גם שנים יחתו. בבוא כשואה פחדכם (משלי א׳ כ״ז) כשאוה כתיב לפי שהם אנשי שאייה ועושים במעשיהם עול לפיכך פחדים באו עליהם בשאוה. יצפון לישרים תושיה (משלי ב׳ ז׳) וצפן כתיב, שכבר צפן הקב״ה להם שכרם, וכן הוא אומר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל״א כ׳). ודרך חסידיו ישמור (משלי ב׳ ח׳) חסידו כתיב, כי כשאדם חסיד אע״פ שאין באבותיו כמוהו כדי הוא להשמר. אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות (שם ג׳ כ״ז) ידיך כתיב, אע״פ שאין הכל סיפק בידו לעשות, שאין הקב״ה מבקש מן האדם אלא לפי כחו, אם יש סיפק עשה בשתי ידיך ואם לאו בידך האחת. שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבות נפשו (משלי ו׳ ט״ז) תועבת כתיב, שלא תאמר אין אדם נעשה שנאוי להקב״ה עד שיהיו בו שבע אילו כולן, אלא אפילו באחת מהן, שכל אחת ואחת תועבה בפני עצמה, ולמה הוא קורא תועבות ללמדך ששקול אחד כנגד כולן. הן אלה קצות דרכיו (איוב כ״ו י״ד) דרכו כתיב שאפילו קצות דרך אחת מדרכיו של הקב״ה אין אדם יכול לעמוד עליו. ומה שמץ דבר נשמע בו (שם) שלא נשמע השמץ בדרכיו של מקום מעולם, שאפילו האומות משבחין אותו שנאמר ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, וכן ראיה לדבר עוד בכמה מקומות. ורעם גבורותיו מי יתבונן (שם) גבורתו כתיב, מי יכול לעמוד על רעם גבורתו [אחת] של הקב"ה. הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז׳ א׳) על ארץ כתיב, אילו עשר שנים שבין שבעים לשמונים שני חיי בשר ודם, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ׳ י׳), ולמה חסר יו״ד (בתיבת על) מפני שפעמים אדם משלימן לאלו י׳ שנים ופעמים אין אדם משלימן.
Ask RabbiBookmarkShareCopy