Chasidut על משלי 7:26

וזה אמר משה לבני ישראל (דברים ל"ב, ו') עם נבל ולא חכם ותרגום אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, כי נבל הוא מלשון נובלות התמרה (ברכות מ':) שפירושו תמרים הנופלים. וכל ישראל העוסק בתורה ועושה מצוות ואינו נותן דעת חכמת שכלו לעשות המצוה וללמוד על אופן הנאות לפני בורא עולם ברוך הוא לעשות נחת רוח לפניו, נקרא נופל כי נפל מבחינת חיות המוחין והשכל המושכין אותו למעלה. וכבר כתבנו כמה פעמים שזה נקרא (משלי ז', כ"ו) רבים חללים הפילה. כי כאשר הנפל נולד בגוף בלתי נשמה כן התעסקות התורה בלי חיות שכלו מאור הנשמה השורה במוחו ושכלו (כמו שאנו אומרים שהנשמה שבמוחי וכו') נעשה הגוף בלתי נשמה בקרבו והרי הוא ממש כמו הנפל ונקרא (תהלים נ"ח, ט') נפל אשת בל חזו שמש. ועל כן נקרא זה עם נבל ולא חכם שנפל מחכמתו בעת לימוד תורתו, ועל כן פירוש התרגום עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו מורה על האמור.

וזה שאמרו חז"ל בלשונם (מנחות מ"ג.) כל שיש לו תפילין בראשו וכו' מובטח לו שלא יחטא, ולא אמרו תפילין על ראשו כי הלא על הראש המה מונחים ולא בתוכו, ואכן כי זה עיקר הנחתם שיהיו בראשו לידע ולהבין במוחו ודעתו גדולת אלהינו ברוך הוא וברוך שמו מה שעשה במצרים ולו הכח והממשלה בכל העולמות עליונים ותחתונים לעשות בהם כרצונו, ועל כן אליו ימסור נפשו ורוחו ולבו ומוחו וכל אבריו כי הוא אחד ואין יחיד כיחודו. ועיקר יחוד אלהינו יתברך שמו הוא כשאם מיחד עצמו בכל אבריו וגידיו במחשבה דיבור ומעשה שלא יזיז בהם חוץ מדבר הנוגע לעבודתו, בזה הוא מראה יחודו שאין בעולם כי אם אלהינו ברוך הוא וברוך שמו, ואינו יוצא מיחודו רשות היחיד לרשות הרבים הנקרא סטרא אחרא צד אחר שאינו לה', והכל באהבה ויראה לשמו יתברך, וזה הוא הנשמה שבמצוות. וכמו כן מצות סוכה, הנה גוף הסוכה בדפנותיה וסככה הוא הוא הגוף שבמצוה, אבל לא זה הוא העיקר והעיקר הוא הנשמה שבה, שהוא שהאדם מראה שנכנס כולו עם כל אבריו וגידיו תחת צל סוכה שהוא שמו יתברך הוי"ה ואדנ"י, ואינו רוצה להסתופף בשום צל אחר כי אם רק תחת צלו ומקבל עליו יחודו יתברך באמת ובתמים כנזכר כי כל המצוות שבתורה מורים הכל על יחודו יתברך. וזה הוא כל השלימות והתיקון כמו שנאמר (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכשנכנס לסוכה יכוון שנכנס כולו לרשות היחיד, שלא לצאת חוצה אף במחשבה קלה שאינו נוגע לעבודתו יתברך אף שהוא היתר גמור, כי כל ההיתרים אינם מותרים כי אם בדבר הנוגע לכבודו יתברך ולא יותר אף דקה מן הדקה. וכן ציצית מורים על יחודו יתברך בארבע רוחות העולם, וכולם על יחוד שמו המה מעידים, להיות האדם מיוחד עם שמו ברוך הוא באמת ובתמים. רק מי שמוח שכלו גדול יכול להפריש לידע בחינת כל מצוה ומצוה באורותיה למעלה בכדי לידע אופן יחודו באבריו נגד אורות מצוה זו למעלה, אבל בכלל כולם מורים על יחוד שמו והוא הנשמה שבהם. והאדם העושה אותן בהגוף לבד בלתי אור נשמתם הרי זה כמו הנפל שנולד גוף בלא נשמה, ונקרא (משלי ז', כ"ו) רבים חללים הפילה, כמו נפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ"ח, ט'). וכן כאן במצות מאור המנורה, גוף המצוה היה המנורה וכליה ונרותיה הכל מכוון לאור שבעת הימים למעלה, אבל העיקר היה הצווי אל בני ישראל שהם יקחו השמן למאור המנורה, לומר שהמה ילדיקו בקרבם את אור הנשמה שבהם בשבעה מדותיה שהם אהבה ויראה ותפארת וכו', ליחד כל שבעה המדות לשם ה', שלא לאהוב כי אם אותו ולא לירא מזולתו וכדומה, ועל כן נאמר בהעלותך את הנרות ולא בהדלקתך, כי העיקר שתהא הלהב מהלב עולה לה' כיוון נכון, בלתי לפנות ימין ושמאל, ובזה האדם מכוון עצמו עם ה' לעשות אשר חפץ ולהדבק בו, ועל ידי כן ממילא האיר אור הנשמה שלהם בכללות הוא משה רבינו ע"ה, והאיר באורו לכללות ישראל, ומשם על שבעה קני המנורה העליונים בבחינת שבעה ושבעה מוצקות, שיאיר אור שבעת הימים בהארה נפלאה בברכה ושפע רבה לכל העולמות ולתקן בזה חטא העגל אשר עיוותו למעט נר משה ח"ו להורידו מגדולתו, וממילא נעשה כזה לעילא לעילא, ועתה חזר להאיר כבראשונה. ואמנם לפי זה היו ישראל מחויבין להדליק הנרות הללו, ומה לאהרן בזה.

מראשית עריסותיכם תתנו וגו'. רבים ראו כן תמהו שהכתוב אינו אלא כפלו של ראשון והוא מיותר כולו. ואמנם לפי מה שביארנו במקום אחר ושורש הדברים הוא כי הן אפילו במצוות ה' אם האדם עושה אותן כגולם מצות אנשים מלומדה מחמת ההרגל מאז מיום הולדו להניח טלית ותפילין ולילך בציצית ולשמור השבת והמועדים ולהתפלל בכל יום וכדומה, ואינו שם על לבבו קודם לחשוב מחשבות על מה זה מקיים אותן המצוות. ח"ו המצוות הללו הם כגוף האדם כשהוא בלא נשמה שאינו בגדר אדם כלל. ונקרא נפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ"ח, ט') כי הוא כמו המפלת נפלים שהוא גוף בלא נשמה. כי עשיית המצוות בגשמיות עשייתן הוא הגוף שלהן. והמחשבה הנכונה שבהם, הוא החיות הרוחניות שלהם. וכשהם נעשים בלתי חיוּת הרוחניות הרי הם ממש כמו נפל אדם בלתי חיוּת ונקרא, רבים חללים הפילה (משלי ז', כ"ו). כי אף שמלאים מצוות, מכל מקום אין בהם מתום שיהיה בהם כוונה תמימה לה'.