Chasidut על משלי לא:27

ויהי אחר הדברים האלה וגו' (בראשית כב ב). הנה יש לדקדק במקראי קדש האלה טובא. (א), איזה שייכות יש כאן להנאמר למעלה דאמר אחר הדברים האלה, ולפי מה שדרשו רז"ל (סנהדרין פ"ט ע"ב) אחר דבריו של שטן, או של ישמעאל, קשה מהו האלה, הלא לא נזכר מדברים אלו כלום. (ב), והאלקים ניסה את אברהם, קושית האלשיך וכי זה הוא נסיון הראשון והלא היא העשירי. (ג), ויאמר אליו אברהם, הקשה האלשיך ויקרא אליו אברהם מבעיא ליה. (ד), ויאמר הנני, שפירש רש"י (ד"ה הנני) דרך ענוה, תמוה מאד מאי דדרך ענוה יש כאן שהשיב להשי"ת. (ה), ויאמר קח נא את בנך את יחידך וגומר (בראשית כב ב), אריכות וכפל הדברים, ודברי רש"י (ד"ה את) ידועים, וגם אני אענה חלקי. (ו), המדרש (ב"ר נ"ו י') שהיה לו לומר אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ועכשיו אתה אומר קח נא את בנך וכו', מאי אתמול דקאמר, דבשלמא בבן אדם יתכן להקשות אתמול אמרת, דבזמן רחוק יוכל להיות ששכח, אבל מאתמול ועד היום לא יתכן שכחה, אבל אצל הקב"ה דאין שכחה לפני כסא כבודו, מה זה אתמול דדייק, והבן. והנ"ל ליישב כל זה, דהנה עיקר הנסיון הוא שמחת הלב, דהמעשה מוכרח מצד מצות הבורא ב"ה, והנה לכאורה גבי אברהם ראש החכמים והצדיקים, גם השמחה אינה נסיון כל כך, דאיזה אהבה חשובה אהבה נגד אהבתו ית"ש, כמ"ש העקרים ליישב הסמיכות (דברים ו ד-ה) שמע ישראל וגו' ה' אחד, (דברים ו ה) ואהבת וגו', דאין אהבה אמיתית רק מה שאין מתחלק. ועוד הואיל ואנחנו תחת גדר ההפסד, נחשב בעינינו ליש גם מה שעתיד להיות נפסד ונעדר, אבל באמת להנחיל אוהבי יש (משלי ח כא), כיון שהוא נצחי לכך הוא יש ולא זולתו, כי מה שעבר אין, וכל מה שסופו להיות עבר הרי כאלו עבר כבר, ומה שעתיד להיות כבר היה, ומה תועלת יש בהמשך הזמן. והנה בני עליה וחכמים אמיתים אין בעיניהם יש, רק מה שהוא יש על דרך האמת, ואם כן אברהם ראש החכמים על אבדון גופו של יצחק לא היה לו לחוש אחר שנצטוה מפי הש"י, כיון שבלא זה עלול להפסד והעדר כי לא יחיה אדם נצח, והגם שיקום בתחית המתים, הנה המעלה זו לא יאבד במה שיעשה עולה כמו הצדיקים הנשרפים על קדושת ה' ית', ואי על הנשמה, הלא אדרבה תתעלה במדריגה עליונה מאד, ואי שיחסר בעבודתו, הא אדרבה זה הוא העבדות כיון שנצטוה בכך, ואם כן למה לא יעשנה בשמחה. והנ"ל בזה, דהנסיון של השמחה לא היה בעבור שמנגד להאהבה הגשמית אהבת האב לבן, רק בבחינת המצוה ההיא בעצמה היה השמחה לנסיון כמו שאבאר, ועיין בעקרים (מאמר שלישי פרק ל"ג) שם בביאור איך השמחה נותנת שלמות אל המצוה, הקשה איך יתכן היראה והשמחה שהם שני הפכים, ועיין מה שתירץ דהנפש שמחה במה שמרגשת סימני בריאתה, ועל פי זה פירש עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק ב), אבל לא בהוללות וסכלות, רק עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה (תהלים ב יא), היינו השמחה שבא על ידי הרעדה, עד כאן דבריו. והגם שהוא דבר נאה, מכל מקום דוחק גדול לומר שבעת הרעדה הגדולה הזאת יעלה על לבו שנפשו הוא שלם וישמח. ועוד דהרי זה הדרך כמעט מביא לידי גאות. אבל מה שנ"ל בזה, כי אם יקרב מלך גדול מאד לאיזה אדם שפל ומשתוקק לעבודתו ולאהבתו, ודאי לפי גודל רוממות המלך ושפלותו של האדם הזה, ככה תגדל השמחה באדם ההוא, והבן. והנה לכאורה קשה על הא דקיימא לן (עיין ברכות ל' ע"ב) שצריך להיות רעדה ויראה בעבודת הש"י, כמו שנאמר עבדו את ה' ביראה, ולכאורה אדרבה כשמכיר באמיתית זה הענין, איך נשאו לבו לגשת אל הקדש לקרב לעבודתו ית"ש, ואם כן מונע אל העבודה. אלא ודאי דישיב אמריו של אדם אליו, הלא הוא ית"ש רם על כל רמים, חפץ ומשתוקק לעבודתו וצוני על כך, ואיך אני השפל לא אשמע אליו, וכשמעלה את זאת על לבו שהמלך הגדול ית"ש אשר ברא כל העולמות מאין ומאפס המוחלט ליש והכל כנגדו כלא, משתוקק לעבודתו וחפץ באהבתו, אין שמחה גדולה מזו כנ"ל, והיינו גילה הבאה על ידי רעדה כנ"ל. ואם כן היוצא מזה דהשמחה היא הנותנת שלמות להמצוה, ועיין עוד בעקרים בפרק הנ"ל מה שפירש על הפסוק (תהלים קיט קיא-קיב) נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה, (תהלים קיט קיב) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב, עיין שם. ואני הרחבתי הביאור, דודאי לא יכול לעשות מצוה בחשקת הלב, רק מי שיש לו התגברות השכל, דהגוף לא יסכים בשום דבר שאין נמשך לתאותו, אם כן מובן דבמה שאין השכל מסכים, השמחה וחשקות הלב הוא בקושי מאד, וכמעט אין לו מבוא בנפש לא בגוף ולא בנפש ולא בשכל, ומיהו מכל מקום ח"ו לומר דבחקים הותרה הרצועה לעבוד על מנת לקבל פרס, רק צריך לומר דבעת עשיה וקיום, ודאי צריך להיות בזכות הלב רק לה' לבדו לנחת רוח לפניו ית"ש מבלי שום תקות שכר, כי השכל גוזר דרך כלל שישמע לדברי השי"ת לכל אשר מצוה אף שאינו מבין סבתו וטעמו, רק כיון שאינו מקובל אצל השכל בפרטיות שאינו מבין סבתו וטעמו, רק שמכריח עצמו משום שיודע דרך כלל שראוי לשמוע לכל אשר יצוה, הוי רק כמוכרח ואינו מתענג ושמח בעשייתו, והשמחה נעדרת הנותנת שלמות ולשמח דרך כלל בהבורא ית"ש שמקיים מצותו הוי קשה בהתחלה, כיון שהוא רק כמוכרח כמ"ש וכל התחלות קשות. על כן צריך בתחילה בשעה שמכין עצמו להעשיה של מצוה, לחשב בקבלת השכר ברב טוב הצפון כמה רב וכמה גדול, ועל ידי זה בא לידי שמחה, ועל ידי השמחה בא להתלהבות הדבקות באש ה' רשפי שלהבת יה, וכיון שבא לידי דבקות טוב, נקל לו לשמוח בה' דרך כלל שזוכה לקיים מצותיו אף שאינו מבין סבתו וטעמו, ואם כן בעת העשיה הוא רק לה' לבדו ושמח עם ה'. והיינו נטיתי לבי לעשות דייקא, דהיינו דבשעה שרוצה לעשות, מטה לבו במחשבת השכר דהיינו לעולם עקב, כדי שיוכל לבא לידי שמחה ודבקות הוא זך בלתי לה' לבדו. ועל פי זה נ"ל לבאר אמרם ז"ל במסכת אבות (פ"ב מ"א) הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו', דהוא סותר להמאמר (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. ולפי מ"ש אתי שפיר, דודאי עיקר העבודה צריך להיות שלא על מנת לקבל פרס, רק לפעמים כשיש לו איזה הפסד על ידי המצוה אף שמכריח עצמו לעשות המצוה, מכל מקום הלב עצב ולא ירצה לשמוח, ואף שיעשה המצוה מכל מקום יעשנה בעצבות ובעצלות וברפיון ידים, ונאמר (משלי לא כז) ולחם עצלות לא תאכל, על כן צריך לחשוב חשבון כנ"ל, ועל ידי כך יבא לידי שמחה וחשקת הלב והתלהבות ודבקות, ואז ודאי יעשה כלו לה', אם כן בשעת השימוש הוא שלא על מנת לקבל פרס כנ"ל, והוא נכון בס"ד.

ס"ת כל הפסוק, יראתי בפצותי פי ועל השם אשליך יהבי ואדברה ולא אבוש, ס"ת אותיות ומח"ץ והמי"ת לכלים אתוון דדין כאתוון דדין, להיות כי בכאן נרמז סוד שבירת הכלים שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן (ב"ר פ"ג ז'), בסוד ז' מלכי אדום (בראשית לו לא). ונודע מהאר"י ז"ל מרחפ"ת אותיות מ"ת רפ"ח, הן הנה הרפ"ח ניצוצות שנפלו בעת השבירה ומתבררות עד עת קץ, על כן מה טוב ומה נעים ברמז בכאן מיתת ושבירת הכלים, ולמשכילים יונעם. ולהיות אחת מהנה לא נשברה, ודוד מלך ישראל ח"י וקי"ם איתקרי (ר"ה כ"ה ע"א), על כן ס"ת הפסוק הוא גם כן אתוון למלכו"ת מצו"ה (ר"ל כי נק' מצו"ה כנודע) חיים, והבן. על כן צריך האדם לעשו"ת המצות בחיים, דהיינו בזריזות בחיות כל רמ"ח איבריו לא בעצלתים, אשר על כן אמר המלך החכם (משלי לא כז) ולחם עצלות לא תאכל]. (עד כאן מועתק מספר "דרך עדותיך"):