חסידות על נחמיה ב:ה

ויש אליו יהודה במד"ר רי"א הגשה למלחמה רנ"א הגשה לפיוס רבנן אמרו הגשה לתפלה כו' רא"א פשט להון אם למלחמה אני בא אם לפיוס אני בא אם לתפלה אני בא. והנה ביעקב עם עשו אי' שהתקין עצמו לדורן ולתפלה ומלחמה אך שם דורן ותפלה נזכר בכתוב ומלחמה נרמז במש"נ והיה המחנה הנשאר לפליטה בעל כרחו. ולא הוצרך לו ולכן לא נזכרה. משא"כ כאן שנזכר רק דברי פיוס. ומלחמה יכול להיות שבאם לא היה מתפייס הי' נלחם אבל תפלה לא הוזכר כאן כלל. ואמרנו שהוא עפמ"ש הרמ"ע בנחמיה דכ' ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך וגו' ולא הוזכר תפלתו ופי' שדבריו שדיבר למלך נתכוין בלבו לתפלה להש"י והמלך היה סבור שאליו מדבר. וכן יש לפרש כאן אך שם יתכן שמה שאמר אם על המלך טוב נתכוין לשמים על ממ"ה וכן מ"ש ואם ייטב עבדך לפניך אשר תשלחני וגו' נתכוין להש"י. אבל כאן שיש מאמר ארוך צריך להבין איך היו הדברים בכונה להתפלל להש"י. אכן יש לפרש מ"ש ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וגו' נגד הש"י. ומ"ש כי כמוך כפרעה ג"כ להש"י ועדמש"נ פלגי מים לב מלך ביד ה' וגו' והיינו שנתכוין לומר להש"י שידעתי שכל מה שיעשה פרעה הוא רק מעשה ידך ותפס פרעה שהוא שם המלוכה וגם יוסף בכלל שהיה משנהו. וגם אמר לשון כפרעה כדי שיתכן לשון זה נגד יוסף לפי הכונה השניה. ולנגד הש"י התכוין שיודע שכל הדיבורים והפעולות שפעל יוסף שכינוהו בשם פרעה ע"ש המלוכה הוא רק מהש"י. ומלך הוא מרכבה למדת מלכות. ואף במלכי עכו"ם הוא ג"כ ביד ה' רק הוא כבחי' גלות השכינה שצריך להיות הפעולה על ידם. וז"ש (ב"ר סו"פ צא) מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כך אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי וכו' והיינו שיעקב אע"ה ידע בודאי שכל הסבות מהש"י ולא תלה כלל בבחירתם ומעשיהם שלא בגזרת הש"י ומה שאמר למה הרעותם לי היה כונתו שעכ"פ הסיבה שהרעותם לי להגיד לאיש היה ע"י עונותיכם דמי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא (כמ"ש ברכות ה:) וז"ש שמעולם לא אמר יע"א דבר של בטלה. רק אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי והיינו שהיה לו לידע שבודאי הוא לטובה ואינו בכלל רעה שיאמר למה הרעותם לי. שבאמת אני עוסק להמליך את בנו במצרים ואף שכבר מלך יוסף כט' שנה במצרים. אך באמת לא היה מלך רק משנה למלך ומה שמשל על מצרים לא נחשב. והעיקר שהיה הקב"ה עוסק שיבאו כל השבטים שהיו כלל כנס"י ויוסף מלך עליהם שהשתחוו לו ועליהם היה יוסף מלך ממש. ואף אחר פטירתו של יעקב אמרו הננו לך לעבדים וכן יעקב צוה יוסף אל יטען שהוא מלך כמ"ש (מד"ר במדבר פ' ב) וז"ש להמליך את בנו במצרים הד"א נסתרה דרכי וגו'. ואח"כ אמר אדוני שאל את עבדיו וגו' והתכוין להש"י שמה ששאל המושל יודע אני שהיה בגזרתך וכאלו הש"י השואל ונאמר אל אדוני וגו' גם מה שהשבנו להמושל היה ג"כ בגזרתך והיית עם פינו וגם אנחנו ידענו שהסיבה מאתך. ותאמר אל עבדיך וגו' שגזרת כן שיצוה להביאו. ועז"א ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו וגו' והיינו שרצינו לעורר רחמיך שתטה לב המושל שיחדל מלבקש מאתנו להוריד את אחינו ולא הועיל רק בגזרתך השיבונו המושל אם לא ירד וגו' והם כמו דברך וזש"נ ותאמר וגו' ויהי כי עלינו וגו' ונגד לו את דברי אדוני היינו שקראו כל דברי המושל על שם הש"י שהוא היה הסיבה לזה כש"נ לב מלך ביד ה' וכן יתפרש כל הפר' לעומת הש"י. ועפי"ז י"ל מה שאמר כאן ואחיו מת ורש"י פי' שמפני היראה הוציא דבר שקר מפיו כו' ולבד מה שהקשינו איך יכחיש דבריו הראשונים גם למה נתפחד שיצוה להביאו הלא אמרו שאיננו ומהיכן יקחוהו. לבד זה קשה איך יתכן שיכתוב הכתוב דברים בדאים שאמר. ואף שהוא אמר מפני היראה לא היה התורה כותבת דבר בדאי. וכמ"ש (מד"ת ר"פ תולדות) גדול השלום שדברה התורה דברי בדאי מפני השלום ואי זה כה תאמרו ליוסף וגו' ואין אנו מוצאים שצוה וכו'. ומה קשה לו הא המעשה היה אמת שדברו כן השבטים ליוסף. אך כיון שלא היה דבר אמת אף שהם אמרו מפני איזה טעם לא היה התורה כותבת דבריהם כיון שהיו דברי בדאי. אע"כ שבא ללמדנו שהם עשו כהוגן לומר כן מפני השלום. וא"כ בכאן אם אמר יהודה דבר שקר מפני היראה איך יכתוב זה בתורה וכאן לא למדנו דבר חדש מזה. אכן י"ל בזה שיהודה כיון שראה שרוצה המושל לפי דעתו לתפום את בנימין ויאבד הוא ח"ו ב' עולמות. אז עלה בדעתו שבודאי נתקלקל יוסף במצרים וכיון שנתגלגל דבר כזה על ידו שנמכר יוסף למצרים ונתקלקל ח"ו גדול עונו מנשוא. וע"ז התמרמר מאד ואמר ואחיו מת והיה כונתו עדמ"ש (ברכות יח:) רשעים שבחייהן קרויין מתים ושב ע"ז בתשובה והתודה בזה. ונתיירא פן כשיניח את בנימין במצרים פן גם הוא יתקלקל כאחיו. וזה שאמר והיה כראותו כי אין הנער ומת והיה כונתו גם על בנימין שיתקלקל שזה נקרא מיתה. וגם על יעקב וכמ"ש והורידו עבדיך וגו' והתפלל ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני. והיה כונתו להש"י שטוב יותר שהוא יושאר במצרים והוא בטוח בעצמו שלא יתקלקל במצרים ויהיה עבד לאדוני ר"ל להש"י והנער יעל עם אחיו. ועפי"ז יובן מה שדרשו (בב"ר) כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה וכן אי' בזוה"ק (רו א) אתרגיזו כחדא ואתרגיזו דא בדא וכו' ובפסוק לא נמצא כלל שהשיבו יוסף וגם בדברי יהודה לא נמצא בפירוש דברי כעס. ואף אם נאמר שנמצא ברמז מ"מ עכ"פ תיקשי מנ"ל להמד"ר וזוה"ק שיוסף ג"כ נתמלא עברה על יהודה. אך ע"פ האמור י"ל דכיון שאמר ואחיו מת שנתקלקל יוסף לפי דמיונו בודאי נתמלא עברה על יוסף במקום שהוא. וכן יוסף נתמלא עברה על יהודה שחשדו ולא דן אותו לכף זכות ותיכף כשנתמלא יוסף עברה על יהודה כששמע הדבור ואחיו מת כבר שב באותו רגע לדבר אמת. ואף שאינו ח"ו לפי המכוון של יהודה שנתקלקל להיות חשוב כמת ח"ו. אך עכ"פ היה הסתלקות רוה"ק שהוא ג"כ כבחי' מיתה עדמש"נ ותחי רוח יעקב אביהם. שהוא שמקודם שהיה בעציבו נסתלק ממנו רוה"ק כמ"ש בזוה"ק (מקץ קצז סע"א) וזהו עיקר החיים. ואמרו (פסחים סו:) כל אדם שכועס כו' אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ואיתא בזוה"ק (ח"ב קפב סע"א) טורף נפשו באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה וכו'. ולכן נכתב עליו בתורה ואחיו מת שהיה בו זו הרגע כעין בחי' מיתה שהוא הסתלקות החיים. והיינו שהיה לו אז כרגע הסתלקות רוה"ק והשכינה. ומזה גופא שנכתב בתורה ואחיו מת ובודאי לא תכתוב התורה דברי בדאי מזה הוכיחו בזוה"ק ומד"ר שיוסף נתמלא עברה על יהודה וע"כ נכתב בתורה ואחיו מת וע"כ דרשו כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף. דמלך מרכבה למדת מלכות כידוע ומלכות הוא רוה"ק וכמו שנדרש (מגילה יד:) ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוח הקודש ודוד המע"ה ושהמע"ה היו מרכבה למדת מלכות שהיה שורש חכמה תתאה תושבע"פ שהוא בחי' רוה"ק כלומר רוח מההוא קדש דלעילא כמ"ש (זח"ג סא רע"א) וזהו כי הנה המלכים יהודה ויוסף שהיו בעלי רוה"ק נועדו עברו יחדיו ונסתלקה רוה"ק מהם כרגע כשנתמלאו עברה זה על זה וזה נרמז בתורה במש"נ ואחיו מת כאמור. וכיון שהתפלל יהודה תפלה זו ונתחרט בלב נשבר על שגרם לזה ושב ואמר שהוא בטוח שהוא יהיה עבד לאדוני שלא יתקלקל במצרים. ובודאי כיון שנכתב זה בתורה האמת כן הוא שהוא בטוח שיהיה עבד ה' וזה עיקר התשובה שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' תשובה) ולכן כתיב מיד ולא יכול יוסף להתאפק שתיכף נצמחה הישועה שהש"י החיש עליו להתגלות ועדמש"נ אני ה' בעתה אחישנה שכשיבא העת הקב"ה מחיש ישועה לעמו שלא יתעכב אף כמו רגע:

ויאמר אדני וכו' (בראשית יח ג). הנה לב' הפירושים נתקשה (עיין ברש"י), אם הכוונה להש"י לא יוצדק אחר כך יוקח נא מעט מים התחלת הדיבור למלאכים בלי שום הקדמה אחרת, ואם הוא למלאכים ולגדול שבהם אמר, אנחנו לא נדע למה לא דיבר עמהם בלשון רבים ולבקש את כולם יחד. (וגם כן האיך אפשר להצדיק את הפירוש הזה, הלא קבלה בידינו ששם זה קודש מבלי חולק). אך הוא דמשמיענו בזה ללמוד דעת מאברהם בעת שיצטרך אדם לדבר אל בני אדם, ונפשו חפיצה להתפלל אז אל י"י, יאמר בלשון דמשתמע לתרי אפי, ולא מיקרי בזה גניבת דעת לבני אדם אם נפשו ולבו לשמים, על דרך האמור בנחמיה (ב ד) ואתפלל אל י"י, (נחמיה ב ה) ואומר למלך אם על המלך טוב וכו'. והנה אחר שראה ב' ראיות (כמו שפירשנו לעיל), היינו התגלות שמו ית' וראה את האנשים, בחר לשון ערומים לדבר בלשון יחיד, דבזה יהיה לשון דמשתמע לתרי אפי, וכוונתו לשמים ודבורו לנוכח השר הגדול, על כן השם זה קודש אליבא דכולי עלמא, ואלו היה אומר בלשון רבים, לא היה באפשר להשתמע לתרי אפי, והבן:

ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב וכו' (בראשית לב ה), ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיני"ך (בראשית לב ו). מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו. א', לאמר אינו מובן. ב', כה תאמרון "לאדוני "לעשו, הנה למה קראו אדוניו שלא בפניו, (עיין באלשיך מה שתירץ על זה, ועדיין לא נתיישב, עיין שם). ג', לאדוני לעשו בב' למדין. ד', ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך, לפי שיעור הכתוב שקראו אדוני בלשון נסתר, היה לו לומר למצא חן בעיני אדוני. אך הוא דהנה מצינו בנחמיה (ב ד) ואתפלל אל י"י, (נחמיה ב ה) ואומר למלך, שזה דרך הצדיקים שמדברים בדביקות הבורא, מדברים מאמרם שיובנו על שתי פנים, דהיינו עיקר תפילתם אל הבורא ית', וגם כן יצדק מאמרם למטה בגשמיות. וכזה עשה יעקב אבינו, ונכתב בתורה ללמד לבניו לדעת, הנה אמר ויצו אותם לאמר, שצוה להם ולמד להם ענין האמירה שידברו על ב' פנים, כה תאמרון ר"ל בלשון הזה תדברון, ויסבול הענין ב' דברים, היינו לאדוני להשי"ת, ולהבדיל גם כן לעשו, כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי וכו', הנה הוא תפילה ומליצה בעדו להבורא ית', שעם היותו בבית לבן הרשע שמר תרי"ג מצות, וגם כן הוא שליחות לעשו שלא נעשיתי חשוב, רק גר ולא נתקיימו הברכות. ויהי לי שור וחמור וכו', להבורא ית' הוא מליצה, כמו שאמרו ז"ל במדרש (ב"ר פע"ה י"ב) שור זה יוסף, וחמור זה יששכר, צאן אלו ישראל, ועבד זה דוד, ושפחה זו אביגיל, שכל אלו עתידין לצאת ממני, והנה הוא מליצה להבורא ית'. וגם כן כפשוטו הודעה לעשיו. ואשלחה להגיד לאדוני להבורא ית', וגם כן כפשוטו למצא חן בעיניך, הנה להבורא ית' אמר ואשלחה כל הנ"ל להגיד לאדוני, להמשיך בחינת מיין נוקבין לאדוני היא השכינה, למצא חן בעיניך דהיינו שימצא אדונ"י היינו השכינה בחינת אדני חן בעיניך, באומרה במאי ברא אתינא לקמך דייקא פנים בפנים. ולעשו הוא כפשוטו. על כן לא אמר למצוא חן בעיני אדוני, כי כוונתו היה בגבהי מרומים, שתמצא השכינה חן כביכול להתהוות היחוד פנים בפנים, כל זה סיפר להשי"ת שזאת היתה כוונתו בתרי"ג מצות, ששלח להגי"ד ר"ל להמשיך להשכינה בחינת מיין נוקבין, וכן הנשמות שהוליד ואשר הם כבר התולדה שלו, גם כן זאת כוונתם לצורך גבוה. ולעשו דיבר כפשוטו. וזה למד בדקדוק הדיבור למלאכים שיהיה מאמרם סובל ב' הפירושים, ונכתב זאת התורה ללמד לבניו דעת איך יהיה מנהגם בגלות עשו. ולזה יצדק גם כן הלאמ"ר הנ"ל, לאמר לדורות והבן: