Chasidut על קהלת 1:6

מַה שֶּׁמִּתְעַטְפִין בַּצִּיצִית כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים, הוּא עַל-פִּי הַמַּאֲמָר "רָאִיתִי מְנוֹרַת זָהָב" (בסימן ח'), מְבֹאָר שָׁם שֶׁצִּיצִית הֵם בְּחִינַת הַיָּרֵחַ הַנִּמְשָׁךְ עַל-יְדֵי אֲנָחָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַהוּא טייעא שֶׁהוּא סוֹחֵר יִשְׁמָעאֵל, בְּחִינַת כִּי שָׁמַע ה' אֶל ענייך שֶׁמִּמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת הָרוּחַ הַחַיִּים, בְּחִינַת ד' צִיצִית, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת סוֹחֵר, בְּחִינַת (קהלת א) סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית כַּעֲטִיפַת הַיִּשְׁמְעֵאלִים דַּיְקָא, כִּי צִיצִית הֵם בִּבְחִינַת הָרוּחַ חַיִּים, שֶׁהוּא בְּחִינַת סוֹחֵר יִשְׁמָעאֵל כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן נִמְכַּר יוֹסֵף לְיִּשְׁמְעֵאלִים, כִּי יוֹסֵף הוּא בְּחִינַת צִיצִית, כַּמּוּבָא בִּפְרִי עֵץ חַיִּים עַל פָּסוּק, "הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ", שֶׁהוּא סוֹד צִיצִית, עַיֵּן שָׁם וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לִפְרוֹד הַחוּטִין, כִּי הַצִּיצִית הֵם בְּחִינַת הָרוּחַ חַיִּים הַנִּמְשָׁךְ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁמִּשָּׁם הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הד' יְסוֹדוֹת שֶׁמֵּהֶם אֲחִיזַת כָּל הַמִּדּוֹת, שֶׁשָּׁם נֶאֱחָזִין כָּל הָרְשָׁעִים בְּהָרַע שֶׁל הַמִּדּוֹת, וְעַל-יְדֵי קְדֻשַּׁת מִצְוַת צִיצִית זוֹכִין לְשֹׁרֶשׁ הד' יְסוֹדוֹת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהֵם ד' אוֹתִיּוֹת הוי"ה, וּמַפְרִידִין הָרַע מהד' יְסוֹדוֹת, וְעַל-יְדֵי זֶה מַשְׁפִּילִין הָרְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ, כַּמְבֹאָר שָׁם בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמַּפְרִידִין הַחוּטִין שֶׁל הַצִּיצִית כְּדֵי שֶׁעַל-יְדֵי זֶה יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, כָּל הָרְשָׁעִים הַנֶּאֱחָזִים בְּהָרַע שֶׁל הד' יְסוֹדוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֵשָֹו אִישׁ שֵֹעִיר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות מב) שֶׁצָּרִיךְ לְפוֹרְדָן, כִּי צוּצִיתָא דְּאַרְמָאֵי וּפֵרֵשׁ רש"י, כִּשְֹעָרוֹת שֶׁל נָכְרִים וְכוּ', כִּי הַצִּיצִית הֵם בְּחִינַת שְֹעָרוֹת וּמַכְנִיעִין עֵשָֹו אִישׁ שֵֹעִיר שֶׁהוּא כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר כְּטַלִּית וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי שֶׁמַּפְרִידִין הַצִּיצִית, כִּי צוציתא דארמאי מַפְרִידִין אֲחִיזַת עֵשָֹו אִישׁ שֵֹעִיר, שֶׁאֲחִיזָתוֹ בַּשְֹּעָרוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת כָּל הָרְשָׁעִים, כִּי עַל-יְדֵי הַצִּיצִית נִפְרָדִין הָרְשָׁעִים וְנוֹפְלִים בִּבְחִינַת (תהלים צב) כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, בִּבְחִינַת מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ רָאשֵׁי תֵּבוֹת, ארמ"ע וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם:

ועל פי זה יתפרש מאמר רז"ל באבות (פ"ב מ"א) והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. דקשה הא לכאורה הוא סותר למה שאמרו (אבות פ"א מ"ג) שלא לעשות על מנת לקבל פרס. והנ"ל דודאי אין לעשות המצוה רק בשביל שהיא רצונו ית' ולא בשביל קיבול שכר, ומכל מקום צריך להחשבון הזה, על פי המדרש (תנחומא שמיני סי' ז) כל אמרת אלקי צרופה (משלי ל ה), וכי מה איכפת לו להקב"ה להיות שוחט מן הצואר או מן העורף וכו'. דידוע שקצת הבינו בו דר"ל כי אין טעם למצות, רק גזירת מלך על עבדיו. והרמב"ן פירש דודאי יש טעמים מושכלים ורזין טמירין, רק הכל לתועלתינו. וזה כונת המדרש הנ"ל, ודוק. אם כן יאמר האדם כיון שהרצון הוא לתועלתו, אם כן כיון שעכשיו אני רואה שיש לי תועלת במניעת המצוה ובהתקרבת לעבירה, אם כן גם הרצון העליון יסכים דהא הוא מבקש תועלתי, על זה ישוב כי תועלת זה אין כלום, שהוא כלה ונפסד לנגד הקיים והנצחי, ואם כן הרצון אוחז דרכו לקרב אל המצוה ולרחק מן העבירה, וצריך אני לעשות כרצונו, ואם כן החשבון הזה אינו רק לגלות הרצון העליון ית"ש ודוק. וככה תפרש דברי ר' הונא בשם ר' אחא, ודוק. ואחר כך אמר ר' אבא חשבתי ברכות וכו' מא' ועד תי"ו, קללות מוא"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהן הפוכות. ולהבין זה, נקדים הא דכתיב בתוכחה (דברים כח מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, וגבי טובת ישראל ישראל כתיב (ברים כח יג) אתה תהיה למעלה והוא יהיה למטה. והקשו המפרשים הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות (תוספתא סוטה פ"ד ה"א), וכאן הוא להיפך. ואמרתי ליישב על פי מה ששמעתי מחכם אחד שפירש על הפסוק (תהלים ד' ב) בקראי ענינו אלקי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפילתי. על פי דאיתא בגמרא (ברכות דף נ"ח.) נתקללה בבל נתקללה שכניה, נתקללה שומרון נתברכו שכניה. והנה צריך להבין הטעם. ועוד מאי מעליותא הוא לגבי שומרון, אדרבא הכאב יותר גדול לפי טבע העולם שאחר שמח במפלתו. ואמר החכם נ"י על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר ל"ג ז') שאחר המבול חרבה הארץ לגמרי שנעשה כמין גריד, ואחר כך פקד ה' את הארץ בגשם נדבה. והקשה המדרש לא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, למה חרבה לגמרי, היה יכול להשאר לחלוחות שיצמח ממנה ולא יצטרך לגשם. ותירץ כי מהקללה לא יבא ברכה בשום פנים, עד כאן. וידוע דהעונשים של ישראל אינם קללות בעצם, כי הוא רק כאב המייסר את בנו להטיב אחריתו, אבל העונשים של העכו"ם הם קללות בעצם. ועל פי זה יבא דברי רז"ל על נכון, נתקללה שומרון נתברכו שכיניה, ואם היה קללה בעצם, לא היה אפשר בשום ענין שיבא ממנה ברכה, אלא ודאי דהקללה ברכה היא, כמ"ש (דברים ח טז) למען ענותך להטיבך באחריתך, ושבח גדול הוא לישראל. נתקללה בבל נתקללו שכיני, כי קללה היא בעצם, ואי אפשר שיצמח ממנה ברכה. וידוע דבשעת הזעם אין להתפלל, אך כשנאמר דרעתן טובתן והכל לטובה, אם כן רשאין להתפלל בעת צרה. והכי פירושא דהאי קרא בקראי עניני וגו' בצר הרחבת לי, דהיינו בצר גופיה הרחבת לי, כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות העולם, והשפלה לישראל כי אמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), ונמצא שתי עליות לאומות העולם, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהן עליה לעיני ישראל, ואחת על ידי השפלת ישראל יוצמח להן עליה, כי אינה קללה בעצם ויוכל להיות ברכה ממנה. וכן השפלת ישראל הוא בשני פנים, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהם, ואחת מחמת כי טובתן וברכתן של עכו"ם אינו ברכה בעצם, כי משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), משלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז י), לכך נצמח מהן קללה ורעה. אבל בטובתן של ישראל שהיא ברכה בעצם, ורעתן של עכו"ם שהוא קללה בעצם, ליכא רק עליה אחת והשפלה אחת, כי מעליותן של ישראל לא יוצאה קללה לעכו"ם, כי מברכה לא יבא קללה בשום אופן, רק מה שנגזר על העכו"ם קללה בפירוש יש להן, ולא מאי דאתי ממילא. וכן מרעות אומות העולם שהוא קללה בעצם, לא יוצא עליה לישראל, כי מהקללה לא יבא ברכה בשום אופן, רק מה דאתי ממילא. ואם כן מעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, ופעם אחת מטה, ופחיתות גדול לעכו"ם מה שנאמר בהם פעמים, ודוק. עוד נקדים מ"ש בעיר בנימין בשם הציוני, כי האותיות למעלה בדרך תשר"ק, ולמטה תתהפך כחומר חותם ולכך הוא בא"ב. ועל פי זה יתבאר המדרש על נכון, דר' אבא בריה דרב חייא לא בא לפרש הקרא דחשבתי וכו', רק קרא דבחקותי, רק דבראש דבריו נקט לישנא דקרא דאיירי ביה עד עכשיו לצחות הלשון, לכך לא מפרש סיפא דחשבתי כמו אינך מאן דאמרי, והוא דהוי קשה לו מאי דאמר אם בחקותי תלכו, דאם תעשו הוה ליה למימר, מאי תלכו. והנה אינך מאן דאמרי באו ליישב דאמר תלכו, משום דרכים ושבילים רבים כמ"ש, ור' אבא מפרש דבא לרמז כמו שדרשו חכמי רשומות בהולך אל דרום (קהלת א ו), (על פי אמרם (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, ותלמידי חכמים אין להם מנוחה, שנאמר (תהלים פד ח) ילכו מחיל אל חיל (ברכות ס"ד ע"א). והכונה מי שפונה לצד החכמה, הולך ממדריגה למדריגה, וסובב אל צפון, ר"ל מי שפונה לצד העושר הנקרא צפון, אינו אלא סובב, והבן). ולכך אמר כאן תלכו, ר"ל ממדריגה למדריגה למעלה למעלה, ודוק. והנה על זה קשה ממה שמצינו היפך זה, דבמדה רעה דאם לא תשמעו כתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, אבל במדה טובה אתה תהיה למעלה כתיב, דמשמע עמידה ולא הליכה. אלא צריך לומר כתירוצי הנ"ל, דמעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, להורות שהיא ברכה בעצם. והיינו שאמר חשבתי ברכות וקללות, חשבתי ברכות מא' ועד תי"ו, וזה מורה דהוא בעצם מן השמים ונתהפך כחומר חותם, לכך אינה מתהפכת לקללה לשום אדם, לכך נאמר מעלה. והקללות מוא"ו ועד ה"א, עיין במתנות כהונה כי מתחיל והיה אם לא תשמעו (ויקרא כו יד), ומסיים ביד משה (ויקרא כו מו), עיין שם. והיינו להורות כי אינו בא על הסדר מלמעלה למטה, רק תייסרך רעתך ומשובותיך, ולכך אינו בא"ב על הסדר. ועוד טעם יש בדבר, להורות כי נתהפך לברכה ולשמחה לאחרים, וידוע מהמדרש (איכה רבתי שם פ"א ל"א) בר' יוחנן בן זכאי דאמר לא אמרתי ווי אלא ו"ה, והיינו שמחה כמו שפירש במתנות כהונה שם, והיינו הרמז מוא"ו ועד ה"א ו"ה, והיינו משום שאינו קללה בעצם כמו שפירשתי, ועל כן נאמר מעלה מעלה. ועל זה אמר ר' אבון אם זכיתם וכו', דהא הפוכות דאמר ר' אבא בשם רבי יונתן, היינו שנהפכות לאחרים לברכה ח"ו, ומה בצע לן בזה. אך הענין הוא כי הקללה שהיא בעצם, ואינה נצמח ממנה ברכה לאחרים אף לאותן שהיה הקללה חל עליהם אף לאחר שניחם על הרעה, מכל מקום מאותה הקללה לא יצמח ברכה לעולם, כמו שהיה במבול שהוצרך להיות חרבה הארץ. אבל באלו שאינן רעות בעצם, כשם שבעת חלות הקללות נצמח ברכה לאחרים, כך אחר שישיבו וניחם על הרעה, יתהפך להם בעצמם הקללות לברכה. והן הן דברי ר' אבון דלמה לן שיצמח ברכה לשונאים ח"ו, רק אם זכיתם הריני הופך לכם דייקא קללות לברכות כיון שאינם קללות בעצם, ואם כן קיים מה שאמרנו דבשמירת התורה הוי הולך, ובחילולה רק סובב, ולא קשיא עליה הדה"ד אם בחקותי תלכו, והבן.

וכל זה יתבאר בהקדם מה שפירשו המפרשים פירוש נכון בפסוק (קהלת א', ו) הולך אל דרום סיבב אל צפון ועל סביבותיו שב הרוח, היינו הרצון של השמש כך פירש"י ז"ל, וביארו במפרשים שהוא מוסר השכל, כי נודע מחכמי התכונה שמהלך החמה בגלגל שלו הוא ממערב למזרח רק שגלגל היומי אשר כל הגלגלים קבועים בו הוא מכריח את כולם לרצונו והוא מניע גלגל חמה ממזרח למערב וכל מעת לעת סובב הגלגל ההוא כל הכדור והחמה עמו אבל מהלך של עצמה ורצונה הוא להיפוך אלא שהילוכה בגלגל שלה הוא לאטי לא במהרה ואינה סובבת כל הגלגל רק במשך שס"ה ימים, נמצא כי החמה אף שרצונה בהילוך ממערב למזרח ובהילוכה אומרת שירה וזה הוא עבודתה להש"י אכן יש לה מטרידים ומונעים המכריחים אותה להיפוך ועם כל זאת החמה עושה את שלה בעבודת הש"י לא ייעף ולא ייגע ומהלכת הילוך של עצמה אף שאינו רק מעט מזעיר כי בכל מעת לעת אין מהלכת רק חלק אחד משס"ה בכל הגלגל בעת כזו גלגל היומי מסבבת כל הכדור כולו אפילו הכי היא עושה את שלה.