Chasidut על קהלת 12:5

וְעַל כֵּן בַּתְּפִלָה עִקַּר שְׁלֵמוּתָהּ דַּיְקָא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, דְּהַיְנוּ הַחַזָּן, שֶׁהוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר, כִּי עִקַּר כְּלָלִיּוּת בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, הוּא עַל יְדֵי תְּפִלָּה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לֶאֱחֹז בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד שָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמְבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. וְעַל כֵּן שָׁם אֵין חֲשַׁשׁ מִכְשׁוֹל עַל יְדֵי הַשָּׁלִיחַ מֵחֲמַת גַּשְׁמִיּוּת הַמָּקוֹם כַּנַּ"ל, כִּי עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה עִקַּר הָעֲלִיָּה וְהַהִתְקַשְּׁרוּת לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, בְּחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן בַּתְּפִלָה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה עַל יְדֵי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁמּוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, כִּי כָּל הַשְּׁלוּחִים כָּל שְׁלִיחוּתָם הוּא בְּמָקוֹם, כִּי זֶה עִקַּר שֵׁם שְׁלִיחוּת שֶׁנִּשְׁתַּלְּחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כַּנַּ"ל. אֲבָל הַשָּׁלִיחַ שֶׁל הַתְּפִלָּה שֶׁהוּא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כָּל שְׁלִיחוּתוֹ הוּא מִמָּקוֹם, לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, כִּי הַתְּפִלָּה הוּא בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ וְכוּ', כִּי עִקַּר קְבִיעַת מָקוֹם הוּא כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקַשֵּׁר לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם לִבְחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁשָּׁם הַמָּקוֹם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָאָדָם מְקַשֵּׁר מְקוֹמוֹ לְשָׁם, הוּא נָע וָנָד בָּאָרֶץ, כִּי הָאָדָם הוּא גֵּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֵין לוֹ שׁוּם קְבִיעוּת מָקוֹם בְּזֶה הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ וְכוּ'". וְעַל כֵּן נִקְרָא תָּמִיד "הוֹלֵךְ", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת יב), "כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ", וְאֵין לוֹ שׁוּם מְנוּחָה וּקְבִיעוּת מָקוֹם כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכֶה לְקַשֵּׁר מְקוֹמוֹ בְּכָל עֵת בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁשָּׁם עִקַּר קְבִיעוּת מָקוֹם, כִּי שָׁם עִקַּר הַמְנוּחָה וְהַנַּחֲלָה שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְעַל כֵּן אָמַר דָּוִד "נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה וְכוּ'". כִּי הָאָדָם תָּמִיד נָע וָנָד בָּאָרֶץ הַזֹּאת כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְשָׁרְשׁוֹ לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ "בַּה' חָסִיתִי אֵיךְ תֹּאמְרִי לְנַפְשִׁי נֹדִי". כִּי כְּשֶׁאֲנִי חוֹסֶה בַּה', שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, שׁוּב אֵינְכֶם יְכוֹלִים לוֹמַר לְנַפְשִׁי נֹדִי. כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם חוֹסֶה בַּה' יִתְבָּרַךְ וּמִתְפַּלֵּל אֵלָיו יֵשׁ לוֹ קְבִיעוּת מָקוֹם, כִּי נִתְקַשֵּׁר לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם עִקַּר קְבִיעוּת מָקוֹם כַּנַּ"ל. וְזֶה 'כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ', שֶׁקּוֹבֵעַ הַמָּקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, שֶׁמְּקַשֵּׁר וּמַעֲלֶה וְקוֹבֵעַ הַמָּקוֹם אֶל הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, בְּחִינַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד כַּנִּזְכַּר לְעֵיל, עַל יְדֵי זֶה 'אֱלֹקֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ'. כִּי אַבְרָהָם הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁפָּתַח דֶּרֶךְ הַתְּפִלָּה בָּעוֹלָם, כִּי הָיָה נְדִיב לֵב הָרִאשׁוֹן. וְכָל עֲבוֹדָתוֹ הָיָה עַל יְדֵי תְּפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְעַל כֵּן עִקַּר הַתְחָלַת בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁבַּתְּפִלָּה מַתְחִילִין אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּבוֹ דַּיְקָא חוֹתְמִין מָגֵן אַבְרָהָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, יָכוֹל, יִהְיוּ חוֹתְמִין בְּכֻלָּן וְכוּ'? כִּי הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לְהַמְשִׁיךְ דֶּרֶךְ הַתְּפִלָּה בָּעוֹלָם וְעַל כֵּן הוּא זָכָה לִמְצֹא קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר, תָּקִיל בְּתִיקְלָא עַד דְּאִתְגַּלְיָא לֵהּ. כִּי עִקַּר הַתְּפִלָּה בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וְהָעִקָּר בִּירוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁשָּׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, שֶׁהוּא נְקֻדַּת הָאֶבֶן שְׁתִיָּה, שֶׁהוּא נְקֻדַּת מְקוֹם הָעוֹלָם, כִּי שָׁם כְּלוּלִים כָּל הַמְקוֹמוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כִּי מִשָּׁם יוֹצְאִין צִנּוֹרוֹת לְכָל מְקוֹמוֹת שֶׁל כָּל מְדִינוֹת הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי" (קֹהֶלֶת ב), וְעַל כֵּן שָׁם עִקַּר עֲלִיַּת הַתְּפִלָּה, כִּי דֶּרֶךְ שָׁם מְקַשְּׁרִין כָּל הַמְקוֹמוֹת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, כִּי כָּל מְקוֹמוֹת הָעוֹלָם נִכְלָלִין שָׁם בְּהָאֶבֶן שְׁתִיָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים בִּנְקֻדָּה אַחַת, עַד שֶׁנִּכְלָלִין עַל יְדֵי זֶה לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּשֵׁם "מָקוֹם", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְכוּ'". וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם:

את משפטי תעשו וגו' ללכת בהם וגו' (ויקרא יח ד). יש להבין מה שכפל הדברים בשני פסוקים סמוכים. וגם בפסוק ראשון נאמר ללכת בהם, ובשני (ויקרא יח ה) נאמר וחי בהם. ובפסוק ראשון מסיים אני ה' אלקיכם, ובפסוק השני מסיים אני ה'. והנ"ל בזה, כי הנה אמרו רז"ל (במד"ר קדושים, ויק"ר פכ"ד ו') כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ויש להבין הלא אמרינן בכל המצות אשר קדשנו במצותיו. רק הענין הוא דאית קדושה ואית קדושה, אית קדושה בהשתלשלות רחוקה ואין נרגש, ואית קדושה נרגשת. והנה מי שבא דבר עבירה לידו, וניצל ממנה ומתגבר על יצרו ועומד בניסיון, ובפרט אם מוסר נפשו על הדבר, רוח קדושה לבשתו, וכמו שמצינו בנתן דציצותא (שבת דף נ"ו ע"ב ורש"י סנהדרין ל"א ע"ב ד"ה להזיו). והיינו אתה מוצא קדושה, מוצא דייקא דהיינו שהיא נרגשת, והבן. והנה ידוע דבכל המצות וחי בהם ולא שימות בהם (יומא פ"ה ע"ב), ובגילוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור (סנהדרין ע"ד ע"א), והיינו את משפטי וגו', אותן שהם ללכת בהם בלי שום תנאי, דהיינו אפילו למות על ידם דהיינו גדר ערוה האמור בפרשה, אז אני ה' אלקיכם שמייחד שמו ית' עליו, והוא בחינת המרכבה דהאבות הן הן המרכבה (ב"ר מ"ז ו') נתייחד שמו עליהם. והנה הענין דנר דולק על ראשו (נדה ל' ע"ב), הוא ענין המרכבה לשכינה, דנעשה מרכבה לאור החופף על ראשו, והבן. ושמרתם וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דהיינו שאר מצות שהוא בתנאי ולא שימות בהם, אז אני ה' נאמן לשלם שכר כמו שפירש רש"י במקומות אחרים, אבל לא לייחד אלהותו עליו. או יאמר קצת באופן אחר, כי הנסיעה מעולם התחתון לעולם העליון, נקרא הולך כמ"ש (ירמיה כב י) בכו בכה להולך, וכמ"ש (קהלת יב ה) כי הולך האדם אל בית עולמו, (מלכים א' ב ב) הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, (בראשית כה לב) אנכי הולך למות. וידוע אמרם (ב"ר צ"ד ה') אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, והיינו את משפטי תעשו וגו' ללכת בהם, היינו אפילו למות על ידן, אז אני ה' אלקיכם ושמרתם וגו' וחי בהם, אז אני ה' נאמן לשלם שכר, אבל אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ודוק.

לא תטה משפט אביונך בריבו (שמות כג ו). שמעתי בשם כבוד אדמו"ר הקדוש מהריעי"צ זצוק"ל רמז הפסוק מלשון ותפר האביונ"ה (קהלת יב ה), שהכוונה על תאוות המשגל כנודע מרז"ל (שבת קנ"ב ע"א). והכוונה בכאן ברמז שלא לבטל עונה האמורה בתורה, וגם כשיודע בעצמו שעדיין לבו אינו חלל בקרבו מתאוה ויש חשש להרהורים, מוטב לשבוע עצמו מן ההיתר. וזהו לא תטה משפט אביונך היינו התאווה שלך, בריבו אם עדיין יש לו ריב עמך שלבך אינו פנוי וריק מהרהורים, כל זה שמעתי. ובזה ידוקדק אבינ"ך, ולא אמר סתם אביו"ן: