תנ"ך ופרשנות
תנ"ך ופרשנות

Chasidut על קהלת 3:7

ישמח משה

ובעמדי במקהלות לבשר צדק בקהל רב בהושענא רבה, הארכתי בזה ואמרתי כי מזה תבין כמה גודל רחמיו ית"ש עלינו, במה שהורה במצות יום טוב זה דהלכתא לאקולי אתא, להורות דהגם שבכתב הוי דין, בעל פה הוא רחמים. הכי נמי אפילו אם ח"ו מה שנכתב בכתב בראש השנה ויום כפור הוא דין, מכל מקום הפקידה לשלוחי הדין בעל פה, כעת ראוי להיות ברחמים. ועוד מורה על עומק רחמנות יותר, על דרך משל מלך ששם טעם בכמה וכמה דברים דהעושה כך נתחייב כך וכך, והעושה כך נתחייב כך וכך, וכן ענינים הרבה כזה. והנה דתא דמלכא מחצפא לבל ישא פני גבר יהיה מי שיהיה. והנה לאחר זה באו עדים והעידו על בניו של המלך כי עברו על אלה הפקודים זה בכה וזה בכה, וכאשר נחתך הדין עליהם כפי משפטו אשר חרץ, כי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב, אז התחיל צועק ובוכה, ואמרו לו אדונינו המלך למה זה אתה צועק ובוכה, הלא כן משפטיך אתה חרצתה. והשיב איך לא אבכה הלא כל מה שיעשה לאחד מבני, הוי כאלו נעשהבי בעצמי ואיך אתאפק, והנה אחר דבריו של המלך מי יעיז מצחו לשלוח ידו לנגד אחד מבניו, הלא הוי בודאי כאלו הרים ידו בהמלך עצמו, עד כאן המשל. והנמשל מובן דבין כך ובין כך קרוים בנים (קידושין ל"ו ע"א), ועמו אנכי בצרה כתיב (תהלים צא טו), וכל הנוגע ביהודי כאלו נוגע בבבת עינו כביכול (גיטין נ"ז ע"א), והנה ישראל נקראו בנים וכחו, כמבואר בפסוק (בראשית ב ז) ויפח באפיו, כביכול כל הנופח מעצמותו הוא נופח, וכמו שהבן נמשך ממוח האב, ככה ישראל נמשכו כביכול ממוח מחכמה עילאה, על כן הראה במצות יום טוב זה דהלכתא לאקולי אתא, וממילא מוכח דכחו כגופו, ואם כן מי זה אשר ירים יד במלך כביכול ח"ו, והבן. והנה בן נקרא מי שבן והבין איך רע ומר עזבו את אלקיו ומתחרט ושב, ועתה הנה העת והעונה וכו', בני עשו תשובה כל זמן ששערי תשובה פתוחין, הלא אמרו רז"ל (ברכות י' ע"א) אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם וכו', היינו אפילו נגזר ח"ו בראש השנה ויום הכיפורים שישלוט בו חרב מלאך המות, אל ימנע עצמו מן הרחמים, כי עתה הוא (קהלת ג ז) עת לקרע הגזר דין, ועת, ר"ל אותו העת עצמו הוא לתפור הקריעה שקרענו בעוה"ר והפירודים שעשינו, העת הוא עכשיו שיתייחד הכל ואל כביר לא ימאס. ועל דרך משל יש חיות רעות שבולעים בני אדם חיים, ויכול לחיות בתוכו שלשה ימים וכדומה איזה זמן, והחיה יכולה לחיות על ידי בליעה זו גם כן שלשה ימים. והנה אם נזדמן לה בליעה אחרת במשך הזמן, אזי נמשך לה חיות ואינה מקיאה מה שבלעה כבר, מה שאין כן אם לא נזדמן לה בליעה אחרת, אזי אינה יכולה לחיות עוד ומוכרחת להקיא מה שבלעו והיא מתה. והנמשל מובן, כי הסט"א אין לה חיות מעצמו רק מצד הקדושה, כאמור (נחיה ט ו) ואתה מחיה את כולם, והנה בלעה מה (שבלה עוה"ר) [שבלעה בעוה"ר] והיא שחרבה עירינו וכו'. והנה פיהם פתוח לבלוע עוד ח"ו, למען השם תבקשו שלא יזדמן להם בליעה אחרת, ויקיאו מה שבלעו כבר חיל בלע ויקיאנו, על כן העת עכשיו לטהר עצמו מכל חלאת עון בחרטה גמורה ובעזיבת החטא ובבכיה רבה בבקשת מחילה וסליחה, והעיקר להתעורר על גלותא דשכינתא ועל כבוד שמו הגדול, ויכבוש עונותינו וישליך במצולות ים כל חטאתינו ויבא לציון גואל במהרה בימינו אמן.
Ask RabbiBookmarkShareCopy
פסוק קודםפרק מלאפסוק הבא