Chasidut על קהלת 3:9

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כתיב זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד (הושע י׳:י״ב) ואיתא ע"ז בש"ס (סוכה מט:) אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. הענין בזה, כי בעת שהאדם עומד בתפלה שנקרא זריעה, צריך להתפלל בכל לבו ובכל נפשו להשי"ת ולא יהא בו כוונה לטובת עצמו כלל, רק צריך לסלק כל נגיעותיו, ולא יתפלל אפילו תיבה אחת בנגיעה שיחשוב שמחמת התפלה יוושע. רק ידע שהשי"ת אינו צריך לתפלתו ופעולותיו, כי אתה הוא עד שלא נברא העולם וגו'. ואף שבאמת שומע תפלת כל פה ומושיע, אבל בעת התפלה לא יחשוב כלל הנאת עצמו בלתי לשם שמים. וזהו דאיתא בש"ס (ברכות לב:) המעיין בתפלתו סוף בא לידי כאב לב. והיינו, מי שמחשב בעת התפלה שבעבורה יוושע, רק האדם צריך לבטל נגיעותיו, כדאיתא (אבות פ"ב, מ"ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, והיינו שאף שעל ידי בטול רצונו יבוטל רצון אחרים, אבל מ"מ האדם מצד עצמו איתא שם (פ"א, מ"ג) שתהיו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. והיינו שהאדם ישים נפשו בכפו וימסור עצמו להשי"ת ויעשה תפלתו תחנונים. וזהו זרעו לכם לצדקה, היינו שתפלתכם תהיה כצדקה. קצרו לפי חסד, היינו בעת הישועה יראה לו השי"ת שהישועה באה מחמת צמצומו ותפלתו, כי יגיע כפים חביב מאד על האדם כדכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל. היינו, שיבין האדם עד היכן הגיעה תפלתו שנצמחה מזה ישועה כזו, וכמו שנתבאר בפרשת בחקותי^נדבית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות מז: ונתנה הארץ יבולה. פרשיז"ל בשם הת"כ, מה שאתה מוביל לה. הנה ברכה זו מעולה שבברכות. כמו שאמר הבעש"ט הק' שאין שום תפילה בעולם שישראל מתפללים שלא תהא נענית. אכן מה שאין העניה ניכרת, הוא יען שהעניה היא פועלת בכלל ישראל, והמתפלל עצמו אינו מרגיש האם נענה בתפלתו אם לאו. וכאן מבטיח השי"ת, ונתנה הארץ יבולה, שהצעקה שבלב נקרא ארץ, וע"י זו הצעקה שאתה דייקא מוביל לה, תהא נענה להרגיש העניה שבאותו מבוקש עצמו, כפי שיפנה עצמו להשי"ת, כן יפנה השי"ת כביכול להאדם, כי בידו ית' כל הטובות, כענין שנאמר (חגי) לי הכסף ולי הזהב. וזה גודל היקרות, שהשי"ת נותן לאדם מפרי מעשיו. ועיין עוד שם אות מד: ומבטיח השי"ת, שלעתיד יתן מקום לישראל, שישיגו כל הטובות, כל אחד באשר הוא עמל, במקום שצמצם את עצמו כן ישיג טובה. כעניין שנאמר (תהילים) מי יתן מציון ישועת ישראל, שע"י יגיע כפיו של אדם באשר זרע, כן יושפע לו טובה בגודל התפשטות לעתיד.. וכמו כן בזריעת השדה שנמשל לתפלה, איתא בש"ס (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים, והיינו שהאדם מוסר מה שתחת ידו להשי"ת, ומאמין בהשי"ת וזורע, ובאם יחשוב האדם שמזריעתו בא לידי קצירתו, הלא באמת השי"ת משפיע אפילו בלי עבודת האדם, כדכתיב (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם. ובאמת רואה האדם שהגרעין שזורע בארץ נפסד ונרקב, כי פעולות אדם הם נפסדים לגמרי, אך מכל מקום צריך האדם לזרוע, האמנם שפעולתו נפסדת, אכן מועלת פעולתו לזה, שכאשר יגיע הזמן שהשי"ת מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם, מצמיח במקום הזה שהאדם זורע ולא במקום אחר, מפני שמ"מ נשאר רושם מעבודתו, וזהו זרעו לכם לצדקה, כי בעת הזריעה האדם מוסר עצמו לגמרי להשי"ת, היינו שיפסיד כל הזרע שזרע, ועל כל זה קצרו לפי חסד^נהלעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזה היה ובהערה כג שם., היינו שנותן השי"ת ישועה להאדם ומראה לו שהצמיחה היא באותו מקום שזרע ומאותו המין שזרע, היינו אם זרע חטים יצמח חטים, א"כ רואה שע"י פעולתו באה לו הצמיחה. וזהו לפי חסד, שהשי"ת עושה חסד חנם עם האדם שנותן לו במתנה שיקרא יגיע כפים, והוא בשביל שהאדם מוסר עצמו לגמרי בעת הזריעה ומבטל פעולותיו לגמרי. ולכן נקראה התפלה ומה שהאדם מוסר עצמו לגמרי להשי"ת בשם זריעה, כי זריעה היא אמונה כיון שהוא ביד השי"ת. וכמו כן אנו רואים שאם האדם זורע שלא בעת הזריעה אינו מצמיח כלל, רק שתלוי בעת רצון והזמן הוא ביד השי"ת, רק זה היתרון הוא בהזריעה שיקרא יגיע כפיך שזה חביב מאד לפני האדם. וזהו אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה^נומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות מו: ומזה שאנו רואים, שאם יזרע אדם שלא בזמן זריעה לא יצמח מזה, מוכח שהוא רק מצד השי"ת. אכן השי"ת ברוב טובו, מאיר בזה שמשפיע טובה לאדם באשר עמל. שאם אדם מצדו יזרע בזמן זריעה, אז יסייע השי"ת שהארץ תוציא צמחה וזרועיה תצמיח, שיהיו נוגעים יחד פעולות אדם וישועות השי"ת. ולעתיד, יתן השי"ת מקום לאדם, שיחשוב שהכל היה מצד פעולות אדם באשר עמל. עיין עוד שם אות סא, סב.:

הנה יום בא לד' וחלק שללך בקרבך (זכריה י״ד:א׳-ב׳).
איתא בזוה"ק (מצורע נ"ד.) האי קרא הכי מבעיא ליה הנה יום יבא מה הנה יום בא וכו'. וענין בזה כמו שאיתא (בספר הבהיר) מאי עולם הבא שבא תדיר. והיינו, כי לעתיד יאיר השי"ת לישראל שכל הטובות שינחילם, הכל נבנה מהסבלנות שסבלו ישראל בעוה"ז. וכמו שכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל. וכמו שכתיב (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך. ואיתא במדרש (תנחומא קדושים) ישלח עזרך מקודש מקדושת מעשים שבך ומציון יסעדך מציון מעשים שבך. והיינו שמזה הסבלנות שסבלו, נבנה כל הישועה של לעתיד, שמכל שעל ושעל שסבלו עתיד השי"ת להאיר להם. ומאחר שאין ביכולת להגיע לזאת הטובה, רק מהסבלנות של עוה"ז, נקרא זאת שבא תדיר, שמכל פרט ופרט נבנה הישועה. ולזה כתיב (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד ואיתא בש"ס (פסחים נ.) אטו האידנא לאו אחד הוא, אלא לא כעוה"ז עוה"ב, בעוה"ז נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, אבל לעוה"ב נכתב בי"ה ונקרא בי"ה. והענין בזה, כי באמת מצד השי"ת אין שייך שיוצרך האדם להפריד הטוב מן הרע, כי מצד השי"ת אין שום רע ח"ו, כי אין הרע יורד מן השמים. וכל ענין שצריך האדם בעבודתו להפריד הרע מן הטוב, הוא הכל אשר באילנא דספיקא, שהציב השי"ת בזה העולם, הוא מעורב רע בטוב וטוב ברע. כי כמו שהטוב אינו מבורר כולו לטוב, כי מי יאמר זכיתי לבי, כי אין הרע נפרד לגמרי לרע, כי אם שיהיה הרע נפרד לגמרי לרע, לא היה לו שום קיום. אבל לעתיד, אמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שיהיה הצירוף מן הפסוק מכל עץ הגן אכול תאכל, ועץ הדעת טוב יהיה פסיק באמצע הפסוק, שהטוב יהיה מבורר כולו לטוב. והרע לא תאכל שהרע יופרד לגמרי לרע. וזה ביאור מאמר חז"ל שהאידנא נכתב בי"ה ונקרא בא"ד. היינו מחמת שבעוה"ז הציב השי"ת אילנא דספיקא, מוכרח האדם להפריד הרע מן הטוב. אבל לעתיד יפרד לגמרי ויהיה הטוב מבורר כולו לטוב. וזה מורה נכתב בי"ה ונקרא בי"ה. וזה הענין הנה יום בא לד' ומלת בא מרמז כמו שאיתא (בספר הבהיר) שבא תדיר. והיינו שהשי"ת יראה לישראל, שכל הטובות שינחילם הוא הכל באשר עמל כנ"ל, ומזה הסבלנות נבנה הישועה ויהיה מבורר כולו לטוב, וזה וחלק שללך בקרבך:

אברהם הוליד את יצחק. בתנחומא (תולדות א) מפני שהיו אומות העולם אומרים מאבימלך נתעברה שרה והיה חשד בלבו של אברהם לכן צר הקב"ה קלסתר פניו דומה לאברהם. ומאד יפלא הלא היה לאברהם מאמר מפורש מאת ה' על לידת יצחק, ואיך יבוא ספק בלבו של אברהם אבינו. אך כונת המדרש, שהאומות היו טוענין שאין האדם צריך לשום צמצום והאדם אין צריך לסייע את השי"ת בפעולותיו^עאנתבאר בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה ויאמר ד': כמו שאמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי כל הדעות של האומות הם להיפך מדעת תורתינו הקדושה. והיינו כי עיקר דעתיהם הוא, מחמת שהשי"ת כרת ברית עם האבות הקדושים לזה אין צריכין עוד לשום עבודה, ורק סומכין עצמן על זה התקיפות, והולכים ומתפשטים עצמם על זה הסמך., וזהו והיה חשד בלבו של אברהם, היינו כי אברהם הרעים בעבודתו שיוכר ויוטעם לאיש העובד ה' מפרי מעלליו ויקרא שמו עליהם, כדכתיב (שמואל א כ״ה:כ״ו) והושע ידך לך, ולכן היה חשד בלב אברהם פן אינה הישועה מחמת צמצומו ותפלתו ורק הוא מהשי"ת מרוב טובו. ולכן צר קלסתר פניו דומה לאברהם, היינו שבאה הישועה מחמת צמצומו ותפלתו, שבעבור הצמצום שהאדם סובל בא אח"כ ההתפשטות, כדכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל, וזהו שאחר זה איתא שם במדרש, מפני שהיו אומרים אסופי מן השוק הוא וכו' לכן נאמר היניקה בנים שרה (בראשית כ״א:ז׳), ולכן נאמר אברהם הוליד את יצחק (תנחומא תולדות ג), היינו שהיו אומרים שלא נולד על ידי תפלת אברהם אבינו ולא על ידי הציפוי והקווי שלו להשי"ת רק בדרך נס מצד השי"ת לבדו^עבעיין בבית יעקב הכולל ראש השנה ד"ה וה' פקד: לזקוניו, היינו דבר שנתיאש ממנו. כי זאת ידע אברהם בטח כי השי"ת לא יעזוב את תפלתו ופעולותיו ומעשיו הטובים וכו'. אך זאת לא עלה בדעתו שיושיעו הקב"ה והישועה תקרא על שמו. כי היה רחוק מעיניו להתפלל על זה אף כי האמין בה'. אבל היה אצלו כמו שהקב"ה יכול לברוא בריאה חדשה. והקב"ה הושיעו מפורש, שיראה לעין כי תפילתו פעלה גם בקרבו וזה היה לידת יצחק. וזאת נקרא לזקוניו וכו'. ועיין בסוד ישרים ראש השנה אות סא ד"ה וה' פקד [ב]: ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וגו' ומילת לזקוניו ביאר אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמורה על עצם הסתכלותו, כלומר שלא נפסק מאתו הקווי והתשוקה אף רגע אחת, שהכיר שפיר בלידת יצחק אשר כל ימיו היה מצפה ומבקש זאת הישועה, ולא נפסק מעולם הימנו זאת התקוה מתפיסתו. לעיל פרשת וירא אות כא מבואר העניין בהרחבה גדולה עיי"ש.. וזה ג"כ ענין הצדוקין שאמרו בפרה אדומה במעורבי שמש היתה נעשית, כמו שנתבאר בפרשת חקת, היינו שיאמרו שתחיית המתים לא יהיה מתפיסת אדם רק יהיה כבריה חדשה ולא יזכור הוייתו הקודמת, ובאופן זה לא נקרא תחיית המתים, כי זה נקרא שאחרים המית ואחרים החיה. וזה ענין אחד עם לידת יצחק, כי ברכת יצחק הוא מחיה המתים, ולכן גם עליו אמרו אסופי מן השוק הוא, אבל באמת התפלל אברהם אבינו ע"ה שמאותה התפיסה והעבודה שהאדם עובד בעולם הזה יהיה לו השארה לעתיד, ולכך התעורר היניקה בנים שרה. כי יניקה היינו שאינו נותן חיים חדשים רק שמקייים החיים שיש בהבן, והוא אף שלעתיד יראה השי"ת את אורו ואלהותו שהוא למעלה מהשגת האדם, מ"מ ישאר דרך ארץ וכבוד, שאינו דומה כבוד אחד לחבירו, שכל אחד יהיה נכוה מחופתו של חבירו, וזו היא השארה מעבודת עוה"ז שלא יתבטל לגמרי, רק כפי צמצומו ועבודתו כן יהיה הכבוד לעתיד. וכמו כן היניקה בנים שרה, היינו שבירר לעיני הכל שכלם הודו שנולד בתפיסתם ותפלתם. וכן יהיה לעתיד בתחית המתים שישארו רבים לזמן מה שיכירו שאותן עצמן החיה, ויודו הכל שאלו עצמם שמתו אלו עצמן החיה, כדכתיב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו' ואותן שהיו אומרים לישראל (דברים ל״ב:ל״ז) אי אלהימו צור חסיו בו וגו', ואז יראה השי"ת לעיני הכל, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, וכדאיתא בש"ס (פסחים סח.) מיתה וחיים באחד^עגעיין לקמן פרשה זו אות יג ד"ה ולכן בהערה פה שם.: