Chasidut על קהלת א:14

ועל פי זה נראה לי לפרש הפסוקים בתהלים (סי' ע"ו) משמים השמעת דין וגו', עד סוף הסימן. בשנקדים עוד במסכת שבת (פרק רבי עקיבא דף פ"ח ע"א) אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין וכו', עיין שם. והנה על זה קשה קצת מה היא הלשון דין, והיה ראוי לומר משמים השמעת תורה. ועוד דלמה מעיקרא יראה, הלא ודאי יקבלו התורה, דהא הכריחם בעל כרחם בכפיות ההר כגיגית. אבל נראה לי דהיא הנותנת דהקושיא הוא התירוץ, דמשום הכי יראה דראתה שמכריחין את ישראל, וסברה דההכרח לא ישובח ולא יכונו עמודיה על ידי זה, ושקטה לבסוף כשראתה שנתכנו עמודיה, כמו שדרשו רז"ל במדרש (ב"ר פרשה ס"ו סי"ב) בפסוק (תהלים עה ד) נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה, והא דנתכנו עמודיה, היינו משום דהשי"ת ידע מחשבתם כי סופם ברצון גמור כנ"ל. והנה ידוע דמה שאמרו (מכות דף כ"ד.) מפי הגבורה שמענו, לפי שנתנה התורה בגבורה דהוא מדת הדין כנודע וביד חזקה, וכמו שמתחילין העשרת הדברות וידבר אלקים (שמות כ ב), וכמו שפרשתי בפסוק (תהלים סב יב) אחת דבר אלקים וגומר. והנה ישראל נקראים ענוי ארץ, כמו שדרשו רז"ל (חולין פ"ט ע"א) בפסוק (דברים ז ז) כי אתם המעט מכל העמים, וכמו ששמעתי לפרש הפסוק (תהלים קמט ד) כי רוצה ה' בעמו וגו', ובפרט לעתיד לבא דידוע מה דאיתא בספרים על הפסוק (תהלים מד כו-כז) כי שחה לעפר נפשינו וגומר (תהלים מד כז) קומה עזרתה לנו, דבעת שהן יורדין עד לעפר, הן עולין עד לשמים (עיין מגילה ט"ז ע"א). וידוע (תנחומא אחרי סי' י"ב) דכל הגאולות והישועות לא היו תשועת עולמים, רק לעתיד לבא יהיה תשועת עולמים, וידוע מה שאמרו (יבמות ס"א.) קברי עובדי כוכבים ומזלות אינם מטמאין באוהל, משום שנאמר (במדבר יט יד) אדם כי ימות באוהל, ואין עכו"ם עובדי כוכבים ומזלות קרוים אדם, שנאמר (יחזקאל לד לא) אדם אתם וכו', וכתבו התוספות בברא בתרא (דף נ"ח ע"א ד"ה מציין מערתא), דלכך ר' בנאה היה מציין מערתא וכו', דהא אדם הראשון נקרא אדם, וכן אברהם אבינו שנאמר עליו האדם הגדול בענקים (יהושע יד טו), עד כאן. ועיין בתוספת יבמות (דף ס"א ע"א) ד"ה קברי כותים. ונקדים עוד דאם כועס השי"ת על העובדי כוכבים ומזלות ומענישן, אינם באים לידי הודאה שיודו וישבחו להשי"ת על ידי זה, כמו שביארנו רז"ל במסכת עירובין (דף י"ט ע"א) דגם בגיהנם פושעי ישראל חוזרין בתשובה, וברכות יעטה מורה (תהלים פד ז), מה שאין כן פושעי אומות העולם, ואם שבין לפעמים על ידי יסורים, אין תשובתן שלימה כי הוא רק באונס, ואינו מועיל להשלים נפש על ידי זה, לכך לא נצמח להם טובה על ידי זה שיאמרו אודך ד' כי אנפת בי, כמו שנאמר בישראל ואמרת ביום ההוא אודך ה' וגו' (ישעיה יב א), והבן זה. והנה ידוע דמה שהשי"ת מתפאר בו ונחת ינחת בו, הוא לו כבגד מעטה ולמזח תמיד יחגרה כו', כמו שנאמר (ישעיה מט טז) על כפים חקותיך וגו', ונאמר (ירמיה יג יא) כאשר ידבק האיזור אל מתני האיש כן הדבקתי אלי בית ישראל, כנאמר (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, וכבר פירשתי זה הפסוק (בהפטורת וארא), על פי מה שפרשתי (בפרשת תולדות) מה שדרשו רז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א) בפסוק (בראשית כז כז) וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו. ועל פי מה שפירש מהרח"ו בפסוק (שיר השירים ו ב) דודי ירד לגנו לערוגת הבושם "לרעות "בגנים ו"ללקוט "שושנים, כי הר"ת שלהם היא לבו"ש, עד כאן דבריו. ומזה יובן כי הטעם והריח הוא בבחינת נפש, והטעם ולא ריח בבחינת גוף, וריח ולא טעם בבחינת לבוש, ולא זה ולא זה בבחינת בית, והבן. וידוע דיוסי משיתא ויקום איש צרידא (ב"ר ס"ה כ"ב), אף במה שהטיבו מעשיהם לבסוף, היה רק מעשה טוב, ולא עסק בתורה, והבן זה. היוצא מזה דמה שהשי"ת מתפאר בו כביכול חוגר כאיזור, ועיין בויקרא רבה (פרשה י"ב סי' ה' (ויק"ר י"ב ה')) שם משל למלך שהיה לו פרקסין וכו', א"ל שהן דבוקין לו, הדה"ד כאשר ידבק האיזור וכו', עיין שם ועיין שם ביפה תואר. והנה ידוע מ"ש התוספת בריש חולין (דף ב' ע"ב [ד"ה אבל]) בפסוק (בראשית כח כ) וידר יעקב נדר, דבעת צרה מותר לנדור, עיין שם. וידוע דאם אינו ראוי לנדור, אמרינן (יבמות ק"ט:) כל הנודר כאלו בנה במה, וכל המקיימו כאלו הקריב עליו בשעת איסור הבמות, רק יש לו להתיר מיד, עד כאן. אבל נודר בעת צרה דרשאי לנדור, ראוי שישלים ואינו מוזהר שיתיר לו, והבן. וידוע דזה דוקא בישראל, אבל באומות העולם כתיב (יונה ב' ט) משמרים הבלי שוא וגו', כמו שפירשתי הפסוק (ירמיה ט"ז י"ט) ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה וכו', (פרשת האזינו אופן חמשי). ונ"ל ברור שזה הכל מטעם הנ"ל של הרמב"ם, שהאומות עובדי כוכבים ומזלות גם בסוף אינו ברצון רק באונס גמור, לכך כשעובר האונס הן חוזרין לסורן, מה שאין כן ישראל. ועל פי זה יובן היטב מה שדרשו רז"ל (מנחות נ"ג ע"ב) בפסוק (ירמיה יא טז) יפה זית פרי תואר קרא ה' שמך וגו', דישראל מוציאין שמנן על ידי כתישה. וקשה מי הוא אשר לא יחזור למוטב כשמכריחין אותו. ועל פי זה יובן, דאומות העולם אם מכריחין אותן מה שחוזרין הוא באונס, אבל ישראל מוציאין שמנן שיש בהן, כיון שהוסר המונע, והבן. וידוע דפרעה הרשע הכבדת לבו היה, כמ"ש הרמב"ן שאף אם היה שב, לא היה כלום כי היה באונס גמור, מכל מקום לא היה נענש בעולם הזה שהיה חילול השם בדבר, לפי שהיה נראה שחזר בו ושב מדרכו, לכך היה הכבדת לב שישאר על בחירתו ורצונו ולא יהיה אנוס, והוא חטא בבחירתו ורצונו, עד כאן. והמורם מזה דבאומות עכו"מ ומלכיהם לא נחשב זה לרצון, כמו שראינו בפרעה ובכורש והבן זה. וידוע דיבצור לשון קצירה וביטול, ורוח לשון רצון, כמו ורעות רוח (קהלת א יד), וכמו ואת רוחי אתן בקרבכם (יחזקאל לו כז), וכמו שכתב הירושלמי (ביומא פ"ח ה"ז ובשבועות פרק קמא הלכה וא"ו) בפסוק (יחזקאל ב לב) והעולה על רוחכם, וכן הוא בויקרא רבה (ויק"ר ז' ג') בשם רבי שמעון בן יוחאי, וכמו שפירש הבינה לעתים בפסוק (תהלים קמו ד) תצא רוחו ישוב וגומר.

בְּעִנְיַן סִפְרֵי הַמְחַקְּרִים, מְבֹאָר כְּבָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאָסוּר לַעֲסֹק בָּהֶם וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק מְאֹד לִבְלִי לִלְמֹד אוֹתָם וְלִבְלִי לְהַבִּיט בָּהֶם כְּלָל. אֲפִלּוּ בְּסִפְרֵי חֲקִירוֹת שֶׁל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי הוּא אִסּוּר גָּדוֹל מְאֹד לִלְמֹד אוֹתָם. (וּכְבָר מְבֹאָר בְּכַמָּה סְפָרִים גֹּדֶל הָאִסּוּר לִלְמֹד בָּהֶם) כִּי לֹא בְּאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, כִּי אֵין לָנוּ שַׁיָּכוּת בָּהֶם.