Chasidut על קהלת ח:8

ובזה יובן מדרש רבה ויחי יעקב בארץ מצרים הדא הוא דכתיב (קהלת ח', ח) אין שלטון ביום המות. והוא תמוה, ולדברינו יבא לכלל ישוב, כי ארז"ל (ראש השנה י"א.) הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו', דרך משל הצדיק שנולד בראש השנה מת בראש השנה, ממילא אותו יום שמת בו הוא תחלת שנה האחרת, ואם כן כשחי יעקב אבינו ע"ה במצרים י"ז שנה ממילא יום שמת בו היה שנת הי"ח, וכבר אמרנו שיום א' בשנה של חיי יעקב אבינו ע"ה נחשב לח' שנים, ואם כן למה היו צריכים ישראל לישב במצרים רד"ו שנה הרי היה די בר"ב שנים כי יום המיתה של יעקב אבינו ע"ה שהיה חוץ לי"ז שנה השלים עוד ח' שנים. אמנם ענין ישיבת מצרים היה כדי לשלוט אדם דקדושה באדם דס"א להוציא הניצוצות ממנו, ולז"א אין שלטון ביום המות, לכן יום ההוא לא עלה לחשבון, ולזאת הוצרכו להיות רד"ו שנה, והבן כי הוא ענין פלא ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי.

והנ"ל בזה, בהקדים מ"ש בדרוש לפרשת ראה (ד"ה בילקוט), דביארתי שם הפסוק בפרשת דברים (א ד-ה) אחרי הכותו את סיחון כו', (דברים א ה) הואיל משה באר את התורה הזאת. והמבואר מזה דקודם מעשה דסיחון ועוג, היה משה מקיים בנפשו אל תאמין בעצמך כו' (אבות פ"ב מ"ד), רק מן אותו מעשה ואילך הובטח שלא יחטא, עיין שם ביאור הדברים. ונקדים עוד דאמרו חז"ל במסכת שבת (דף למ"ד ע"א) דדוד המלך ע"ה ביקש הודיעני ה' קיצי כו' (תהלים לט ה), אמר לו אין מודיעין קיצו של אדם כו', עיין שם. ונ"ל ליתן טעם, כי אמרו רז"ל (סוכה נ"ב:) על פסוק (תהלים לז לב) צופה רשע לצדיק כו', כי בכל יום מתנקש עליו היצר הרע להפילו כו', והנה חושב מחשבות ללכדו אם התגבר על האדם עתה ואכבשנו כולו, הלא רשעים מלאים חרטה (עירובין י"ט ע"א), ואולי ישים על לבו גודל חטאו, על כן אניחנו עתה, וקרוב למותו אז אתגבר עליו באופן שלא ישוב עוד והכל הולך אחר הגמר, ולכך באמת קודם מותו מתגבר כמו שמבואר בספרים. אבל אינו יודע אימת ימות האדם, וביום המות ממש אז אין שלטון (קהלת ח ח), כי התאות בטלים, והבן. וההיפך לענין התשובה, אם האדם משוקע ברשעו, אז אין לו שלטון לשוב לפי שלא יניחנו, לכך אמרו (שבת קנ"ג.) ושוב יום אחד לפני מיתתך. והנה מזה יובן דמשה קודם שהובטח, לא רצה להתפלל על אריכת חייו, דדילמא מהן בקדושיו לא יאמין הוא (איוב טו טו), כדאיתא בחגיגה (דף ה'.). אבל כיון שהובטח התפלל, ולכך אמר בעת ההוא, ועל כן אמר לאמר שישוב לו ית"ש דבר ברור, שאף שיודיע לו מיתתו בזה כיון שהובטח כנ"ל, הרי יוכל להודיעו דהרי לא שייך הטעם הנ"ל דאין מודיעין, והבן. והנה כבר כתבתי במקום אחר דלאלו שמגיע להם בדין, הרי הקב"ה נותן במתנה, ושלהם שמור לעולם הבא ולבניהם, וכל האומר הקב"ה וותרן (ב"ק נ' ע"א), היינו מי שאינו עובד ואין מגיע לו מן הדין, דאם יוותר לכל, אם כן יבטל העבודה. אבל אם אדם משלים כל האפשר בחקו, ודאי השי"ת וותרן נגדו, והבן. והיינו הצדיקים שיש להם מעשים טובים, שלהם שמור לעולם הבא ולבניהם, ועל כן הם מבקשים רק מאוצר מתנות חנם. והיינו רחום בדין, והבן. והנה אמרו רז"ל (תענית ט'.) דהמן היה בזכות משה, ומובן דהגנה על הדור הוא מהפירות. והנה איתא במדרש סוף ברכה (דב"ר י"א י') דמשה טען שטרח על ישראל ארבעים שנה, והיינו שתבע הפירות מזה. ולכאורה הא נשלם לו הפירות בהמן שהיו ישראל נזונים על ידו, ומשה אוהב ישראל היה ומהראוי שיהא נחשב זה אצלו לשכר. אך איתא בתשובות הרי"ף סימן רי"ט, דאם מחילת האלמנה קודם, מחוייבת לשלם להיתומים (בעד מזונות). אם כן הכי נמי הרי המן היה קודם ארבעים שנה. והיינו אתה החילות, ר"ל קודם שעשיתי מאומה, והוי התחלה ממך את גדלך זה המן, ואם כן אינו משום זה רק וויתרנות בשביל אהבתך, אם כן מגיע לי הפירות על שטרחתי על ישראל כו', ובזכות זה אעברה נא, והבן.

עוד באופן אחר נ"ל לפרש המדרש (במ"ר פי"ט ו') והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, יקפאון כתיב (זכריה יד ו), דברים המכוסים עתידים להיות צופים לעולם הבא. על פי מ"ש המחקרים שני סיבות לצפיית הצומח על פני המים, והדומם שוקע, הובא במפרש לשמונה פרקים להרמב"ם בפירושו להקדמת מהר"ש אבן תבון ז"ל, א', כי הצומח הואיל ויש בו כח הצמיחה, הרי יש בו חיות, ר"ל נפש הצומחת והוי כמו חי נושא את עצמו. והסיבה השנית, דהצומח הוא רוב אויריי, והאויר הוא על פני המים בטבע, עד כאן. ויתכן דשניהם אמת, והבן. והנה ידוע דדבר אויריי אינו נתפס כמו הממשי שיכול לאחוז בו ולמנחיה בקופסא, וכמו שנאמר (קהלת ח ח) אין אדם שליט ברוח וגו'. והנה החכמות אלקית העמוקות גם מה שמושג כעת, אינו רק בדמיון קרוב על דרך משל, אבל אינו נתפס כמו דבר הממשי, מה שאין כן לעתיד לבוא דישיגו השגה ברורה ויותפס בשכל, והבן זה. והנה אין נתגלה החיות הפנימית כעת של רזין עילאין, ולעתיד יתגלה. ונמצא בחד צד דומה לדבר הצף על פני המים לעתיד שיהיה בו חיות, דלכך צף משום שיש בו חיות, ועל פי הסיבה השנית לא (יתמה) [ידמה] לעתיד, דלכך צף משום שהוא אויריי, ולעתיד יותפס כדבר הממשיי, והבן זה.