Chasidut על שמות 1:5

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (שמות א א). הנה יש לדקדק טובא. (א), דבכל מקום אמרינן וא"ו מוסיף על ענין ראשון, וזה אין לו שייכות למה שלפניו. (ב), הבאים, והלא כבר באו, ומה שתירץ במדרש (שמו"ר א' ד') שכיון שעד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים וכו', לכך הוה כאלו באים עתה לפי שעתה הורגשו בביאתם, קשה תרתי, א' הלא כתיב אחר כך באו. ועוד הלא כתב רש"י לעיל (ריש פרשת ויחי, בראשית מז כח, ד"ה ויחי) למה פרשה זו סתומה, שכיון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבן של ישראל מצרת השיעבוד. הרי דבמיתת יעקב תלה התחלת השעבוד. עוד קשה דאיתא במדרש (סדר עולם רבה ג') למה נמנו שנותיו של לוי, לפי שהוא מת אחרון לאחיו, וכל זמן שהיה אחד מהשבטים קיים לא שיעבדו המצרים בישראל, הרי לך ג' זמנים חלוקים, מיתת יעקב, ומיתת יוסף, ומיתת האחרון שבשבטים. וצריך ביאור. (ג), איש וביתו באו כולו מיותר, דמה מלמדנו בזה הלא כבר נאמר בפרשת ויגש (בראשית מו ח). (ד), למה נכתב כאן שמותן הלא כבר נכתב, ומ"ש רש"י (ד"ה ואלה) מחמת שנמשלו לכוכבים, על זה הקשו המפרשים דאם כן שמות כל הע' נפש היה ראוי לכתוב. (ה), (שמות א ה) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, נפש בתרא למה. (ו), ויוסף היה במצרים, מקודם ראוי לומר, ואחר כך ויהי כל נפש וגו', שהרי יוסף במנין השבטים ובכלל השבעים נפש.

כִּי יָדוּעַ שֶׁכָּל יִשְֹרָאֵל נַפְשׁוֹתָם אֶחָד, כִּי שָׁרְשָׁם מִבְּחִינַת כֻּלּוֹ אֶחָד כֻּלּוֹ טוֹב, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת א'), "כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְבֵית יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ". בִּלְשׁוֹן יָחִיד, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י. וְעַל כֵּן שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, כִּי כֻּלָּא חַד כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן אֵין הַנָּכְרִי נַעֲשֶֹה שָׁלִיחַ, כִּי הֵם מֵאֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה וּמְפֹרָדִים וּמֻבְדָּלִים מִקְּדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל וְעַל כֵּן אֵין יְכוֹלִין לוֹמַר עֲלֵיהֶם שְׁלוּחוֹ כְּמוֹתוֹ, כִּי זֶהוּ בְּחִינַת אַחְדוּת כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן אֵין שַׁיָּךְ אֶלָּא בְּיִשְֹרָאֵל שֶׁכֻּלָּם אֶחָד וְכֻלָּם שָׁוִין בְּשֹׁרֶשׁ הָאַחְדוּת, אֲבָל הָעַכּוּ"ם נִפְרָדִין מִן הָאַחְדוּת כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן אֵין הָעַכּוּ"ם נַעֲשֶֹה שָׁלִיחַ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בָּהֶם שְׁלוּחוֹ כְּמוֹתוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית, אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית, כִּי הַשְּׁלִיחוּת תָּלוּי בַּבְּרִית, כִּי שָׁם בְּחִינַת הָאַחְדוּת בִּבְחִינַת וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ (תְּהִלִּים פט), הַיְנוּ שֶׁבְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁהִיא הָאַחְדוּת שֶׁמַּאֲמִינִין בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ, הִיא תְּלוּיָה בַּבְּרִית, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ, נֵרוֹ יָאִיר (סִימָן ל"א). וְעַל כֵּן הַשְּׁלִיחוּת, שֶׁהוּא רַק בִּבְחִינַת הָאַחְדוּת, בְּחִינַת שְׁלוּחוֹ כְּמוֹתוֹ כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג רַק בִּבְנֵי בְּרִית, שֶׁהֵם בִּבְחִינַת הָאַחְדוּת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן אֵין קָטָן עוֹשֶֹה שָׁלִיחַ וְלֹא נַעֲשֶֹה שָׁלִיחַ, כִּי אִיתָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ, נֵרוֹ יָאִיר, שֶׁבְּחִינַת כֻּלּוֹ אֶחָד כֻּלּוֹ טוֹב, הוּא שְׁלֵמוּת הַדַּעַת, בְּחִינַת בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה הַדַּעַת. וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ אֶחָד כֻּלּוֹ טוֹב כַּמּוּבָא בִּתְחִלַּת מַאֲמָר אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ (סִימָן ד'), עַיֵּן שָׁם. וְעַל כֵּן הַקָּטָן שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ שָׁלֵם עֲדַיִן, עַל כֵּן אֵין לוֹ דִּין שְׁלִיחוּת, כִּי עִקַּר דִּין שְׁלִיחוּת עַל יְדֵי בְּחִינַת הָאַחְדוּת שֶׁהוּא תָּלוּי בְּדַעַת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵרָה, כִּי עַל יְדֵי הָעֲבֵרָה נִפְרָד, חַס וְשָׁלוֹם, מִשֹׁרֶשׁ הָאַחְדוּת וְעַל כֵּן אֵין שַׁיָּךְ בַּעֲבֵרָה שְׁלִיחוּת, כִּי, אַדְּרַבָּא, הָעֲבֵרָה הוּא פֵּרוּד וּפְגָם בִּבְחִינַת אַחְדוּת כַּיָּדוּעַ וְעִקַּר הַשְּׁלִיחוּת בִּבְחִינַת אַחְדוּת כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת לְתִּקּוּנֵי שְׁדַרְתִּיךְ וְלָא לְעַוְותֵי, כִּי בְּחִינַת אֶחָד הוּא כֻּלּוֹ טוֹב כַּנַּ"ל וְאֵין שָׁם עִוּוּת וְקִלְקוּל, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל כֵּן יָכוֹל לוֹמַר לוֹ לְתִּקּוּנֵי שְׁדַרְתִּיךְ וְכוּ', כִּי בְּוַדַּאי כְּשֶׁעָשִֹיתִי אוֹתְךָ שָׁלִיחַ שֶׁתִּהְיֶה כָּמוֹנִי, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כֻּלּוֹ אֶחָד כֻּלּוֹ טוֹב. עַל כֵּן בְּוַדַּאי הַשְּׁלִיחוּת הָיָה רַק לְתִקּוּן וְלֹא לְעִוּוּת, כִּי הַשְּׁלִיחוּת הוּא רַק בִּבְחִינַת אֶחָד וְטוֹב כַּנַּ"ל:

עוד יש לפרש ואלה שמות וגו' איש וביתו באו (שמות א א). דלכאורה הוא תמוה מה בעי האי דישנא להאי פרדשנא שעוסק להודיע שמותן, לקיים מה שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר וגו', ואף שכבר מנאן כמבואר ברש"י (ד"ה ואלה), אבל הודעה זו איש וביתו באו למה, הלא כבר ידענו. ועוד איך יתכן להפסיק באמצע הסיפר בענין אחר, דמתחיל ואלה שמות ומסיים בדבר ובענין אחר, פתח בכד ומסיים בחבית, והיה ראוי לומר זה אחר החשבון. והנ"ל בהקדים מאמרינו לפרש (איוב (כג יג) כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו, על פי מ"ש בפרקי דר"א (פל"ט) (סי' ל"ט) כשבאו לגבול מצרים היו שבעים חסר אחד, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים, וכשיצאו היו ששים ריבוא חסר אחד, נכנס עמהם במנין ועלו לששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, עד כאן דבריו. ואם כן ראה חבתן והוא באחד, שכביכול הוא יתברך נחשב במקום אחד, אם כן מי ישיבנו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה (כז יב) כ"ז י"ב) ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ר"ל שבודאי תלוקטו בני ישראל, כי הלא לאחד מכם נחשב האחד יתעלה, ועיין ברד"ק שמפרש גם כן הפסוק על דרך סרס המקרא, ור"ל ואתם בני ישראל תלוקטו לאחד אחד, עיין שם. ועם זה יובן ויתבאר הפסוק (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי, דבזה יובן ואתם בני יעקב דייקא לא כליתם, כי מהחלק כלמד על הכלל, וכביכול מרוב אהבה וחיבתן הכל היה כביכול כחלק, והחלק כהכל והבן עד היכן הדברים מגיעין, והיינו לא זז מחבבן עד שקראן אבי, כי הבן הוא חלק מהאב. ועל פי זה נבוא אל המכוון כי מרוב אהבה וחיבה, השי"ת כביכול נכנס עמהם בחשבון פרטי השמות ונכנס ראשון, וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', דהאי את יעקב הוא שפת יתר. אמנם לדרכינו יובן, דהא להורות שפורט כאן שני ענינים, שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וגם הבאים מצרימה את יעקב שאינם בגדר בני ישראל ובאו עם יעקב ובזכותו, והתחיל לפרוט איש זה הקב"ה, דכתיב (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, וביתו היינו כמו דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, באו והבן, ואחר כך פורט שמות השבטים (שמות א ב) ראובן שמעון וגו' ולכך כל נפש וגו' שבעים (שמות א ה), כי הוא ית' השלים המנין כאמור. ועל פי זה יתבאר לך דברי הזוהר בריש הפרשה (זוהר ח"ב ב' ע"א) בכמה משריין עילאין, הדה"ד ואלה שמות בני ישראל וכו', ושם רבי שמעון פתח (יחזקאל א ג) היו היה, עיין שם והבן.