Chasidut על שמות 10:26

כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח וגו' (ירמיהו ז׳:כ״ב).
והקשה כבוד אזמו"ר זללה"ה איך שייך לומר שלא נצטוו על הקרבנות, הרי הספר תורת כהנים מלא מהלכות קרבנות. אך הענין בזה, דהנה באמת כשאדם עומד בבהירות גדול כמו שהיה במעמד הר סיני, בעת שאמר השי"ת המאמר הראשון אנכי ד' אלהיך, אז היו עומדים בבהירות גדול עד שלא היה שייך לומר אפילו הדיבור השני, כמו שאיתא בש"ס (שבת פ"ח:). והכירו כולם שלד' הארץ ומלואה, ואיך שהכל הוא מהשי"ת, ואז לא היה שייך שום קרבן, כי עיקר הקרבן הוא מה שאדם נוטל מהונו ומכליל אותו באש של מעלה, ורואה איך שמכליל את עצמו בשורשו. אבל כשאדם עומד בבהירות כ"כ ורואה איך שהוא כלול בשורשו, לא שייך שיקריב קרבן, כדאיתא בזוה"ק (שמיני ל"ח.) חמותין מאן דנטיל מבי מלכא ויהיב למלכא, כי איך שייך שיקריב קרבן כיון שרואה שאינו שלו. וכמו שמצינו גבי אדם הראשון קודם החטא שכתיב, ויקרא האדם שמות וגו', והיה מכיר היטב בתפיסתו איך שהוא כלול בשורשו. כמו שאמרו חז"ל במדרש (רבה בראשית י"ז ותנחומא חקת ו) שאמר לזו נאה לקרותו שור, לזו נאה לקרותו אריה, והיה רואה איך השור של מטה כלול בשור שבמרכבה, והאריה איך שהוא כלול באריה שבמרכבה. ממילא לא שייך אצלו שום קרבן, כיון שהיה רואה מהתחלה איך שהוא כלול בשורשו ואיך שורשו הוא כלול במרכבה העליונה. וכן הכא נמי ביציאת מצרים כתיב, ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. הגם שהמפרשים תירצו על זאת הקשיא שבאמת במצרים לא נצטוו על שום קרבנות ורק אח"כ נצטוו, הרי מצינו במצרים גופא שאמר משרע"ה וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ד' אלהינו וגו' (שמות י׳:כ״ו), הרי שבמצרים גופא נצטוו על הקרבנות. ורק הענין בזה, שביום הוציא אותם מארץ מצרים שנתגלה להם אור עתיקא, כדאיתא בזוה"ק (בשלח מח:), אז לא נצטוו על שום קרבן ולא היה שייך להם שום קרבן, כיון שראו איך שהם כלולים בשורשם, והיו עומדים בבהירות גדול, והכירו שלד' הארץ ומלואה ולא היה שייך להם קרבן. כדאיתא בזוה"ק הנ"ל חמותין מאן דנטיל מבי מלכא ויהיב למלכא. ורק אח"כ כשנעלם מהם זה האור, אז נצטוו על הקרבנות, היינו אף שנעלם האור יכול האדם ע"י עבודה ובירורים לבוא בחזרה להכיר מאור עתיקא ואיך שהם כלולים בשורשם. וכשמכיר זאת ההכרה רואה שאף שנדמה לו עד הנה שנעלם ממנו אורו ית', מ"מ לא עבר על רצונו ית' אפילו כחוט השערה, כדאיתא בזוה"ק (קדושים פ"ג.) תמן באצילות לית חטא. ואיך שתפיסתו ג"כ יש לו קיום לעולמי עד, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ה:) כיון דמטי התם הא כולהו לעולם ועד:

ומעתה נבא אל תכלית כוונת נו בחיבור הזה אשר מבקשים אנו מהאל טוב וסלח שיזכנו בזה לחבר, הנה החסידות כפי שאמרנו היא המשכה והתגלות אור גם בכלים עצמם, גם בעולם הזה ומלא כל הארץ כבודו, גם בארציות וגשם הכלים, ובשביל זה גם העבודה לא בדחיות הגופניות לבדה היא רק שגם עם הגופניות נעבוד את ד׳ וגם את ה מדות הגופניות נעלה לאהבה את ד׳ ולירא ממנו ית׳ בהן, ולא עם ה מדות לבדן כיון שמהרוח שבאדם הן, רק גם עם הנפש, אף כח הגופני באדם אין צריכים לסגף ולדחות רק גם אותן נכניס בקדושה ועבודת ד׳, ועל כגון זה איתא בספ״ק רמז מהפסוק כי ממנו נקח לעבוד את ד׳ שאמר מש״ר לפרעה על הבהמות שגם הם י לכו עמהם, היינו גם ממנו מהבהמיות נקח לעבוד את ד׳.

ולא התרגשותך ממין הב׳ לבד שאין אתה מרגיש אותה לשום דבר רק סתם הרגשה שלא נתלבשה עוד באיזה לבוש גופני, יכול אתה לשמש לעבודת ד׳ ולהתרגש בה אליו ית׳, רק גם מן הרגשה אשר ממין הג׳ שכבר אתה מרגיש רצון והתרגשות לאיזה דבר גשמי גם כן ממנה יכול אתה להוסיף התרגשות יראה ואהבה לד׳. כי כבר אמרנו לעיל מספ״ק שגם נפש הבהמי׳ אשר ממנה כל תאות עוה״ז באות, באיש הישראלי גם היא מקדושה מן פני שור שבמרכבה, רק שמתלבשת בלבושים נמוכים לרצות בה דברים נמוכים, ועל האדם להוציאה מן לבושה הרע ולהלבישה בלבוש של קדושה. נמצא שגם כשמרגיש האיש איזה התרגשות לדבר נמוך, ב׳ דברים בגו, א׳ התרגשות הנפש שכל כך אנו מחפשים אחרי׳, והב׳ לבוש רע שנתלבשה בו הארת הנפש והרגשיותה. ולוּ הרגשנו אותם לב׳ דברים, המתלבש לבד, והמלבוש לבד, ההתרגשות לבדה, וגם הסחי וזוהם המגעילה וממאסה לבד, כי אז לא היתה סכנה כ״כ צפוי׳ לעבודתנו, אבל דא עקא מה שאנו מרגישים אותם כאחת, כאילו לא הי׳ בזה ב׳ דברים רק אחד, רצון נמוך לדבר הזה או הזה. קדושינו אבות החסידות זי״ע אמרו שלא די לו לאיש שיתאפק מתאוותיו הרעות, רק גם חוב עליו להפוך כל רצון רע, לקדושה, שברצון הזה שרצה את הרע, מעתה את הטוב ואת הקדושה ירצה. וכנ״ל מצאו בקדשם לזה רמז בתורה בהא שאמר משה רבנו לפרעה ״כי ממנו נקח לעבוד את ד׳״ גם ממנו מן חלק הבהמי׳ הרע נקח לעבודת ד׳.