Chasidut על שמות 12:7

וענין פסח מצה ומרור. כי פסח מורה, מאחר שביציאת מצרים היה הישועה בלא זמנא, ועל הלבושים היה גודל קטרוגים מה נשתנה אלו מאלו, ולא ביררו את עצמן עדיין, רק השי"ת פתח עומק לבם, והראה איך שהם נקשרים בהשי"ת, מ"מ נתן להם השי"ת מצות פסח, היינו לברר על הלבוש ג"כ. וזה, ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף (שמות י״ב:ז׳), כי אף שהם בעומק נקשרים בהשי"ת אבל מאן מפיס, כי מי יודע עומק לבם ורק שיעבדו את השי"ת על הלבוש ג"כ. וזה מורה שפסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. היינו שדילג הקב"ה מעומק עד הלבוש, אף שמעומק לבם עד הלבושים היה גודל הפסקה, מ"מ כיון שבעומק המה מבוררים, ועל הלבוש ג"כ יעבדו את השי"ת, ממילא מזה ראיה שהם מלאים קדושה. וכמו שאיתא בש"ס (שבת ל:) בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת וכו' ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת, מזה ראיה שבאמצע הוא מלא קדושה:

ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף (שמות יב ז), ובצוואת משה לישראל נאמר (שמות יב כב) והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, ועיין באלשיך. ואני בדרכו אלך לפרש באופן אחר, כי הנה בציוני פרשה זו כתב כי שתי המזוזות והמשקוף שהדם עליהם, היה השם של שלשה יודי"ן, שני יודי"ן ויו"ד אחד על גביהן, רומז לשלש עשרות, עשרה מאמרות, ועשרת הדברות, (ועתר) [ועשר] ספירות, עד כאן עיין שם. והנה כבר כתבתי במקום אחר (בפרשת בראשית ד"ה ויהי ערב וגו'), שעשרה מאמרות הם סיבת הבריאה, ועשרת הדברות הם סיבת הקיום, ובעשרת הדברות מקיימין לעשרה מאמרות, וכשישראל מקיימין עשרת הדברות, נאחזין גם בעשרה מאמרות. ועל ידי זה מתאחדין בעשר ספירות שנשפע מהן המאמרות והדברות. אבל קודם שמקיימין כנ"ל, אין להם קיום להתאחד בספירות דלעילא. ולכך אמר השי"ת מקודם אל המזוזות ואחר כך על המשקוף, רומז שלא יתאחדו בספירות דלעילא רק אחר מתן תורה. אבל משה רבינו אוהב ישראל היה ורוצה לאחדן תיכף בקדושה דלעילא, על כן עשאן לאגודה אחת. ולזה רומז אגודת אזוב שנאמרה בצוואת משה ולא בצוואת השי"ת, וגדול השלום שהוא ייחוד הגמור לאחדן בקדושה דלעילא, על כן אמר והגעתם אל המשקוף, שתיכף יגיעו להמשקוף ואחר כך אל שתי המזוזות שאחר כך יקבלו תורה, על כן אמר לשון והגעתם שיגיעו תיכף לקדושת המשקוף, והבן והסכים השי"ת על ידו, ואשרי תלמוד שהרב מודה לו.