Chasidut על שמות 12:6

ועל פי זה יתבאר גם כן המדרש הנ"ל, ואדרבה הקרי מסייע להכתיב, דהא קשה על הכתיב איך יתכן שיתגלה הכל, הלא לא יתכן זה זולת אם השכל והמשכיל והמושכל אחד, לזה בא הקרי לומר דבאמת יהיה כן לעתיד. והנה לפי זה בדבר אחד יהיה דומה לדבר הצף שהוא נגלה, כמו שכתב המתנות כהונה שם על המדרש, והיינו הכתיב. ובדבר אחד לא יהיה דומה, על פי הגמרא במסכת שבת (דף ה' ע"ב) אגוז על גבי מים, לאו היינו הניחתן, ועיין שם בתוספת (ד"ה אגוז) דודאי לאו כמונח, דקיימא לן (קידושין ל"ג ע"ב) רכוב כמהלך, עיין שם. ועיין באו"ח סימן שי"ט, ושם בבאר היטב ס"ק ב' בשם מהרי"ט צהלין, דלא שייך בורר במה שצף, דכבר ברור ועומד בפני עצמו הוא, עיין שם. ונ"ל דמהר"י צהלון הוציא זה מהגמרא (שבת דף ה' ע"ב) הנ"ל, אם כן לפי זה לא הוי חבור כלל רק למראית עין, וזה דומה לזמן הזה שאין התורה בנו בבחינת חקיקה, מה שאין כן לעתיד. וזה הקרי שלא יהיה אור יקר, רק יהיה בנמצא, ולא יהיה קפאון רק חבור ואחדות גמור, והבן. והנה שם במדרש (במ"ר פי"ט ו') אמר ר' יוסי בר' חנינא רמז לו שכל הפרות בטלות ושלך קיימת, עיין במ"ש במדרש הנ"ל, וברש"י שם להלן. והנה באופן אחר נראה לי על המדרש הנ"ל בסגנון הזה, על פי הקדמה מה שישבתי דברי התוספת במסכת שבת (דף פ"ח, ע"א, ד"ה כפה) שכתבו דהיה צריך לכפיית ההר, משום שחזרו על ידי חרדה ורעדה מהקולות והלפידים, (כמבואר למעלה בדברינו בפרשת יתרו). והנה היוצא מזה, דכמו שהיה בראשונה נשאר מוטבע, והנה לפי זה היה מוכרח התגלות הטעם למשה, כדי שיחול בו ענין קבלה ולא יהיו כאנוסים, ולא יהיה בו איכות קדושה אם היתה נעשית כן, ואם כן לא תועיל לטהרת המת והיתה המצוה נמנעת. מה שאין כן כשנתגלה למשה ונתקבל בלבו בשמחה והוא שלוחן של כל ישראל, כמו שאמרו דבר אתה עמנו וגו' (שמות כ יט), ושלוחו של אדם כמותו (ברכות ל"ד ע"ב), נעשה כאלו קבלו כל ישראל והוטבע לדורות. ואם כן מבואר המדרש הנ"ל אמר ר' יוסי בר' חנינא רמז לו שכל הפרות בטלות, ר"ל דמעצמם הם דבר בטל, רק ושלך קיימת בכל הפרות וכמ"ש להלן. והנה על פי זה יובן איך שהדרשה דפרה אדומה נלקחת משל גוי, דנפקא מן בני ישראל ויקחו, והדרשה דאמר לו יתברך למשה לך אני מגלה טעם של פרה, דנפקא מן ויקחו אליך נסמכו להדדי, דמאי ענין דרשה זו לזו. ועל פי מ"ש יובן היטב, דהא הדרשה דפרה אדומה נלקחת וכו', היא מכח שהפירוש בהפסוק שכל בני ישראל יקחו כמ"ש, והנה על זה קשה איך יתכן זה שכל בני ישראל יקחו, דוגמת קושית הגמרא בקדושין (מ"א ע"ב) על הפסוק (שמות יב ו) ושחטו אותו, אלא ודאי מוכח מכאן דשלוחו של אדם כמותו, ואם כן לפי זה יתכן שפיר דנתגלה רק למשה הטעם והבן.

עוד יש לומר, ובזה יתבארו גם יתר הקושיות, דנראה דהא דעלי אמר קראו לכהן וכו', לא לעיכובא, רק כיון דרגיל בשחיטה ובעבודה, אבל הם טעו וסברו דדוקא כהן בעינן. והיינו כיון דקא חזא דמהדרי ביה בכהן, דמהדרי דייקא. והנה איתא (יור"ד סימן רמ"ב סכ"ב) דתלמיד שהורה בפני רבו ואמר לימדתני רבינו, אין בזה בית מיחוש. והנה בגמרא (יבמות דף צ"ו:) גבי ר' אליעזר ולא אמר משמיה דר' יוחנן, משום דהכל יודעין שתורתו של ר' יוחנן היא, והביא ראיה מיהושיע (יהושע יא טו). ואם כן הכי נמי אם הוי אמר שמואל כך קבלתי, לא היה בזה מורה הלכה בפני רבו, דכל הדור קבלו מעלי, ואם כן הכל יודעין והוי כאומר למדתני רבינו, מה שאין כן אם למד מעצמו ממשמעות הפסוק, הוי מורה הלכה וגו'. ואפשר לי לומר דשני הפירושים האלו יהיו לאחדים, דהיינו דאמר עלי אלו אמרת מצד הקבלה לא היה כלום, וגם אם אמרת מעצמך אבל לא שפיר, לא היה בר עונשין, אבל עכשיו דאמרת מצד עצמך וגם שפיר קאמרת, אם כן מורה הלכה בפני רבך את, וגם בר עונשין לפי חריפותך, והבן. ועל פי הדברים האלו בין תבין את אשר לפניך דמזה דהיא התפללה ונתקבלה תפילתה, דהא התפללה על הנער הזה והוא לפנינו, מוכח דאינו חיוב מיתה בזה שהורה מדין מורה הלכה בפני רבו. ואבאר זה, דהנה כבר הקשה הגאון מפפד"מ למה לי קרא דוהקריבו דשחיטה בזר כשרה, הלא זה מוכח מקרא (שמות יב ו) דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו', דילפינן מיניה בקדושין (דף מ"א ע"ב) דשליחו של אדם כמותו, על פי הגמרא במסכת יומא (דף י"ט.) דאמר רב הונא בריה דר' יהושיע הני כהני שלוחי דרחמנא, דאי ס"ד שלוחי דידן, מי איכא מידי וכו'. ואם כן בשחיטה, דמוכח מהאי קרא דושחטו וגו' דהוי רק שלוחי דידן, דהא נחשב כאלו הבעלים בעצמן שחטו כולם, ממילא מוכח דשחיטה בזר כשרה, דאף אם שחיט כהן קשיא מי איכא מידי וכו'. וכבר תירצתי זאת הקושיא על פי הגמרא (קדושין דף כ"ג ע"ב) שם ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל, עבד שייך בתורת גיטין וכו', עיין שם. אם כן הכי נמי בשלמא בשאר כל העבודות דאינו רק בקדשים, אמרינן שפיר מי איכא מידי הנ"ל, דישראל לא שייכי בהו כלל, אבל בשחיטה דאיתא גם בחולין, אם כן ישראל שייכי בהו דאיתא בתורה שחיטה, אם כן לא שייך מי איכא מידי הנ"ל, אם כן לא מוכח כלל דשחיטה בזר כשרה וצריך למילף מוהקריבו, ודוק. והנה עיין בתוספת יומא (דף י"ט ע"ב) בד"ה מי איכא מידי, ובקדושין (דף כ"ג ע"ב בתוספת ד"ה דאמר רב הונא, ובדברי זקני מהרש"א ז"ל שם), דדברי ר' הונא בריה דר' יהושע הם נפקא מינה אם מקריב שלא מדעת בעלים, דאם הם רק שלוחי דידן, הרי פסול הוא, עיין שם. ואם כן לפי זה בשחיטה דמוכח דרק שלוחי דידן הם כמ"ש מקרא דושחטו וגו', וגם כיון דיליף כבר מוהקריבו דשחיטה גם בזר כשרה, אם כן ודאי דלא הוויין כלל שלוחי דרחמנא בזה, אם כן לפי זה בשוחט שלא מדעת בעלים ודאי דפסול, דהלא בקדשים צריך שליחות כדמוכח מקרא דושחטו וגו', מה שאין כן בחולין דלא צריך שליחות וכונה כלל, ודוק וזה ברור. ונמצא לפי זה אף אם עשאו שליח, רק שהשליחות היה בטעות, אם כן השליחות בטלה ממילא דפסולה, אם כן לפי זה אם טעו וסברו דשחיטה צריכה כהן, אם כן אם נתנו הבעלים רשות לכהן לשחוט הוי שליחות בטעות, דאלמלא ידע דשרי בעצמו הוי שחיט בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו בקדושין (דף מ"א.), ואם כן ממילא דהיה הקרבן נפסל והיו נכשלין באיסור, וקיימא לן (יור"ד סימן רמ"ב סי"א) דלאפרושי מאיסורא אין איסור להורות בפני רבו. והנה זה הענין דחשבה עלי לחנה לשיכורה ולא חשבה כמתפללת, דודאי ידע הדין שחנה ידעה דאין להגביה קולה בתפילה (עיין ברכות ל"א ע"א), רק שזה היה מנהגם דמאן דאית ליה עקא הלך אליו שיתפלל, שהוא הכהן הגדול והחסיד שבדור, כמאמרם ז"ל (תענית ח' ע"א) מאי תקנתיה ילך אצל חסיד שבדור, לכך לא חשבה למתפללת, רק דאם הרימה קולה היה שומע שמתפללת. רק חנה התחכמה בזה, דהא הרמב"ם (הלכות תפלה פ"א ה"א) מנה זה למצות עשה להתפלל בכל עת שצריך לאיזה דבר, ואם כן מצוה בו יותר מבשלוחו, ומדנתקבל תפילתה, שמע מינה דשפיר עבדה. ועל פי זה יתבאר דעל הנער הזה התפללתי, התפללתי דייקא דמצוה בו יותר וכו', והזה דייקא, דר"ל דנעניתי שמע מינה דשפיר עשיתי, אם כן אינו חייב משום מורה הלכה בפני רבו דהוי לאפרושי מאיסורא, ודוק היטב.

והיה לכם למשמרת וגו' (שמות יב ו). במכילתא (הובא מקצת ברש"י [ד"ה והיה] וכולו בחן טוב) וז"ל: מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל טז ו) ואעבור עליך ואראך וגו', הגיע שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה שהוא גואל את בניו, ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר (יחזקאל טז ז) שדים נכונו וגו' ואת עירום וגו', ונתן להם הקב"ה ב' מצות, מצות פסח, ומצות מילה שיתעסקו וכו', וכן הקדים לקיחת הפסח ד' ימים שאין נוטלין שכר אלא על המעשה, ר' אליעזר אומר ד' מצות היה בידם שלא שינו את שמם וכו', ומפני מה קדם לקיחת הפסח ד' ימים, לפי שהיו ישראל שטופין בעבודה זרה והיא שקולה ככל המצות שבתורה וכו', אמר הקב"ה (שמות יב כא) משכו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצותי, עד כאן. ונ"ל ביאורו, כי ידוע דדור המדבר היה בהם ביציאתן ממצרים אמונה, כמו שנאמר (ירמיה ב' ב) זכרתי לך חסד נעוריך, לכך אמר ר' מתיא בן חרש שאין נוטלין שכר אלא על המעשה, אף שהיה בהם אמונה צריך להיות בידם מעשה המצות, ודברי ר' אליעזר יתפרשו על פי המבואר בספר מעשה ה' (במעשה תורה פרק ל"ד, ובמעשה בראשית פרשה כ' כ"א), ששבע דרכים יש למנוע מן החטא, ויצר הרע מגביר ומנצח לכולם, ועל כן יש לו שבע שמות (סוכה נ"ב ע"א), ועל כן העונש בשבע, שבעתים יוקם קין (בראשית ד כד), ויספתי ליסרה שבע על חטאתיכם (ויקרא כו יח), שבע יפול צדיק (משלי כד טז), ועל כן הספירה בשבע כמו שמבואר שם (בפרק ל"ד במעשה תורה). ועל פי זה נ"ל ביאור אמרם (סוכה דף נ"ב.) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, כי הנאחז במניעה היותר גדול, הוא מגביר בניצוח היותר גדול עד להמונע מאהבת הבורא אין לו שום ניצוח, רק אפיקורסת שהוא היותר רע מכולם והבן. ולפי זה במצרים שחטאו, היו צריכין לשבע מצות לתיקון שבע בחינות הנ"ל שבע נגד שבע, וזה דעת ר' אליעזר לא כדעת ר' מתיא בן חרש שאמר שאינו נחשב רק מעשה, רק הכל נחשב, רק שלא די באמונה לבד, כי צריכין לשבע מצות כנ"ל, לכך נצטוו גם על הפסח ועל המילה, ושמא תאמר דעדיין אינם אלא שלש, אמונה, ופסח, ומילה, לכך אמר דד' היו בידם, ואם כן הרי שבע, ועל הא דהקדים לקיחת הפסח ד' ימים, אמר טעם אחר כנ"ל, ודוק.