Chasidut על שמות 13:10

והיה לך לאות על ידך וגו' (שמות יג ט), ושמרת את החקה הזאת וגו' (שמות יג י). והוא תמוה. והרשב"ם פירש את החקה הזאת של פסח. והוא דוחק דמשמעו דקאי אדסלק מיניה, ועיין בתרגום יונתן מה שפירש. וידוע מה שאמרו רז"ל (ירושלמי (ברכות) פרק היה קורא מ"ג) דר"י הוי עלול לנזילות, ולא הוי מנח תפילין רק מפסח לפסח משום דכתיב ושמרת את החקה וגו'. ואף אני אענה חלקי, על פי מ"ש הרב מבארדוטשוב הטעם שאנו קורין חג הפסח, ובתורה הק' נאמר חג המצות. ותורף דבריו על פי דברי הגמרא (ברכות דף ו' ע"א) תפילין של הקב"ה מאי כתיב בהו, מי כעמך ישראל גוי אחד (דברי הימים א' יז כא), פירוש דהקב"ה משבח לישראל וישראל משבחי למרייהו. והנה השם פסח מורה על שפסח על בתי בני ישראל (שמות יב כז), והוא שבח של המקום. ומצות מורה על שלא התמהמהו (שמות יב לט), והוא שבח לישראל. ועל כן בתורה הק' כתיב חג המצות שבח של ישראל, ואנו אומרים חג הפסח שבח של הקב"ה, עד כאן דבריו ודפח"ח. והא היכי רמיזי באורייתא שנקרא אנן חג הפסח. ונראה דכאן הוא הרמז שאמר הפסוק והיה לך לאות וגו', דלך מיותר, רק דלך דייקא כי בחזק יד וגו' דהיינו שבחא דקב"ה, ולא כמו תפילין דמרי עלמא דמשבח בשבחייהו, דישראל כמו שאמרו רז"ל (ברכות ו' ע"א). ויתכן לומר גם כן דהכי פירושו לך לאות וגו', לך דייקא כי בחזק יד דהיינו שבחא דקב"ה, אבל תפילין דמרי עלמא הוא שבחייהו דישראל, לזה אמר ושמרת את החקה הזאת, ר"ל של תפילין דאנו אומרים שבחו והוא אומר שבחינו, למועדה מימים ימימה, דהיינו לחג הפסח בכל שנה, דהיינו אף שהוא יתברך שמו קורא אותו חג המצות, אנן נקרא אותו חג הפסח כנ"ל, והוא נכון מאד בס"ד. הג"ה אמר המסדר, כיון בזה לדעת הגאון מהר"ל בן חביב בתשובה סימן ח"י, עיין שם שכן כתב להדיא. ועל פי זה נ"ל לפרש (אסתר ח טז) ליהודים היתה אורה, ודרשו רז"ל (מגילה ט"ז ע"ב) זו תורה, וששון ושמחה ויקר, ודרשו ויקר אלו תפילין. נ"ל דבכל שנה הוא שמחה למטה ושמחה למעלה, למטה בחסד השי"ת שבחא דקב"ה, ולמעלה בשבחייהו דישראל שקבלו את התורה מרצונם. והיינו (אסתר ח טו) מרדכי יצא וגו' דהוא גדולת ישראל, ליהודים היתה אורה זו תורה, שקבלו התורה מרצונם, על כן ושמחה למעלה וששון למטה, ויקר אנו תפילין ממש למעלה בשבחיהו ולמטה בשבחא דקב"ה. ועל פי זה ישבתי גם כן קושית התוספת (מגילה דף ז' ע"א [ד"ה לכולהו]) שכבר ישבתי בכמה אופנים, דהקשו על הא דאמר רבא לכלהו אית להו פירכא, הא רבא הוא דדריש קיימו מה שקבלו כבר (שבת פ"ח ע"א). ולפי זה אתי שפיר דבאמת ליכא למימר דמורה רק קיימו מה שקבלו כבר, דהא כבר ידעינן מליהודים היתה אורה, וגם כן לא יתכן לומר דפירושו רק קיימו למעלה על קבלת הפורים למטה, וכי שלוח מנות הוא למעלה, ואי הסכמה, פשיטא בכל הדברים כתיב (תהלים נז ג) לאל גומר עלי (עיין ירושלמי כתובות פ"א ה"ב), וכתיב (דברים יז יא) ולא תסור. רק דפירושו דקיימו למעלה מה שקבלו למטה, נ"ל דהשמחה שנתקיים למעלה לנצח, הוא מה שקבלו למטה, דהיינו קבלת התורה שבחייהו דישראל, וממילא מוכח גם כן דקיימו מה שקבלו כבר, ואם כן דא ודא אחת היא. והא דאצטריך ליהודים היתה אורה, משום דאי לא הא הוה אמינא דקרא דקיימו וקבלו, מורה רק קיימו מה שקבלו כבר כנ"ל, והא דלא נקט רבא קרא דליהודים וגו', הוא משום דהאי קרא קיימו וקבלו קרוב יותר לפשוט, כמו שפירש רש"י בכמה מקומות, ודוק כי נכון הוא בס"ד.

בשולחן ערוך סימן תצ"ד הקשה המגן אברהם האיך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו, הלא קיימא לן כר"י דאמר בז' בסיון ניתנה תורה עיין שם, ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון. ונראה לי לתרץ, דהנה כתיב (שמות יג, י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. והענין הוא דצריך להבין האיך אנו אומרים זמן חירותנו בפסח וזמן מתן תורתינו בשבועות בכל שנה ושנה הא כבר עבר כמה זמנים טובא. אבל הענין כך הוא, שבכל שנה בעת שאנחנו בני ישראל מקיימים מצות הבורא ברוך הוא, היינו מצות השבתת חמץ ואכילת מצה בפסח ושאר מצות התלוים בה אזי נתעורר עלינו בחסדו הגדול הארה גדולה כמו שהיה לאבותינו בשעת יציאת מצרים הארה גדולה מאוד בשכר המצות שקיימו כמו כן גם אנחנו מבני בניהם כשאנחנו מקיימים המצות אזי אנחנו מקבלים גם כן הארה שהיה לאבות בפסח ולכן אנו אומרים בפסח זמן חירותינו, ובשבועות זמן מתן תורתינו, כי מתעורר עלינו כך זמן חירות וזמן מתן תורה כפי מעשינו הטובים וקיום מצותיו. והנה יציאת מצרים היה על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו וכן המתן תורה מפי הקדוש ברוך הוא וכשם שהוא חי לעד וקיים לנצח כן דבריו חיים וקיימים לעולם לכן על ידי קיום מצותיו אנו מתעוררים בכל דור ודור זה הארה בפסח זמן חירותינו ובשבועות זמן מתן תורתינו נמצא אנחנו מקבלים הארה קדושה מהארה הגדולה שהיה לאבותינו בשעת יציאת מצרים ובשעת מתן תורה. נמצא הימים הראשונים שהיו בעת יציאת מצרים ובעת מתן תורה המה משפיעים ונקראים דכר. ועכשיו בזמן הזה בפסח ובשבועות המה מקבלים ונקראים נוקבא. והנה תיבת ימים הוא דכר, ותיבת ימימה הוא נוקבא. וזהו ושמרתם את החוקה הזאת למועדה מימים, הוא דכר. ימימה, הוא נוקבא. כלומר, שתהיו מקבלים הארה גדולה בכל שנה מההארה הגדולה שהיה לאבותינו הקדושים בעת יציאת מצרים ובעת מתן תורה:

ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג, י). דהנה ברגלים, פסח, שבועות, סוכות, נחקק הארה לכל השנה בעולם, שנה, נפש, דפסח הוא בזמן, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, דהיינו שיעור מיל. ושבועות הוא בנפש קבלת התורה. וסוכות הוא בעולם שהם משפיעין לכל השנה. וזה מימים ימימה, שמשפיעים לימימה, דהיינו לכל השנה שגם בחול יכולין להמשיך הארת החגים כשמאמין בניסים ממשיך הארת פסח ובקבלת התורה ממשיך הארת שבועות ובמחילות עונות ממשיך הארת סוכות: