Chasidut על שמות 16:17

עוד נ"ל ביאור נפלא על המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ז') שאמר הקב"ה למשה לי אתה אומר, אמור אל הכהנים (ויקרא כא א). בהקדים לבאר הא דאיתא במסכת ב"ב (דף ט"ו ע"א) אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, וכאן הקב"ה אומר ומשה כותב. (ופירש הרשב"א בחידושי אגדות כי בכל מקום היה משה חוזר הדבור קודם שכותב מרוב חיבה, וכאן לא היה חוזר הדבור מרוב צער), ועיין מ"ש זקני מהרש"א בחידושי אגדות. ולי נראה דהלא מעלת משה היה שתינתן התורה על ידו, כאמרם (שבת דף פ"ח ע"א) על ידי תליתאי, וכמו שפרשו על רוב הדבקות שהשכל והמשכיל והמושכל אחד, עד שהתנבא בזה הדבר (ספרי מטות ל ב) כאמרם ז"ל השכינה מדברת מתוך גרונו, וכן היה בהכתיבה מיד ה' עליו השכיל, והבן. וזה היה נצרך לנתינת התורה, דהיינו באמירתו לישראל איזה מצוה, או הנעת היד ברוח הקודש בעת הכתיבה, מה שאין כן בעת אמירתו לעצמו מחמת חיבה דלא עביד קב"ה ניסא למגנא, ואם היה גם אז השכינה מדברת מתוך גרונו, אם כן גם זה לא מקרי באמת משה אומר, דהא גם זה הקב"ה אומר. והנה כבר ביארתי דאצלו ית' עתיד ועבר בסוג אחד ומה שהיה הוא שיהיה, מה שאין כן בנברא, ואם כן אם לא אמר משה לא מחזי כשקרא, מה שאין כן אם משה אמר, ומה שאמרו ומשה כותב בדמע, הכי פירושו מה שמשה כותב ולא אמר, היה בדמע, וזה מראה גודל צדקתו של משה שבכה מרוב הצער שהיה לו על שלא היה יכול לחבב התורה כמנהגו, כי גם באותן הפסוקים רצה לחבב בחשקות גדול מרוב צדקתו, ולא שבכה על גוף הדבר ח"ו, כי צדיק כמותו בודאי לאחר שידע שכבר נגזר, שמח וקבל באהבה כמו שמבואר בתנחומא (אמור סי' ב') בשאול ששמח על מדת הדין, כי אף שמקודם התפלל, כי גם זה רצונו ית' להתפלל לפניו אולי ישוב וניחם על הרעה כי רצונו להטיב, כמו שפירשתי (בפרשת וישלח) הפסוק (בראשית לב יג) ואתה אמרת היטב איטיב עמך, והבן דלמאי שכתבתי אדרבה נהפוך הוא, דהבכיה הלז מראה על גודל שמחתו על רצונו ית' לקבל באהבה, לכך כאן היה עוד חשקו יותר לחבב, והבן. ונקדים עוד, כי הנה בענין הבחירה צדיק ורשע לא קאמר אבל ידע (נדה ט"ז ע"ב), וכאמרם (אבות פ"ג מט"ו) הכל צפוי והרשות נתונה, ואם כן אי אפשר לאדם לידע ענין בחירה, רק ביש לו דבקות לעצמותו יתעלה והבן, וזה אינו בחק אנושי, רק במתנה ובהשפעה כמבואר בעקרים על הפסוק (תהלים לו ט) ונחל עדניך תשקם, הובא למעלה ריש פרשת בראשית. והנה לפי זה בעת הקבלה שהשי"ת משפיע בלי אמצעי, סגי בפנים אל פנים, ואז אין לו למשה עסק בענין ידיעה בבחירה, מה שאין כן בעת שמשפיע, ורצה השי"ת שיחקק בלבם ויעשה רושם גדול להורות השפעת הלימוד בהם ואין זה בחק אנושי, הוכרח להיות דבקות עצמיית והבן, ואם כן לפי זה נתעלה מעלתו בעת דבר אל העם, ונתרבה השגתו יותר מעת קבלתו, וזה נשאר קיים לדורות כאמרם ז"ל (תענית ז' ע"א) ומתלמודי יותר מכולם, והבן כי דבר עמוק הוא. ומה שנתפרש בתורה (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו, היינו שזה היה מצד חקו, על כן היה יכול לבא למתנה זו, כי אין נותנין רק למי שהגיע עד גבול זה, והבן. ואם כן לפי זה אז בעת הלימוד שהיה משפיע, היה לו השגה אף בענין בחירה, אבל לא בעת שקבל דאז די בלי דבקות עצמי דלא עביד קב"ה ניסא למגנא. לכך כשהראה למשה דור ודורשיו וכו', ולא היה לו דבקות העצם שידע החטא העתיד להיות הגורם להעונש הזה, ואמר לו הקב"ה לי אתה אומר, ר"ל לי כשאתה מדבר עמי, אתה אומר דייקא שאז אין לך דבקות עצם, ואם כן אתה הוא האומר, לכך אין לך ידיעה בענין הבחירה העתידה, לכך אתה תמה, אמור אל הכהנים כפשוטו הדין המבואר בפרשה, ואם כן יהיה לך דבקות עצמית, ואז תדע הדברים על בורין ולא יהיה לך תמוה, וכמ"ש הרמב"ן בפתיחתו לפרשת בראשית על ותחסרהו מעט מאלקים (תהלים ח ו), כי כל הנמסר למשה בשערי בינה, הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז וגמטריאות, עיין שם. והמובן מדבריו שמה שהראה הקב"ה למשה כל המאורעות עד סוף כל הדורות, היינו בהתורה הקדושה אשר שם מרומז הכל וכל דבר מענינו, ואם כן בפסוק (שמות טז יז) כי יד על כס יה, שמצווה על מלך (כדאיתא בסנהדרין דף כ' ע"ב), הראה לו כל השופטים וכל המלכים, וכמו כן בפרשת כהנים מה שיארע להם, וזה שאמר אמור אל הכהנים, ואז יראה מה שיארע להם, וגם יהיה במדריגה שכל ומשכיל ומושכל אחד שידע אף ענין בחירה, לזה מפרש המדרש שהם מקטריגין עליו שהרג נוב עיר הכהנים, ואם כן היא ענין בחירה העתידה, והבן.

והענין כשהאדם כולל בדעתו כמה וכמה נבראים שעוברים במחשבה שהוא קומה שלימה, והוא מתעורר מהם אל הבורא ית"ש (משלי ג, כ): "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ" ומעלה אותם ומבררם במחשבתו, כמאמר הזוהר (זהר חלק ג י, ב) "כולם בחכמה אתבררירו", ואחרי עלייתם אל שורשם נשפעים משם טובה וברכה, וזהו אמרם רז"ל (ברכות לג, א) "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר (שמואל א ב, ג): "אֵל דֵּעוֹת ה'"", כי הדעת הוא המייחד כל השמות ממטה למעלה ומייחד הענף אל השורש שהוא שם הוי"ה ב"ה כדברינו הנזכרים, שהרי (ישעיהו מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו", ובכל הבריות כולם יש בהם קדושת שמותיו ב"ה, כי אין-סוף ב"ה סובב כל-עלמין וממלא-כל-עלמין כנזכר, ובדעתו מעלה האדם אותם אל שרשם ומייחד לאין-סוף ב"ה, ועל-דרך-זה היה המקדש, כאמרם רז"ל כמו-כן על מקדש שניתן בין ב' אותיות, שנאמר (שמות טז, יז): "פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹ'" כידוע שהמקדש היה משפיע ומחלק מזון וטובה לכל הברואים ואפילו לאומות-העולם כמבואר (סוכה נה, ב) בפרי החג, ושאר דברים המבוארים בזוהר, והוא אמרם רז"ל: "אִילּוּ הָיוּ יוֹדְעִים הָאוּמוֹת גּוֹדֵל טוֹבָתָם מִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיוּ מַחֲרִיבִין אוֹתוֹ" ועכשיו במקום מקדש הוא האדם הכשר, שעל-ידו מתייחדים כל הברואים אל שורשם ונשפעים טובה, וכמו כן האדם מתייחד באמצעות הברואים וכו', מפני שעכשיו קודם ביאת המשיח אי-אפשר לשום אדם לסבול התענוג עליון כזה והיחוד אמיתי בלי שום אמצעי, כללא דמילתא שאצל כל צדיק וצדיק מוכרחים לעבור במחשבתו כל שכנגדו עד מקום מדרגתו, ואפילו אם יאמר המתחסד שכבר ביטל כל הרגשותיו ותאותיו, אין שוטה מרגיש שאם אין לו במדה זו יש לו במדות אחרות כיוצא בו, וכשבאה לו המחשבה צריך-להיות נבזה בעיניו נמאס שהעמיד צלם בהיכל, שהרי האדם הוא מקדש מעט כנזכר, וכידוע שהמחשבה והמוח הוא קודש-קדשים והלב הוא היכל האהבה ושאר-דברים כמבואר בכמה מקומות. ואח"כ כשמתעורר מן הדבר אל הבורא ית"ש הוא היחוד ועליית השכינה והקמתה מעפרא, והאדם גם-כן מתעלה בזה והולך מדרגא אל דרגא ומנסיון לנסיון וממסע למסע, וזהו המ"ב מסעות הכתובים בתורה שנסעו ישראל ממצרים שהיא עבודת פרך בחומר ולבנים שהוא מעשה הגשמיות והגופניות, וכדי לצאת משם ולהגיע אל ארץ ישראל שהיא כנסת ישראל ולעשות יחוד שלם צריך על-כל-פנים מ"ב מסעות, וזהו שם של מ"ב הידוע ומכוון לעלות מעלה מעלה.