Chasidut על שמות 16:20

בגמל כתיב פרסה איננו מפריס לשון הוה, ובשפן כתיב לא יפריס לשון עתיד, ובארנבת כתיב לא הפריסה לשון עבר. והענין בזה כי גמל מורה על מהירות וזה מה דאיתא במס' שבת [ק"ד.] מאי טעמא מהדר אפי דגימ"ל לגביה דל"ת שכן דרך גומלי חסדים לרדוף אחר דלים, וכשלא במקום הראוי אז הוא מהירות שאינו נושא חן בעיני הבריות ג"כ, ע"כ נאמר בו לשון הוה היינו שבשעת מעשה ניכר שהמעשה אינה נכונה, וזה ענין אות גימ"ל כשהוא ביו"ד מורה על גמילות חסדים, וכשהוא שלא ביו"ד מורה על מהירות הנקרא גמל. וענין שפן הוא הנראה לבני אדם לישוב הדעת וענוה אך לא בזאת בחר הש"י, והוא כענין שנתבאר בפסוק [פר' בשלח] ויותירו ממנו אנשים, כי הם החזיקו את עצמם לענוים במה שהותירו, פן לא יהיו כדאים בעיני הש"י שיזמין להם מן על יום מחר, וזה הוא ענוה פסולה שלא בחר בה הש"י, כי אין צריך שיחזיק האדם את עצמו שהוא קטן מכל, כי הם הוציאו את עצמם מכלל ישראל אשר כל ישראל הם כדאים ורק הם אינם כדאי, ואף שנראה לעין אנושי לישוב הדעת וענוה ונושא חן בשעת מעשה בעיני הבריות, אך בעיני הש"י לא נכון הוא ועל זה נאמר (שמות ט"ז,כ') וירם תולעים ויבאש, כי תולעת רומז למדת ענוה כמו שאמר דהע"ה (תהלים כ"ב,ז') ואנכי תולעת אך ענותנותו של דוד היתה נושאת חן בעיני הש"י, ועליהם נאמר ויבאש, ועל זה נאמר בשפן לשון עתיד מחמת שאף שנושא חן בשעת מעשה רק שאח"כ מתברר שלא היה ממדות הטוב. והארנבת מורה לעז פנים, שאף שרואה שאין בשורשו שום חיים כלל מ"מ ירצה שיפעול כרצונו וזהו חוצפה כלפי שמיא, כמו שנתבאר בבלעם הרשע, שאף שאמר לו הקב"ה לא תלך מ"מ התאמץ וזה הוא ראיה שיש חסרון בשורשו, וע"ז נאמר לשון עבר.

ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו' (בראשית ב ב). אמרו רז"ל (ב"ר י' ט') מה היה העולם חסר מנוחה, בא שבת בא מנוחה ונגמרה המלאכה. וצריך ביאור. ונראה על פי מ"ש הר"ן בדרוש שלישי בענין מי שם פה לאדם או מי ישים אלם וגו' (שמות ד יא), כי ההעדר הנמצא במעשה השם, מורה הוראה גמורה על כוונה ממנו, כמו הדבר הנמצא במעשיו בפועל. וז"ש מי שם פה לאדם, כלומר כמו שהדיבור לאדם מורה על כוונה ממנו, כן העדר הדבור לאלמים מורה על כוונה ממנו, כי אין דבר בפעולותיו נופל במקרה ממנו לא הקנין ולא ההעדר, אלא הכל בכוונה, עד כאן דבריו. וכן הוא במנוחתו ית', איננו כדרך המנוחה של אדם שהיא רק העדר מלאכה בעת ההיא, אבל מנוחתו ית' היתה בכוונה רצויה לקבוע מנוחה בעת ההוא והוא פעולה גמורה, והבן. ובכתר שם טוב כתב לפרש בא שבת בא מנוחה, כי הוא התגלות קדושת המחשבה על כל נמצא כפי איכותה במחשבה תחלה, והוא גמר קיומן, עד כאן דבריו הקדושים. וכשתעמיק תראה כי דברי עם דבריו בקנה אחד עולין, כי תמיד הפשוט מכוון כנגד הסוד, והבן. ובזה נתיישב מה דלכאורה קשה להבין שיום שלא היה בו שום בריאה, היה מכובד יותר מן כל הימים שהכל נברא בהן אתמהא. ולפי מ"ש אתי שפיר כי השביתה הוא סוף מעשה וגמר קיומן, ורושם זה קיים לנצח כי תמיד בשבת נתגלה קדושת המחשבה והרצון, וזהו ענין נשמה יתירה לדעתי, והבן. ועיין בזוהר הק' (ח"ב פ"ח ע"א) שכתב כתיב (בראשית ב ג) ויברך אלקים את יום השביעי, וכתיב (שמות טז כ) ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכח ביה מזונא מאי ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאני כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, וז"ש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה כי היה חסר מנוחה, עד כאן. וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו, ר"ל שהשביתה הוא מכל מלאכתו כללא דכלהו, וז"ש אשר עשה, כי השביתה איננו העדר כי אם עשיה ממנו כאמור, על כן ויברך אלקים את יום השביעי, ושמא תאמר כיון דלא משתכחי ביה מזונא מאי ברכתא אשתכח ביה כקושית הזוהר, על כן אמר כי בו שבת השביתה אשר בו הוא מכל מלאכתו, והיינו כתירוץ הזוהר הקדוש וכמ"ש. ועל פי זה יתבאר החרוז (זמר יום זה מכובד) השמים מספרים כבודו כי נפלאה עשיתן (כמו שאמר דוד (תהלים יט ב) השמים מספרים וגו', (תהלים ח ד) וכי אראה וגו'), וגם הארץ מלאה חסדו, על דרך מה רבו מעשיך ה' (תהלים קד כד), אף על פי כן ראו כי כל אלה עשתה ידו, ר"ל רק שליח הרצון, (כמו שפירש האלשיך בפסוק (דברים טז יז) איש כמתנת ידו) כי הוא הצור, ר"ל אף כי הוא עצם הרצון, (על פי שכתב המורה נבוכים בשיתוף שם צור שהוא המקור), כמו הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נא א) והבן, דבהתגלתו של המקור שהוא עצם הרצון, דבזה פעלו תמים דהוא גמר קיומן כמ"ש, לכך יום זה מכובד מכל הימים, אף כי השכל מנגד לומר ההיפך כמ"ש לעיל, רק כי בו שבת, ר"ל השביתה אשר בו היינו צור עולמים, ר"ל מקור קיום עולמים, כנ"ל. ויתכן עוד יותר על פי שדרשו רז"ל במסכת ברכות (י' ע"א) על פסוק (תהלים יח לב) אין צור כאלקינו והבן, כי כל אומן קודם שמוציא כלי למעשיהו, נצטייר במחשבתו. ועל פי זה יתבאר (זמר יום שבתון) יום שבתון אין לשכוח זכרו כריח הניחוח, כי על פי האמור מובן מאיליו כי מיום השבת נתחזקו כל הימים דהיינו כל הששת ימים, ועל כן ראוי להמשיך קדושת שבת לכל השבוע, והיינו על ידי זכירתו בכל יום כנודע, ויותר יתכן לעסוק בכל יום בהלכות שבת, והוי כמו שדרשו (מנחות ק"י ע"א) בפסוק (ויקרא ו ב) זאת תורת העולה וכו'. והיינו יום שבתון אין לשכוח אף בימי החול, זכרו כריח הניחוח כאמור בזאת תורת העולה, והבן. ובפרט אם לומד בחינת לשמה המעולה המבואר בב"ח או"ח סי' מ"ז, והיינו על ידי שמכניס כל חיותו בהתורה ומדבק רוחניותו ברוחנית התורה, ואם כן משיב נפשו אל שורשה שהנשמות ישראל נחצבו מהתורה וזה שלימות הלימוד. וזה אצלי ביאור הפסוק (תהלים יט ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, ר"ל שזה הלימוד הוא בשלמות, באם משיב נפשו אל שורשה בעת הלימוד. ועוד נראה לפרש יותר עמוק, כי עוד מעולה לדבק נשמתו באור אין סוף ב"ה המתפשט בתוך האותיות, אם כן מדבק התורה ב"ה בכוונה זו. והיינו תורת ה', והבן וכו' כמ"ש בפירש הראשון. ועל פי זה פירשתי וכל בניך למודי ה' (ישעיה נד יג), כי לעתיד יתגלה להם ההארה המתפשטת בתוך האותיות וזאת ילמדו, ודי לחכימא. וכן יתפרש תורה חדשה מאתי תצא (ישעיה נא ד, ויק"ר פי"ג ג'), ואם כן אם לומד בהלכות שבת בכוונה זו, הרי עוד יותר מעולה, כי הרי תורת שבת בשבת דבוקה. ואבאר בדרושים הבאים כי נשמות ישראל נחצבו משבתות ה', והבן זה כי משיב נפשו לשורשה עוד יותר ויותר. ועל פי זה יתבאר (שמות לא יד) ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם וגו', (שמות לא יג) אות היא וגו' לדורותיכם, כי קדושת שבת התגלות קדושת המחשבה, וישראל עלו במחשבה תחלה כאמרם ז"ל (ב"ר א' ד'), על כן שם כללות ישראל. והוא הדבר אשר דברנו, דישראל נחצבו משבתות ה', והבן. ועל כן אנו אומרים קודם כל מצוה בשם כל ישראל, כדי להיות עולה למקור הרצון לנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, והבן. ועל כן עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), כי הוה תחומא דלאו דיליה, כי הוא המוץ העולה עם התבואה ואינו במחשבה והבן. ועל כן מחלליה מות יומת, שנפסק מן שורש ומקור החיות, שהמחשבה הוא הקיום והחיות כנשמה, והבן. ועל פי זה נתישב קושית המזרחי בריש פרשת ויקהל (שמות לה ב) דמהיכי תיתי יהיה הוה אמינא דמלאכת המשכן ידחה שבת שתצטרך התורה לאסור. די"ל דמקדש הוא מז' דברים שקדמו לעולם (פסחים נ"ד ע"א), והיינו במחשבה, ואם כן יש בו גם כן קדושת המחשבה, לכך הוי סלקא דעתך אמינא דבנינו דוחה שבת, קא משמע לן דלא. ועל פי זה נתישב שם למה אז ויקהל ולא בעצם אזהרת שבת, דהיינו להורות דאף שכוללות ישראל הוא גם כן במחשבה, מכל מקום הוצרכו לשמירת שבת, אם כן גם המשכן ומקדש לא ידחה שבת, והבן. ועל פי זה יתבאר מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א-ו), וכשתדקדק תמצא דעד פסוק (תהלים צב ו) מה גדלו מעשיך ה', הוא רק הפתיחה, ומשם ולהלן מתחיל עצם המזמור. ויש להבין מה זה, ומה ענינו ליום השבת. ולפי מ"ש יתבאר מה גדלו מעשיך ה', היינו מה שנעשה בששת ימי בראשית, ואף על פי כן מאוד עמקו מחשבותיך והוא המעלה של יום השבת. ובזה יש לפרש אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד (תהלים קלט יד), דהנה מה שהשיג דוד המלך ע"ה איזה ענין אלקי מגדלתו ית"ש, מזה נצמח לו יראה, כי עיקר היראה בגין דאיהו רב ושליט (זוהר ח"א י"א ע"א), ומזה נצמח גם כן אהבה, שזכה גם כן להשיג ענין אלקי, דמזה יודע כי חלקו ה' אמרה נפשו וחייב להודות על זה. ועל פי זה יתיישב קושית העקרים איך יתכן שיראה שהיא קיבוץ הנפש וכחתיו, יהיה נצמח יחד עם אהבה שהיא הרחבת הנפש וכחותיו. ולפי מ"ש לא קשה מידי, והבן. וזה הוא מאמר דוד המלך ע"ה אודך על כי נוראות לשון רבים מיעוט רבים שנים, נפלאתי וזכיתי להשיג זה, ומפרש מה הן, ואמר נפלאים מעשיך, והיינו כמו מה גדלו מעשיך ה', ונוסף לזה ונפשי יודעת מאוד, רומז על מאד עמקו מחשבותיך, ואמר ונפשי יודעת המאוד, והבן. ועל פי זה יתפרש זה שיר שבח של יום השביעי שבו שבת אל מכל מלאכתו (שחרית לשבת), ר"ל זה שיר ושבח של שבת שיסד דוד במזמור שיר ליום השבת באמרו מאוד עמקו מחשבותיך, שבו שבת אל זהו מכל מלאכתו וכמ"ש לעיל. ולכך נ"ל הטעם דהרהורים מותרים (שבת קי"ג ע"ב), משום דממחשבה לא נח, דאדרבה אז נתגלה, והבן. ועל פי זה יתפרש החרוז (לכה דודי) לקראת שבת לכו ונלכה כי הוא מקור הברכה, ושמא תאמר כקושית הזוהר, לזה אמר מראש מקדם נסוכה, כי הרצון והידיעה היא תמיד כמוס אצלו ית' וכמ"ש היפה תואר (ב"ר ס"ז סי' ג), והוא סוף מעשה, ר"ל שבת קודש בזה הוא סוף מעשה, במה שנתגלה אז מה שבמחשבה תחלה וכתרוצי הנ"ל, והבן כי עמוק הוא בס"ד.

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (שמות טז ד). עיין רש"י (ד"ה דבר). וקשה טובא (א), מה הכונה דבר יום ביומו, אם כפירוש רש"י שלא ילקטו היום לצורך מחר, היה ראוי לומר ולקטו בכל יום, וממילא ידעינן דלא ילקטו מיום לחבירו רק בכל יום ילקטו. (ב), איך נמשך לזה למען אנסנו. (ג), וכי מבלי הנסיון אין צריכין למזון. (ד), קשה בפסוק (שמות טז יט-כ) ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר, (שמות טז כ) ולא שמעו אל משה ויותירו וגו'. דהנך ארבע תיבות ולא שמעו אל משה מיותר, והיו די לכתוב ויותירו וגו', וממילא ידעינן דלא שמעו אל משה, כמו שנאמר אחר כך (שמות טז כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו', ולא נאמר ולא שמעו אל משה דאמר (שמות טז כה-כו) שבת היום וגו' (שמות טז כו) ששת ימים תלקטוהו וגו', דממילא ידענא, ואם כן הכא מ"ש דמפרש. (ה), לישב המדרש רבה (שמו"ר כ"ה יד) (בשמות רבה פרשה כ"ה סי' י"ד) ויותירו ממנו אנשים עד בקר, מיד ויקצף עליהם משה, כיון שכעס מיד שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני העומר לאחד, כיון שהלכו ביום הששי ומצאו כפלים, באו הנשיאים והגידו למשה וכו', ועל זה נאמר (שמות טז כח) עד אנה מאנתם וכו', עד כאן המדרש. והקשה היפה תואר דמה תולה זה במה שהותירו, והלא בתחלה כשאמר להם זה הדבר וגו', הוה ליה למימר והיה ביום הששי והכינו וגו' כמו שאמר לו השי"ת, ואז לא היה לו כעס כלל. ונדחק הרבה בישובו. ועוד דקדקו המפרשים במדרש רבה הזה לשון מיד ויקצוף, דתיבת מיד יתירה הוא. וכדי ליישב כל זה, נ"ל על פי הקדמה אחת, דאיתא בגמרא חגיגה (דף י"ב ע"ב) שחקים (תהלים עח כג), שבו שוחקין מן לצדיקים, וכבר פירשתי (בתפלה למשה תהלים פ"ט (פט) ו') על פי זה הפסוק כי מי בשחק יערוך לה'. על פי שמפרשין בצלמינו כדמותינו (בראשית א כו), שיהיה משפיע כהשי"ת, ומקבל כצבא מעלה וכו'. נמצא אינו מדמה עצמו להשי"ת, רק אם הוא בבחינת שחקים שמשפיע, והבן. ונחזור לענינינו, דבילקוט איתא הגירסא שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא, והנה מהרש"א ז"ל שם בפרק אין דורשין כתב, דלגרסת הילקוט קאי על הצדיקים לעתיד לבא, שיתן להם השי"ת מאותו המן שמוכן להם לעתיד לבא. ואפשר שעל כן אמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ח ע"ב) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שכבר קבלו חלקם מן המן בעולם הזה, עד כאן דבריו הקדושים. ונ"ל לבאר דבריו, על פי מה שפירשתי דק מחוספם (שמות טז יד), כפירוש רש"י (ד"ה מחוספס) עיקר מחוספם לשון חפיסה ודלוסקמא, ועל פי מה שפירשתי בהפסוקים (תהלים קי"א) הללויה אודה ה' וגו' עד (תהלים קיא ה) טרף נתן ליראיו. על פי שפירשו רז"ל (יומא דף ע"ה ע"ב) לחם אבירים (תהלים עח כה) לחם שמלאכי השרת אוכלים, והיינו המכונה זיו השכינה, דהם ניזונים מזיו השכינה כמו הצדיקים שאמרו רז"ל (ברכות דף י"ז.) יושבים ועטרותיהם וכו', ועל פי האברבנאל בנביאים ראשונים בפסוק (מלכים א' יט ח) וילך בכח האכילה ההיא, עיין שם. רק שבעולם הזה היה צריך להתלבש במלבוש הגשמי קצת, כמו דאיתא בזוהר דגם מלאך צריך להתלבש, וכל שכן אורייתא קדישא. ועל פי זה יתבאר אמרם (מכילתא ילקו"ש רמז רנ"ח) לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. ועל פי זה יתבאר טרף נתן ליראיו, והיכולים לקבל בלא לבוש רק יזכור וגו', והבן. או יאמר, כמו שטרף נתן בלבוש דק, כך יזכור לעולם בריתו, והבן. ועל פי זה יתבאר דברי זקני ז"ל, דכל עניני עולם הבא אם נותנין בעולם עובר, הם עוברין ולא ניצחין, אך כבר הקשו המפרשים וכי ניתן לרעה ח"ו, ויתכן שזהו אמרם (ילקו"ש רמז תקס"ב) על פסוק (דברים לג כא) כי שם חלקת מחוקק ספון וגו', דהא המן היה בזכות משה, ולכך נקבר שם דהוא ודאי יביאם לעולם הבא, דלא יניח שיגולגל להם חוב ח"ו על ידו, והבן. (וכבר פירשתי המדרש (ילקו"ש רמז תתט"ו) את גדלך, זה המן (בפרשת ואתחנן ד"ה ואתחנן), והמדרש (ב"ר מ"ח י') אתה אמרת יקח נא וכו' (בראשית יח ד) (בפרשת וישב בעניני חנוכה). לכך נ"ל דלא ינוכה להם, ובהקדים מה שפירשתי בפרשת בא על אמרם (ברכות ט' ע"א) שלא יאמר אותו צדיק, והפסוק (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וכי אברהם אבינו אוהב ממון היה, והפסוק (שמות ו ה) וגם אני שמעתי וגו', ואמרם (ויק"ר ל"ב ה') דבשביל שלא היה בהם דלטורין נגאלו, עיין שם כל הדרוש.