Chasidut על שמות 17:6

קח את המטה וגו' ודברתם וגו'. לבאר ענין הסלע וטעות משה רבינו ע"ה שלא שמר פי ה' לדבר אל הסלע כאשר ציוהו נאמר בו על כמה אופנים. וזה יצא ראשונה. על פי המבואר בדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל (בליקוטי תורה סוף פרשת בשלח) בפסוק (שמות י"ז, ו') והכית בצור ויצאו ממנו מים וזה לשונו: הנה נודע כי הצור הוא המלכות הנקרא אלהים במילוי ההי"ן גימטריא צור עם הכולל. ונודע כי המלכות עניה ודלה ולית לה מגרמה כלום. ואם כן איך יוכל לצאת ממנה מים להשקות התחתונים. והענין הוא כי למעלה ממנה יש גם כן צור. שהוא ממותק ומתוקן והוא תפארת וממנו להמשיך שפע לצור תתאה מלכות כדי שיהיה לה לתקן אחר כך לתחתונים וכו'. כי זעיר אנפין דהיינו הוי"ה נותן לצור התחתון והנה מזעיר אנפין שהוא שם הוי"ה יוצא ממנו מנין צור באופן זה. י' פעמים י', ק'. י' פעמים ה', נ'. וכו' וזהו דרך הכאה וכו' הוצרך להכות בחשבון העולה צור וצריך הכאה מפני שאין האורות יוצאים לחוץ כי אם דרך הכאה וכו' עד כאן. ואמנם תדע כי יש עוד בחינה בשכינת עוזנו הוא מדת המלכות לנבוע בארה באר מים חיים להשקות התחתונים והוא כי ידוע ששם עצמיות המלכות הוא שם אדני. ונקראת כן על שם אני ד' כלומר אני בחינת המלכות הוא בבחינת דלה ועניה שלית לה מגרמה כלום ואולם בשעה שהמאורות עליונים מתיחדין ביחוד ומאירין באור ברכתן והשפעתן אל בית מלכותן ונעשה בבחינת אחד שהא' כתר העליון מתיחד אל הח' שמנה מדות שאחריו וכולם מאירין ומתיחדין בד' בחינת המלכות הדלה. אז היא נקראת אנכי פירוש אני כ' שאני המלכות מקבל מכל המדות שלמעלה עד בחינת כתר העליון המכונה על שם הכ' כללות עשר באור ישר ואור חוזר ועשרים הוא גימטריא כתר כנודע. ואז היא תכלית שמים וארץ וכולם שמחין בה ונהנין ממנה. ואדון החכמים שלמה המלך ע"ה שיבח והודה לשמה על בחינה זו באומרו (משלי ל״א:י׳,) אשת חיל מי ימצא וגו' כל הענין היתה כאניות סוחר וגו' ותקם בעוד לילה ותתן טרף וגו' כל השבחים טעמה כי טוב סחרה וגו' עוז והדר לבושה וגו'. ואז היא משפעת מימיה וחסדיה חסדי דוד הנאמנים לבאי עולם. למלאות כל העולמות ברכה ורחמים וחיים ושפע ושלום וכל טוב. ואז נעשה מהד' של אדנ"י בחינת כ' אחר שמקבלת הברכה וההשפעה לתוכה. וכל בחינת הברכה והשפע נתמשך מבחינת י"ו שבשם כנודע ובהתחבר י"ו וד' הרי כ' ונעשה מאדנ"י אנכי.

נחזור לענינינו דהמתנהג על פי התורה אינו צריך לפעולה גשמית, והנה מי שאינו בעל תורה יזהר לכבד לומדי תורה בכל כחו, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב), והיינו כיון שעושה כל יכלתו לכבד לומדי תורה, אין צריך להשתדל כל כך ויצליח. והיינו (דברים לג יח) שמח זבולין בצאתך אף שעדיין לא השתדל, כי ויששכר באהלך. והנה העוסקים בתורה הם בימינו ית"ש, שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת וגו', והתורה נקראת ימין, כי הרוצה שיחכים וכו' ומנורה בדרום (ב"ב כ"ה ע"ב), ונמצא הוא כלו בן ימין, מה שאין כן העושר היא בשמאל, כי מצפון זהב יאתה (איוב לז כב), ושלחן בצפון. אבל אם נותן צדקה ללומדי תורה ומחזיקם עם היד שלו שהיא עיקר בזה, כענין שנאמר (דברים טו ח) פתוח תפתח את ידך ולא תקפוץ את ידך. ועל פי זה יתבאר כי אמר עזרי וגו' כמ"ש כי (תהלים קכא ג) אל יתן למוט וגו', (תהלים קכא ד) הנה לא ינום, ושמא תאמר מי שאינו בעל תורה מה יעשה, לזה אמר (תהלים קכא ה) ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך דייקא, (כלומר על ידי שאתה מחזיק לומדי תורה) כנ"ל וגו', (תהלים קכא ח) ה' ישמור צאתך וגו', כענין שנאמר שמח זבולון בצאתך וגו'. ועל פי זה נ"ל לפרש בדרך רמז (פרשת וזאת הברכה, דברים לג יב) לבנימין, דהיינו לבן ימין כידוע שמשום זה קרא לו בנימין כמו שפירש רש"י (בראשית לה יח, ד"ה בנימין), אמר ידיד ה' וגו', כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח' ע"א), ישכון לבטח ואין צריך לעשות שום השתדלות, עליו חופף, ר"ל הנדבק בו גם כן חופף עליו כל היום, ובין כתפיו של התלמיד חכם שכן, כי התלמיד חכם מגין עליו, והבן. והנה יש להבין אמרם ז"ל (שבת כ"א ע"ב) קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, מה הלשון וקבעום. והנ"ל בהקדים לבאר (בבראשית רבה פרשה מ"ח סי' י') (ב"ר מ"ח י') יקח נא מעט מים (בראשית יח ד), ר' אליעזר בשם ר' סימא אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים, חייך שאני פורע לבניך, הדה"ד (במדבר כא יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלו באר ענו לה. והקשה היפה תואר אמאי לא נקט הפסוק (שמות יז ו) והכיתם בצור דכתיב מקמיה, ונדחק לישב. ואני מוסיף עוד בהקושיא דהא שם הוא הנס, וכאן מדבר רק מהשירה. ועוד קשה לי דאם אינו רוצה רק להביא ראיה שהעלה להם באר, הוה ליה למימר שנאמר, ולשון הדא הוא דכתיב, משמע שמיישב על ידי זה איזה קושיא בפסוק הנ"ל כנודע מדרך המדרש. והנ"ל בזה, דיש להבין דלמה בשירת הים נאמר (שמות טו א) ישיר משה ובני ישראל, וכאן ישיר ישראל ולא נאמר משה ולא בני. וגם שר היה לו לומר ומה לשון ישיר, והדרשה תדרוש. והפשוט כמ"ש רש"י בשירת הים (ד"ה אז) עלה בדעתו שישיר, דכל סוף מעשה במחשבה תחלה, ומה אשמועינן בזה. וגם נפרש הפסוק (תהלים קמט א) שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. והכל יתבאר על פי הקדמה אחת והוא, דהנה איתא בירושלמי דמסכת פסחים (ירושלמי פסחים פ"י ה"ו), וז"ל: כתיב (שופטים ה ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ה' התנדבו ראשי עם, כשהקב"ה עושה לכם ניסים, תהי אמרין שירה. ופירש בספר כבוד חכמים כי ראשי עם היינו הצדיקים שהנס נעשה להם בדין, אינם מחויבין לומר שירה, רק שאומרים דרך נדבה, אבל שאר ישראל שעושה להם בחסדו, מחויבין לומר שירה. והיינו בפרוע פרעות בישראל שהם הצדיקים ראשי עם בהתנדב, אבל עם שהם הפחותים ברכו את ה' דהיינו בציוי, עד כאן דבריו. ובפרוע פרעות, הוא התגלות הנס כמו שהוא לפי פשוטו, ולי נראה להוסיף נופך בפרוע פרעות בישראל, דבישראל הוי רק פרעון על פירות מעשיהם, לכך השירה רק בהתנדב, והבן. ויתכן על פי זה הכפל בפרוע פרעות, דהכי פירושו בפרוע, ר"ל כשנתגלה איזה נס וישועה, הוא רק פרעות בישראל לשון פרעון, לכך בהתנדב כמ"ש. וכתב עוד בספר הנ"ל דלכך נקראו ישראל שיר אל, שאומרים שיר אל שלא בחיוב, וכתב שנ"ל כן על פי הזוהר (תיקו"ז הקדמה ג' ע"א), עד כאן דבריו. ולכאורה תמוה דאדרבה אם היה מחויב להם השירה, היה הרמז יותר טוב. אבל נ"ל דאל הוא חסד, שנאמר (תהלים נב ג) חסד אל וגו' שיר חסד, דחסד הוא מהם לפנים משורת הדין שאומרים שירה, וגם אל הוא לשון כח כמו אילי הארץ (מלכים ב' כד טו), דשיר זה על מה שנעשה בכח מעשיהם, ולכך הוא חסד מהם כנ"ל, ולכך מחלק בשירת הים ישיר משה ובני ישראל, כי משה היה כדאי להינצל בדין וישראל ניצולים רק בחסדו, דמדת הדין צווח מה נשתנו כנודע (ילקו"ש רמז רל"ד). והיינו אז ישיר משה, דהיינו עלה בדעתו שישיר, דהיינו מדעת עצמו אבל לא מחויב בדבר, ובני ישראל את השירה הזאת לה', בני ישראל דייקא שלא היו בגדר ישראל לענין זה שהשיר הוא רק בנדבה וחסד מאתם, רק בני ישראל המה והשירה בחיוב, והיינו השירה הזאת לה', כדאמרינן בר"ה (דף ו' ע"א) לה' (דברים כג כד), אלו חטאות ואשמות, פירש רש"י (ד"ה לה') דבר שבחובה, ור"ל לה' משמע שמחויב לה', וכל זה בשירת הים. אבל שם בהבאר דהיה מגיע להם פרעון מאברהם, וכולן שלא בחיוב שרו, אינו מחלק משה מישראל, וגם קרו להו ישראל, ועל כן כתיב אז ישיר ישראל, דהיינו עלה בדעתן שישירו ולא בחיוב. וכן הוא הפירוש שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים, כי שירה הוא על התחדשות נס בחיוב, אבל תהילה היא סיפור סתם שבחו של מקום אף בלי חיוב, והיינו שירו לה' שיר חדש, כי לכלל ישראל הוא מצוה שירו לה' שיר חדש, ר"ל כשיתחדש איזה דבר מחויבים אתם לשיר, אבל תהילתו רק בקהל חסידים, שהם אינם מחויבים והוי אצלם רק תהילה, והבן. ועל פי זה יתבאר המדש בטוב טעם ודעת, חייך שאני פורע לבניך הדה"ד אז ישיר ישראל וגו', ר"ל דמשום הכי כתיב בשירת הבאר ישראל, ולא נזכר משה לבד וישראל לבד רק כללם יחד, וכתיב ישיר ולא שר, אבל מקרא דוהכית בצור אין ראיה כלל לזה כנ"ל. והנה בשאר ניסים אף שהם בתורת חסד, מכל מקום כיון שבאין על ידי צעקה להש"י ותשובה, היא גם כן קצת בדין, לכך אין הקביעות להלל יותר ממה שהוא לאכול ולשתות ולשמוח, בין לרבי אליעזר ובין לרבי יהושע או כלו וכו', או חלקהו (עיין ביצה פרק ב' ט"ו ע"ב), אבל חנוכה קיימא לן דנקבע רק להודות ולהלל ולא לאכילה ושתיה כלל כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תר"ע ס"ב), דבשאר יום טוב על מה שנעשה חסדי השי"ת ראוי להלל, ועל מה שנעשה מצד זכות עצמינו ראוי לשמוח, אבל חנוכה מבואר ביערות דבש חלק א' דלכך אמרינן (יומא כ"ט ע"א) לא ניתן לכתוב קאמרינן, משום שהיה בלי תשובה, עיין שם. ולי נראה להוסיף נופך, על פי מה ששמעתי מהמגיד הקדוש זצוק"ל לפרש הגמרא (סנהדרין ק"ג ע"א) חתר תחירה מתחת כסא כבודו, כי זה נגד כבודו לקבל בתשובה, ועם כל זה מקבל בתשובה, עד כאן והבן. והנה בכל סליחת עון שהוא על ידי תשובה אף שהוא נגד כבודו, ניתן לכתוב דקב"ה מחל ליקריה כדי להורות תשובה, אבל זה שנעשה בלא תשובה לא ניתן לכתוב, ואם כן הוא כלו בחסד, לכך נקבע בהלל ובהודאה דייקא, ר"ל בחיוב ולא באכילה ושתיה. ומזה יוצא מוסר גדול מאד להמאבדים זמן קדוש הזה בשחוק וקלות ראש במיני משחקים, ושותים במזרקי יין זוללי בשר, ונעורים כל הלילה וכמעט אינם מתפללים, אוי להם ולנשמתם ולא דברה התורה במתים, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם אמן.

ולמה הבאתם את קהל י"י אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו (במדבר כ ד). יש לדקדק למה כינו לעצמם בכאן קהל י"י, מה שאין כן במקום אחר. ב', למה אמרו המדבר הז"ה כמורה באצב"ע, הלא שם היו. ואחר כך סיימו למות ש"ם, כמורה שהמיתה תהיה על שונאי ישראל במקום אחר, והדבר אינו מובן כלל כפשוטו. ונקדים לזה דהנה עיקר גליות ישראל ופיזורם, הוא לקבץ ניצוצות הנידחות המשוקעות בתוך עמקי הקליפות שיקובצו יחד אל הקדושה, על ידי מה שישראל עסוקים בגשמיות אכילה ושתיה בכוונת ידועות, על ידי זה מעלים הניצוץ המשוקע בתוך הדבר המוגשם וניתוסף רוח חיים בנשמת ישראל. ולזה נקראים קה"ל י"י, שמקהילים ומקבילים את ניצוצי הקדושה שהם מסוד הציור, והויה ברזא דמחשבה, וזה היה ענין גלות מצרים לקבץ משם ניצוצות המפוזרות והנדחות לשם, ואחר כך הוציאם למדבר להוציא הניצוצין משר המדבר. והנה היה המדבר מקום מוכן להוציא הניצוצין הנדחות על ידי סודות התורה שהשיגו יותר מכל הדורות, כי היה הכנה גדולה להזדכך החומר להשיג הסודות על ידי שתיית בארה של מרים כידוע, וכאשר נודע מהאר"י ז"ל שהשקה לתלמידו מהרח"ו מכברה שבים שהיא בארה של (מים)[מרים], ואפילו לבהמות היתה סגולה ששתו מהבאר, ואחר כך היו האנשים אוכלין מהבשר, אזי הניצוץ הק' שהיה משוקע בבעל חי ניתוסף על נשמתם מחמת הזדככות הבעל חי. והנה תדע כמו שהאדם אוכל ושותה בכוונה ידועה, אזי נתוסף כח בנשמתם בבררם הניצוץ, ככה להיפך ח"ו כאשר האדם אוכל ושותה למלאות תאותו ובלי כונה, אזי נתוסף כח בסט"א מחמת שמורידים החיות שבתוך דבר הנאכל, שהוא ניצוץ קדוש ששייך לאיזה נשמה מנשמות ישראל, וניתוסף אותו חלק הנשמה אל הקליפה ח"ו. וממוצא הדבר תשכיל ותדע פירוש דבריהם כשנסתלק הבאר שהיה מוכן להשגת ידיעת סודי התורה, ונפשם יודעת מאד על ידי הבאר כל חלקי ניצוצין השייך לכל אחד מנשמות ישראל, וידעו בכוונות מיוחדות האיך להעלותם, אזי ניתוסף בכל עת קהילותם וקיבוצם מניצוצי קדושה, מה שאין כן כשנסתלק הבאר נסתלק מהם הידיעה. וז"ש למה הבאתם את קה"ל י"י, שנקראים אנחנו קה"ל י"י להיותנו מוכנים להקהיל ולקבץ את הניצוצות בכל פעם אל המדבר הזה, דבשלמא כשהיה הבאר, היתה המדבר מוכנת להוציא משר המדבר הממונה על כל הדברים אשר היו במדבר להוציא החיות מהם, אבל כעת כאשר נתבטלה הידיעה בנסתרות, אז יש ח"ו חשש שאדרבא ניצוצי החיות יתוספו למקום המיתה שהם הקליפות. וז"ש למות ש"ם דייקא בתוך הקליפות, אנחנ"ו היינו הניצוצות אשר הם שייכים לנשמתינו, ובעירנ"ו היינו הניצוצות אשר הם כבר בבעלי חיים, ומחויבים אנחנו להביאם לקדושה להיותם בסוד ציור ח"י מדב"ר, וכעת בבלי הודע אדרבא יתוספו כולם למקום המיתה ח"ו, וטענתם היתה גדולה רק שלא היה צריך להיות דרך ריב ומצה, רק בדרך שאלה למשה אדונינו לייעץ איך ומה לעשות, על כן נאמר בכאן (במדבר כ ג) וירב העם וכו', שעיקר הקפידא היה על שאמרו דרך ריב כנ"ל, והמשכיל יתבונן הדברים לאמתתן. ועל פי הדברים האלה תבין מה שצוה הש"י רק לדבר אל הסלע (במדבר כ ח), ולא להכותו כמו על הצור בחורב (שמות יז ו). דהנה ישראל באו כעת בטענה מופלגת לשם שמים לא בעבור הנאת הבאר בגשמיות, רק אמרו שכונתם לשם שמים. והנה באמת אין מעצור להש"י להושיע בלא סגולות הבאר, ובפרט בימי משה שהיה מסוגל לפעול בדבור בלבד, והיה מן ההכרח להודיע זה לישראל שאפשר גם כן בדבור בלבד לפעול העלאת ניצוצין בלא הכנת פעולה ואין מעצור להש"י להושיע. והדבר הזה כאשר תתבונן היה ענין גדול להודיע זה לישראל, שאין מן הצורך שום הכנת פעולה לעבודתו ית"ש ואין מעצור להש"י, הבן מאד. על כן רצה הש"י שיודיעו לישראל שהדומם שהוא המדריגה היותר פחותה שבמדריגות, יוציא שפעו והטמן בתוכו על ידי דבור הצדיק בלבד, ותבין מה שקראם משה המורי"ם (במדבר כ י), שמורים את מוריה"ם (במ"ר פי"ט ט'), שכל תלונותם היה בענין הוראה ולימוד, באמרם שאי אפשר בענין אחר לפעול רק על ידי הכנת הבאר. והנה תבין שבעבור זה הקפיד הש"י על הרועה הנאמן שעשה מעשה בהכאה, ואמר יען לא האמנתם בי להקדישנו וכו' (במדבר כ יב), להודיע להם לישראל טעותם. ותבין מ"ש בזוהר הק' (תיקו"ז כא מ"ד ע"א) שאילו לא הכה משה את הסלע, היה הלימוד בלא טורח הבן מאד, ותבין גם כן המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את י"י וכו' (במדבר כ יג), שהריב היה בעבור הש"י כפי הנראה, וגם כן רבו את י"י באמרם שצריכין איזה הכנת פעולה דוקא, והבן: