Chasidut על שמות 17:8

וכדי ליישב כל זה, נ"ל בהקדים מ"ש מהרי"ט בתשובותיו בזרעו של עשו אינם נחשבין לזרעו, וכן זרעו של לוט, דמשנת מ"ח לאברהם יצא הוא וזרעו וכל הנלוים אליו מכלל בני נח, וכיון דעשו ועמון ומואב נשאו נשים נכריות ולא גיירן, אם כן בנך הבא מן הנכריות אינו קרוי בנך אלא בנה (יבמות י"ז ע"א), ולאו בניהם המה, עד כאן (ועיין מ"ש על פי זה בפרשת תולדות בפסוק (בראשית כו לד) ויהי עשו, עיין שם). והנה קודם שניתנה התורה לא נתפרסם תורת ישראל רק ליחידי סגולה מזרעו של אברהם, כאמרם (יומא כ"ח ע"ב) אברהם זקן ויושב בישיבה היה, וכן אמרו עמרם זקן ויושב בישיבה היה במצרים, אבל באומות לא נתפרסם רק הטובים שבהם החזיקו בשבע מצות ודיניהם המקובל להם מנח ובניו, וזה ברור. ונקדים מ"ש הפרשת דרכים (בדרך האתרים דרוש ראשון) על המאמר (ילקו"ש רמז רל"ד) שוטה שבעולם אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, עיין שם. אבל האמת בחוט מתון ומסיק יורה דרכו דלא היה שם אונס, דלא מצינו שהכריחן לעבוד ע"א רק מתוך שיעבוד וטירוף הדעת היה, ונידונים כשוגג דלבם בל עמם, ולפי זה מוכח בפירוש דיצאו מכלל בני נח, דאצל בני נח שוגג כמזיד. והנה במלחמה עמלק דרשו (במדרש תנחומא (בשלח סי' כ"ה) ובמכילתא) ויבא עמלק (שמות יז ח), לפי שבטלו ישראל מדברי תורה, ופירשו המפרשים דהך ויבא עמלק מיותר (ר"ל תיבת ויבא), דהיה די לומר וילחם עמלק עם ישראל ברפידים, דודאי כיון דנלחם שם בא לשם. אלא ויבא, ר"ל שבא בטענה דהוא בן אליפז בן עשו, ובא בטענת והיה כאשר תריד (בראשית כז מ), עד כאן. והנה לפי זה קשה למה נענש, מיהו אם אמרינן דיצאו מכלל בני נח משנת מ"ח לאברהם, אם כן הרי אינו מזרעו של עשו, ומה להם לטענת והיה כאשר תריד וכו', והבן זה.

עוד י"ל על המדרש הנ"ל (שמו"ר כ"ז ו') לץ תכה (משלי יט כה), וגם לפרש דברי רש"י (ד"ה וישמע) מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, והם דברי המדרש (זבחים קט"ז ע"א). גם אהא דכתיב (שמות יח א) כי הוציא ולא כתיב וכי הוציא בוא"ו העיטוף. וגם להבין בסוף פרשת בשלח מ"ש (שמות יז ז) ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבינו אם אין (שמות יז ח) ויבא עמלק, עיין רש"י (ד"ה ויבא) הסמיכות. דהנה באמת יש לתמוה תמיה הפלא ופלא על דור דעה הלזו, איך יסכלו אחר שראו גבורות ה' באותות ומופתים במצרים, ועל הים בהפך ים ליבשה יוצא מגדר טבעי, איך יסתפקו בהשראת שכינה, ועוד שראו עמוד האש בלילה ועמוד הענן ביום. והנ"ל בזה על פי דברי רז"ל (שבת דף נ"ג ע"ב) בזה שנשתנה ונעשו לו דדים כאשה, שאמר אחד כמה גדול איש הזה, ואחד אמר כמה גרוע איש הזה שנשתנו לו סדרי בראשית, ועיין פירוש רש"י (ד"ה שנשתנו), ומ"ש זקני הגאון מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות, דלכך היא גרוע דמנכין לו מזכיותיו, עיין שם. ולזה חששו ישראל, ועל פי זה תבין שנאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ר"ל יש אמיתית שהוא נצחי כמו להנחיל אוהבי יש (משלי ח כא), ואם אין, על פי דאיתא בקדושין פ"ק (קידושין ג' ע"ב) אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ועיין שם במהרש"א בשם הערוך מדכתיב (שמות כא יא) אין ביו"ד, ולא כתיב אן, דרשינן לאו והן, אין כסף יש כסף. והכי נמי כאן היו"ד מן אין הרומז ליש, כי חששו דהיש יגרום לאין, דשמא ינוכה להם מזכיותיהם בעולם הזה ולא ישאר להם לעולם הבא. והנה עמלק שהיה חכם להרע גם כן חישב כן, והבין שהוא עדיף שנחל את ארצו בדרך טבעי, ולכך בא על ישראל באופן שכל זכות אבות בידו בשלמות ולא בידם, וכן חשבו כל האומות שמזרע אברהם המה. ואחר שהוכה עמלק אז נגלה האמת שהשי"ת רצה להראות להם זאת, ולא יתכן רק על ידי עמלק ודוק. וז"ש הכתוב וישמע יתרו כהן מדין דייקא, ופירש רש"י מה שמועה שמע ובא להתגייר, קריעת ים סוף, ושמא תאמר אדרבא הם עדיפי שהתנהגו בדרך טבעי, על זה אמר ומלחמת עמלק, וז"ש הכתוב את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא, פירוש כיון שהוציא והוי כמו רחם ארחמינו (ירמיה לא יט), ודוק.

בתורת כהנים אם בחקתי תלכו (ויקרא כו ג), מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, שכן כתיב (תהלים פא יד-טו) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, (תהלים פא טו) כמעט אויביהם אכניע, ואומר (ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי ויהיה כנהר שלומך, עד כאן דברי התורת כהנים. והוא תמוה, א' קשה מאי הכונה באמרו הקב"ה מתאוה, אם כמו שפירש רש"י על התורה בפרשת אם בחקתי תלכו (ד"ה אם) עיין שם, אם כן איך נמשך לזה שכן כתיב וכו', וכן ואומר, ואיך מוכח משני ראיות הללו דמיירי בעמל בתורה, דילמא שומע לי, היינו בעשיית המצות. ובראיה השניה פשיטא דקשה, דהא למצותי כתיב, ואם שנוכל לפרש למצותי שצוויתי לעסוק בתורה, כעין שפירש רש"י במסכת ברכות (דף ו'ע"א) ד"ה למצותי, בשביל מצותי שצוויתי לגמול חסד, עכ"ל. אם כן הכי נמי יש לפרש דברי התורת כהנים כמ"ש, מכל מקום איזה הוכחה יש מכאן דהכונה הוא על עסק בתורה. והנ"ל בזה, ומקודם אבאר דודאי החיוב הוא על כל איש ואיש מישראל לעסוק ולעמול בתורה, וזה תחלת דינו של אדם (קידושין מ' ע"ב), וביארתי אמרם (סנהדרין דף צ"ט ע"ב) אדם לעמל יולד (איוב ה ז), הוי אומר לעמל תורה, עד כאן. וביארתי על פי אמרם (אבות פ"ג מ"ה) (הובא בדברינו למעלה בפרשת בשלח במדרש (שמו"ר כ"ו א') ויבא עמלק (שמות יז ח) זה שאמר הכתוב (איוב ג כו) לא נחתי וכו' עיין שם), כל המקבל עליו עול תורה וכו'. על פי המסילת ישרים בענין בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג יט). והוספתי נופך כעת, כי נ"ל כמו שכתבו הקדמונים כי ביום אכלך ממנו וגו' (בראשית ב יז), אינו בדרך עונש רק בדרך חיבה, כי אחר אכלו, אי אפשר להגיע לשלמות באופן אחר. הכי נמי נ"ל דמה שאמר בזעת אפך, הוא גם כן בדרך טובה, דידוע דיגיעה במלאכה או בתורה משכחת עון (אבות פ"ב מ"ב), וקודם אכילת עץ הדעת לא היה עלול לחטא, ולא היה צריך ליגיעה להשכיח עון, מה שאין כן אחר אכילת עץ הדעת, צריך לעמל להשכיח, והבן. ואם כן עכשיו צריך לעמל אחד מן העמלים, והבן זה. והארכתי בענין חטא ביטול תורה שהוא רם ונשגב, וכל מי שאפשר לו לעסוק וכו' (ברכות ה' ע"א). ועל קביעת עת נאמר במדרש (שוח"ט מזמור קי"ט) עת לעשות וגו' (תהלים קיט קכו). וקביעת עתים היינו מי שאי אפשר לו לעסוק וכו', וכמו שפירש בהפלאה קבעת עתים, כמו קבען פלוני, וכמו (מלאכי ג ח-ט) היקבע אדם אלקים במה קבענוך, (מלאכי ג ט) ואותי אתם קובעין. ונחזור לענינינו, דהנה רש"י פירש בפרשה דילן ואכלתם לחמכם לשובע (ויקרא כו ה, ד"ה ונתתי), אוכל קמעא ומתברך במעיו, ושמא תאמרו אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר (ויקרא כו ו) ונתתי שלום בארץ. ומפרשין העולם על פי שהשלום הוא על ידי נשיאת פנים, כמו שנאמר (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך וגו'. והנה מבואר בגמרא ברכות (דף כ' ע"ב) שנשיאת פנים הוא לישראל על ידי שהם מדקדקים על עצמם עד כזית, והתורה אמרה (דברים ח י) ושבעת וברכת וכו', ואם כן אם אוכל קמעא וכו', אם כן הוי שביעה בכזית, אם כן אין כאן מדקדקין על עצמם, וממילא דאין כאן נשיאת פנים ונעדר ח"ו השלום, ואם אין שלום אין כלום כאמרם ז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) דהוא הכלי המחזיק ברכה, תלמוד לומר ונתתי שלום, עד כאן. וכן מפרשין הטעם על הא דמדקדקים על עצמן, היינו משום שישראל אומרים הלא אם היינו כדאים, היה אוכל קמעא ומתברך במעיו, והיה שביעה בכזית והשי"ת מתברך, עכשיו שאין אנו כדאים יפסיד הקב"ה ברכתו, לכך מברכין. והש"י מודד מדה כנגד מדה ואומר הלא רצונכם לעשות רצוני ומצידכם לא יבצר, רק אני גרמתי שבראתי יצר הרע, כמו שדרשו בפסוק (מיכה ד ו) ואשר הרעותי (ברכות ל"ב.), אם כן למה יפסידו בני בהגרמתי, והבן. ונחזור למה שמפרשין על רש"י הנ"ל, ולכאורה קשה באמת איך יתכן השלום כיון שאין כאן מדקדקים וכו', אם כן הדרא הקושיא הא כתיב (דברים י יז) לא ישא פנים. ונראה ליישב על דרך משל, מי שהוא בארץ ציה אין נהר ואין מים, צריך לתחבולת להביא מים, מה שאין כן מי שהוא בתוך הנהר. הכי נמי התורה היא מקור הנהר השלום, כמו שנאמר (תהלים כט יא) ה' עוז וגו', ואין עוז אלא תורה ה' יברך וגו' (זבחים קט"ז ע"א), וכמו שדרשו במסכת ברכות (דף ח'.) על הפסוק (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי, עיין שם רש"י (ד"ה פדה) דשלום היינו התורה, דכתיב בה (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום. ולפי זה יובן כשאינן עמלים בתורה ואינם בתוך הנהר של שלום, צריכין לנשיאת פנים לענין השלום, מה שאין כן כשעמלים בתורה, הם בתוך הנהר של שלום, אם כן אין צריכין כלל לנשיאת פנים לענין השלום, והוא תירוץ נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר התורת כהנים הנ"ל, דהיה קשה להתורת כהנים קושית רש"י, לכך אמר מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, דאז הם בתוך הנהר, מה שאין כן באינם עמלים, ועל זה מייתי ראיה שכן נאמר לו עמי וגו' בדרכי יהלכו, ואף דהתורה נקרא דרך וכמו שפירש העקדה בפסוק (תהלים קמה יז), צדיק ה' בכל דרכיו, מכל מקום מצות נמי נקראים דרך, כמו שדרשו רז"ל (נזיר דף כ"ג.) בפסוק (הושע יד י) כי ישרים דרכי ה', אחד אכל לשם פסח וכו'. אולם התירוץ דמוכוח דאיירי בדרך דתורה ולא דמצות, דהא קשה מאי כמעט אם, ר"ל כמעט אויביהם אכניע, אבל באמת לא היה מכניע, כמו כמעט כסדום היינו (ישעיה א ט), אם כן מאי תועלת יש. אלא ודאי דדרך היינו התורה, וכמעט היינו בענין מעט וניקל ולא בשום תחבולות, ואם כן מוכרח דאיירי בתורה, דאי רק במצות עדיין צריך לנשיאת פנים דהוא ענין גדול ומאי כמעט, והבן. ועל צריהם אשיב ידי וגו', על פי מ"ש לעיל לישב הקושיא דלמה פוחת במדה טובה לומר אתה תהיה למעלה רק פעם אחד (דברים כח יג), ולא מעלה מעלה כמו במדה רעה (דברים כח מג). ותורף הדברים דיש השפלות אויבים ממילא על ידי הרמת קרן ישראל, ויש בפני עצמו השפלה אחר שנתרומם קרן ישראל. והנה מה דממילא, בודאי אין צריך כל כך לנשיאת פנים, מה שאין כן מה דמכוון רק להשפלת אויבים. והיינו ועל צריהם אשיב ידי, ר"ל אחרי שנתרומם קרנם של ישראל, אשיב בפ"ע ידי על צריהם, ואף על פי כן הוא כמעט זה היא ודאי, משום שהם בנהר השלום, והבן. והכנעת אויבים הוא השלום האמיתי, והוא יותר גדול מהעקירת אויבים, על פי הילקוט (רמז תרע"ב) על הפסוק והשבתי חיה רעה, הכא דיש מזיקין ואף על פי כן ואין מזיקין, גדול יותר וכו'. וכן בפסוק השני לו הקשבת למצותי לעסוק בתורה, ויהיה כנהר שלומך דהיינו ממש כמ"ש, ודוק.