Chasidut על שמות 18:12

וְזֶה בְּחִינַת וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ (שְׁמוֹת יח) שֶׁנִּסְמַךְ לְפָרָשַׁת מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (זְבָחִים קטז), מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא קְרִיעַת יַם-סוּף וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, הַיְנוּ כִּי אַחַר שֶׁנָּפְלוּ וְנִכְרְתוּ הַקְּלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת מִצְרַיִם וַעֲמָלֵק, אָז שָׁמַע יִתְרוֹ וְנִתְגַּיֵּר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁנִּכְלַל נֹגַהּ בַּקְדֻשָּׁה שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַגֵּרִים כַּמּוּבָא. וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת כְּנִיסַת שַׁבָּת כַּנַּ"ל. וְאָז כַּד עַיֵּל שַׁבְּתָא וְאִתְקַדִּישׁ לֵילְיָא וְאִיהִי אִתְפְּרָשַׁת מִסִּטְרָא-אַחֲרָא וְכוּ' כַּנַּ"ל, אָז מִצְוָה לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה שֶׁל לֵיל שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינַת יְהוֹשֻׁעַ בְּחִינַת לְבָנָה הַמּוֹשֶׁלֶת בַּלַּיְלָה, וְזֶה בְּחִינַת הַסְּעוּדָה הַנִּזְכֶּרֶת בַּתּוֹרָה שֶׁעָשָֹה יִתְרוֹ לְכָל יִשְֹרָאֵל כְּשֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם (שְׁמוֹת יח) וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכָל זִקְנֵי יִשְֹרָאֵל לֶאֱכֹל לֶחֶם עִם חוֹתֵן משֶׁה לִפְנֵי אֱלֹקִים, כִּי כְּשֶׁבָּאִין גֵּרִים וּמִתְגַּיְּרִין שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שֶׁהַקְּלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת בְּחִינַת קְלִפַּת עֲמָלֵק נִכְרָתִין וְנֹגַהּ נִכְלַל בַּקְּדֻשָּׁה, כִּי בְּלֹא זֶה לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהַגֵּרִים לְהִתְגַּיֵּר מֵחֲמַת קְלִפַּת עֲמָלֵק שֶׁרוֹצֶה לְהִתְאֲחֵז בָּהֶם וְכַנַּ"ל, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת כְּנִיסַת שַׁבָּת וְכַנַּ"ל, וְאָז מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעוּדָה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת סְעוּדַת לֵיל שַׁבָּת כַּנַּ"ל, שֶׁהוּא תִּקּוּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָטָא בַּאֲכִילָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁנִּבְרָא בּוֹ וְאָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, שֶׁעִקַּר הַפְּגַם הָיָה בִּבְחִינָה זֹאת. כִּי עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע זֶה בְּחִינַת נֹגַהּ, שֶׁמְּעֹרָב טוֹב וָרַע, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֵין מְבָרְרִין אוֹתוֹ כָּרָאוּי אָז עִקַּר יְנִיקַת הַקְּלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת הוּא דֶּרֶךְ שָׁם כַּמּוּבָא. וְהַנָּחָשׁ הִשִּׁיאוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וּלְבָרְרוֹ. וְזֶה בְּחִינַת דָּחֲפָהּ עַד שֶׁנָּגְעָה בּוֹ, וְאָמַר לָהּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִיתָה בִּנְגִיעָה כָּךְ אֵין מִיתָה בַּאֲכִילָה. הַיְנוּ שֶׁאָמַר לָהּ הֲלֹא אֵין זֶה דָּבָר טָמֵא לְגַמְרֵי, כִּי אִם הָיָה טָמֵא לְגַמְרֵי הָיָה אָסוּר גַּם בִּנְגִיעָה, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁאֵין מִיתָה בִּנְגִיעָה כִּי אֵינוֹ טָמֵא לְגַמְרֵי, עַל-כֵּן גַּם אֵין מִיתָה בַּאֲכִילָה, וְעַל-יְדֵי זֶה הִשִּׁיאָם עַד שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ, וְעַל-יְדֵי זֶה הִכְנִיס טֻמְאָה לְשָׁם, כִּי לֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְבַרֵר עֵץ הַדַּעַת, אַדְרַבָּא הִתְגַּבְּרוּ הְקְּלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת עַל-יְדֵי זֶה עַד שֶׁנִּגְזַר עָלָיו מִיתָה לְדוֹרוֹת וְנִתְגַּרֵשׁ מִגַּן-עֵדֶן, וְהַתִּקּוּן הָיָה שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל:

ויקח יתרו כו' עולה וזבחים לאלהים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם כו' לפני האלהי'. הדקדוקי' נראה מבואר. דמקודם כתיב שלקח עולה וזבחים ואח"כ כתיב לאכל לחם. אולם יש לרמז בזה גודל מעלת אכילת הצדיקים הוא יותר מכל הקרבנות כאשר ידוע כי עיקר ענין הקרבנות הוא לתקן פגם אדה"ר אשר מאז נתערבו ניצוצי הקדושה בכל הברואים ובכל המאכלים וענין הקרבן הוא לקרב הכל למקור הקדושה מכל הארבע יסודות כמ"ש על כל קרבנך תקריב מלח מבחי' דומם. ועצי המערכה הם מבחי' צומח. והבהמ' אשר יקריבו היא מבחי' חי. והכהן המקריב הוא מבחי' מדבר. ועי"ז מתיחדים ומתקרבים כל היסודות לתקן כל הני"ק שהיו מגולגלים בבהמות וז"ש אדם כי יקריב מכם מן הבהמה. פי' בחי' אדם הוא המקריב מה שהיה מגולגל בין הבהמה וזה ענין הקרבנות. אמנם מעלת הצדיקים הוא ג"כ להעלות כל הני"ק כמ"ש קיים אברהם אבינו אפי' עירובי תבשילין. פי' מה שהוא מעורב בין התבשילין הני"ק היה מקיים אותם להביאם אל גבול הקדושה. וז"ש אל המלאכים כשבאו אצלו ואקחה פת לחם וסעדו לבכם ואחר תעבורו. ולכאורה תמוה וכי זה דרכו של א"א ע"ה מכניס אורחים ורצונו להטיב יאמר תיכף אחר תעבורו כמי שהוא מצפה שילכו מהר לדרכם להקל עולו מהם. אך רמז להם תועלת מאכלו של הצדיק להעביר מהאדם הסט"א ולבטל היצה"ר שנקרא אחר כמ"ש לא תשתחוה לאל אחר. וזה ג"כ היה מרמז להם כי גם אחר שתעבורו מכאן לבא לביתכם יהיה לכם תועלת להיות נשמרים מתאוות החיצוניות ותזהרו לאכול בקדושה. כמו שהורה לנו הבעש"ט זי"ע והפליא עצה והגדיל תושיה מכל הדורות שלפניו לרומם כבוד הבורא להרבו' תלמידים להורות להם דרכי הקדושה וטהרה בתורה לשמה והכנת התפלה כאשר עינינו רואות מכל צדיקי הדור תלמידי תלמידיו אשר מפיהם אנו חיים וכל הדבוקי' בהם יצליחו ויעשו פרי. וכה אמר כי כל מי שזוכה להיות משובתי שבת מאוכלי שולחנו הוא נותן בו סם חיים להיות בקרבו רפואה להוושע מכל התאוות וגם פועל להבא להתנהג בביתו בקדושה וטהרה. אשר מדרכי הרפואה ע"י ברא הוא רק להתרפא מחוליו הקודם אך עודנו צריך שמירה להבא שלא יבא ויחזור אליו ח"ו החולי. ובזה יפה כח הצדיק ע"י שולחנו הטהור לתת לאדם שמירה להבא להנצל מכל רע כנ"ל. ובזה יש לרמז מ"ש בא"א ע"ה ויטע אשל בבאר שבע. ואמרו חכז"ל אש"ל ר"ת "אכילה "שתיה "לויה. פי' ע"י האכילה ושתיה בביתו שהיה נותן להם ג"כ בחי' לוויה ללוות אותם לביתם להיות להם שמירה כנ"ל. וז"ש כל הנהנה מסעודה שת"ח מסובין בה כאלו נהנה מזיו השכינה. כל הוא בחי' צי"ע והנהנה מסעודתו כאלו נהגה מזיו השכינה. וז"ש תערוך לפני שלחן נגד צוררי כו' אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי כי כאשר זוכה לערוך שלחן לפני ה' בקדושה עי"ז ממילא רודף אחריו הקדושה בבחי' טוב וחסד. נחזור לענין הפסוקים שהתחלנו. ויקח יתרו עולה וזבחים כו' שהיה רצונו להקריב עולה וזבחים אך אח"כ כתיב ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם כו' לפני האלהים. כי זהו עולה למע' מבחי' קרבן ביתר שאת אהרן וכל זקני ישראל. עולם הזקנה כיל"ח שהוא למעלה מבחי' החסד. וזה לאכל לח"ם בגימ' מזל"א עולה ע"ח במנין ג' הויו"ת. וזה הוא למעלה מבחי' קרבן דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה. וזה לפני אלהים למעלה מזה מבחי' החסד כנ"ל. ובזה פרשנו בפר' חיי שרה אצל אליעזר שאמר לא אוכל עד אשר אם דברת ידברי ויאמר עבד אברהם אנכי. ודרשו רז"ל שהיו נותנים סם המות במאכלו ועל ידי דברי תורה שאמר היה ניצול מהם. איננו כפשוטו שהיו נותנים בו סם המות במאכלו. רק מאכלם הי' אצלו בחי' סם המות כי הוא היה רגיל לאכול משולחט של א"א ושרה אמנו היא היתה המבשלת ומכנת ואברהם היה מביאו על השלחן בקדושה לכן מאכלם היה אצלו בבחי' סם המות. וכאשר אמר ד"ת מקודם עבד אברהם אנכי היה מעורר בחי' צדיקו של עולם וכל הדבוק לטהור טהור. וכן גם עתה בדור הזה בגלות המר בתכלית השפלות בבחי' עמידה כמ"ש העומדים בבית ה' בלילות בחי' עמידה בזמן הגלות הדומה ללילה כי בזמן הגאולה היינו בבחי' הולך ממדריגה למדריגה כמ"ש וה' הולך לפניהם יומם. אך עכ"ז אנו יכולי' לעורר חסדי אבות ממדריגת הצדיקים אשר לפניגו זי"ע ממה שאנו מזכירים אותם לדבר מהם מגודל קדושתם ומעלתם. יהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו. אמן:

ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלקי"ם (שמות יח יב). נשאלתי למה אמר הכתוב שלקח הזבחים לאלקים, הלא זובח לאלקים יחרם (עיין בזו"ח פ') בלתי לי"י לבדו (שמות כב יט). וניחא לי על פי דברי הסבא משפטים (ח"ב דף ק"ח ע"א) וז"ל, הטיבה ברצונך את ציון (תהלים נא כ) בקדמיתא, ולבתר תבנה חומת ירושלים, הכא אית רזא כל עובדין דעביד קוב"ה בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגו והכא לאו הכי, ת"ח כל אינון עובדין דעביד קוב"ה ואקדים ההוא דלבר מוחא אקדים במחשבה ובעובדא ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסט"א הוה ומוחא מן מוחא ותדיר סט"א אקדים ורבי ואגדיל ונטר איבא, כיון דאתרבי זרקין ליה לבר ויכין רשע וצדיק ילבש (איוב כז יז), וזרקין ליה לההוא קליפה ומברכין לצדיקא דעלמא, אבל הכא בבניינא דבי מקדשא דסטרא בישא יתעבר מעלמא לא אצטריך, דהא מוחא וקליפא דיליה הוה אקדים מוחא, דכתיב הטיבה ברצונך את ציון, ציון בקדמיתא ולבתר תבנה חומת ירושלים וכו', בההוא זמנא (תהלים נא כא) אז תחפוץ זבחי צדק, בגין דהא כדין יתחבר כולא בחבורא חדא, ויהא שמא שלים בכל תקוני' וכדין קרבנא להוי שלים "להויה "אלקים, דהשתא "אלקים לא אתחבר לקרבנא, דאלמלא אתחבר ביה כמה "אלקים יסלקון אודנין לאתחבר תמן, אבל בההוא זימנא כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה "ה' לבדך (תהלים פו י), ואין ה' אחרא, ובההיא זימנא כתיב (דברים לב לט) ראו עתה כי אני הוא ואין אלקים עמדי וכו', מאי "עתה, אלא דלא הוה קודם לכן וכו', עכ"ל. ובזהר יתרו (ח"ב דף ס"ז ע"ב) וז"ל: אית מלך לעילא וכו', אית כהן רזא דאור קדמאה וכו', אית מלך לתתא כו', ודאי בסטרא דקדושה אית מלך וכהן כו', בסט"א דלאו איהו סטרא דקדושה אית רזא דאיהו מלך, והא אוקימנא דאיקרי מלך זקן וכסיל, ותחותיה אית כהן וכו', רזא דמלה בשעתא דהאי "מלך "וכהן אתכפיין ואתברי ואודן ליה, כדין קוב"ה שליט בלחודוי עילא ותתא וכו', בשעתא דאתא משה לפרעה ואמר אלקי העברים וכו' (שמות ה ג), פתח ואמר לא ידעתי את י"י וכו' (שמות ה ב), כיון דאלקי ליה ולעמיה אתא ואודא לקוב"ה, לבתר אתבר ואתכפייא ההוא כהן דמשמש תחותוי עד דאתא ואודי לקוב"ה, וכיון דההוא "מלך "וכהן אודו לקוב"ה ואתברי קמיה, כדין אסתליק קוב"ה ביקריה על כולא עילא ותתא, וע"ד דאסתלק קוב"ה ביקריה כד אודן אילין קמיה, לא אתייהב אורייתא עד דבתר דאתא יתרו ואודי לאמר עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלקים וכו' (שמות יח יא), בשעתא דאתא משה לפרעה כו', פתח איהו ואמר לא ידעתי את י"י, כיון דאלקי ליה ולעמיה אתא ואודי ליה לקוב"ה ואמר י"י הצדיק (שמות ט כז), איהו דהוה מלכא קרופינס דכל עלמא, כיון דאיהו אודא כל שאר מלכין אודין וכו', אתא יתרו כומרא עילאה ורברבא רב ממנא (דכל ממנא) דכל טעוון אחרנין ואודי ליה לקוב"ה ואמר עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלקים, כדין אסתלק ואתייקר קוב"ה ביקריה עילא ותתא, ולבתר יהיב אורייתא בשלימו דשולטנא על כולא, עכ"ל. ומעתה בין ותתבונן קודם נתינת התורה נעשה מעין דוגמא דלעתיד במהרה בימינו שהודו כל הקליפות וסט"א, ואלו לא נתקלקל הדבר במעשה העגל, כבר נתמלא כבוד י"י את כל הארץ בלי שום שליטת ס"א. על כן אחר שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלקים, לקח עולה וזבחים לאלקים, כי אין חשש דכמה אלקים יסלקון אודנין וכו', כי אין עוד מלבדו כמו שיהיה לעתיד כאשר יחפוץ זבחי צדק שמא שלים, כמבואר בסבא הנ"ל. ולהיות הדבר דבר חידוש ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים דייקא, הבן מאוד: