הלכה על שמות 18:12

והנה התורה העידה על יעקב אבינו ע"ה שהיתה לו מדת ההסתפקות ולא היה מבקש היתרונות אלא הדבר ההכרחי הוא שנאמר (בראשית כ״ח:כ׳) ונתן לי לחם לאכול וכו', שאל מה שהוא ההכרח הוא שהקב"ה מזמינו לכל נבראיו כענין שנא' (תהילים קמ״ה:ט״ז) פותח את ידך וכו'. ודרשו ז"ל לחם לאכול ובגד ללבוש כל ימיו של אותו צדיק לא נצטער על אכילתו, אלא שהמזון הגופני אשר בו יקיים גופו לשעה עמו תראה נפשו כחותיה ותוציאם לפעולה, ובזה תקנה המזון הנצחי שבו תתקיים לעד, ותסתכל במעמד הקדוש באצילי בני ישראל שהיו אוכלים ומסתכלים בו בלב, הוא שכתוב (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. כי איברי הגוף שהם כלי הנפש יקבלו כח ואומץ בסעודה והנפש בכחותיה תתעורר להם ותאמץ אותם במחשבה הזאת ונתלבש גופו במחשבת נפשו ושניהם כאחד טובים ראוים שתשרה שכינה ביניהם, וזו היתה כונת משה והזקנים בסעודת יתרו הוא שכתוב (שם יח) ויבא אהרן וכל זקני ישראל, וכן יצחק אבינו במטעמים ששאל גם בשאר המקומות שמצינו סעודות לצדיקים זו היתה תכלית כונתם.