Chasidut על שמות 19:16

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו'. פרט הכתוב כל זה כי לכאורה מיותר הוא, שידענו מעצמנו כי במדבר סיני היה כי עדיין שם היו שלא נסעו משם עד עשרים לחודש הזה וזה היה באחד לחודש. וגם באהל מועד ודאי ידענו שכל דבר ה' משהוקם המשכן משם היה כמו שאמר הכתוב (שמות כ"ה, כ"ב) ונועדתי לך שם. ואמנם אפשר שירמז למה שאמרו חז"ל (במדבר רבה א', ב') במשל המלך שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו מלפניו נכנס לשניה וברחו וכו' נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו אמר המלך זו העיר טובה היא מכל המדינות, כאן אני בונה כסא נאה כאן אני דר. כך כשבא הקב"ה לים ברח מלפניו שנאמר (תהלים ק"ד, ג') הים ראה וינס וכן ההרים רקדו כאילים בא במדבר חריבה קדמה אותו וקילסה אותו שנאמר (ישעיה מ"ב, י"א) ישאו מדבר ועריו וגו' ירונו יושבי סלע אמר זו העיר טובה לי מכל המדינות בו אני בונה כנסיה ודר בתוכה וכו' עד כאן. והענין להבין דברי חכמים וחידותם בזה בהמשל והנמשל. כי המלך שבא למדינה והנה בני המדינה אנשים גדולים ומנושאים ויודעים ומכירים בגדולת המלך והדר יקר תפארת גדולתו וכבוד מלכותו כי נורא הוא, ועל כן ברחו מלפניו כי חיל ורעדה יאחזון מאימת מורא מלכותו. עד שבא לעיר חריבה ששם לא ראו גדולת המלך מעודם ועתה בראותם קבלו אותו באהבה ושמחה ולא הטה אשורם ממורא גדולתו ואימת מלכותו. כך כשרצה שמו הגדול והנורא יתברך לתת התורה הקדושה להתוודע ולהגלות כבוד מלכותו בעולם הנה מלאכי צבאות ידודון ידודון שלא היו יכולין לעמוד במוראו ואימת גדולת מלכותו כי השמים שמים לה' ששם נראה בעליל הדר כבוד הודו ועזוז נוראותיו. ועל כן בהתגלות כבוד מלכותו בנתינת התורה הקדושה הנה מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון מפני מורא מקדשו. ועבור זה ירד ה' על הר סיני ונתן התורה לאיש ישראל בקדושתו ממדבר מתנה. והגם שגם המה רעדה אחזתם שם כנאמר (שמות י"ט, ט"ז) ויחרד כל העם אשר במחנה עם כל זה לרוב רחוקם משמי השמים יכלו לעמוד ולקבל התורה בחיל ורעדה ברתת וזיע. ולכך נתן שמו יתברך התורה במדבר בכדי להראות את זאת כי גדול הוא ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר ואי אפשר להגלות מקצת כבוד מלכותו כי אם במדבר חריבה כלומר באנשי ארץ שוכני בתי חומר אשר מעפר יסודם שאינם מכירים בהדר כבוד מלכותו כל כך, והם יוכלו לעמוד לפניו לשרתו ולברך בשמו ביראה ופחד. כאשר יסדו אנשי כנסת הגדולה בתפילתנו גם כל העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש וגו'.

מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך וגו' (שמות יט יד), ותשובת משה כי יהיה להם דבר בא אלי וגו' (שמות יט טז). הנה הדקדוקים רבו כמו רבו, כפל השאלה והתשובה אינו מובן מה חידש מה שלא מובן. גם י"ל בתיבת להם דהוא לשון רבים ובא לשון יחיד, והפשוט ידוע, וגם דברי הזוהר (ח"ב ע"ח ע"א) ידועים. גם ושפטתי וגו', הוא מיותר דכבר נכלל, דהא כיון שביאם אליו הוא שופט. ועוד והודעתיו וגו', גם כן אינו מובן דהודעה הוא ענין אחר. ועוד קשה כי אינו על ראשון ראשון. ועוד קשה מדוע אתה יושב לבדך נעדר התשובה. וכדי ליישב כל זה, אקדים מה שכתבתי בתשובתי הארוכה (בשו"ת השיב משה סי' ס"ו) בעד אחד שהעיד לאשה עגונה כשהיה נוגע, והנה דעת לנבון נקל כי טרחת המשפט קבלת הטענות ובירורם, וקבלת עדות, ודין וחשבון ובירורם, ועומק הדין. אבל אם נעשה על פי הדבור זה זכאי, אין צריך לכל זה כי בשעה אחת יוגמרו אלף משפטים, ובפרט לגבי משה ודאי דמילתא זוטרתא היא. והנה קיימא לן הדיינים יושבים ובעלי דינים עומדים, והדבר מבואר בגמרא (סנהדרין דף י"ט ע"א) בינאי מלכא שאמר לו שמעון בן שטח כי לפני השי"ת הוא עומד (מובא באלשיך). ואם כן לפי זה יש להתבונן למה לא יעמדו הדיינים, הכי כבוד אלקים קל בעיניהם חלילה, ואדרבה הסברא נותן להיפך ובפרט דהם צריכין להשפעה אלקית. וצריך לומר על פי הגמרא (מגילה כ"א ע"א) כתוב אחד אומר (דברים ט ט) ואשב בהר, וכתוב אחד אומר (דברים י י) ועמדתי וכו'. קשות בישיבה וכו'. וידוע דעומק הדין לאו דבר קל הוא, כמו שאמרו רז"ל (פסחים נ"ד ע"ב) כי עומק הדין הוא מהדברים שאין הבריות יכולין לעמוד עליו. והנה אם לא היו רק הודעה, ראוי היו לו לעמוד, ולזה הקשה יתרו שני קושיות ממה נפשך מדוע אתה יושב לבדך לעם הכבד הזה, וגם שביחיד מצוי הטעות, ואם לבדך מורה שהוא דבר אלקי, למה אתה יושב. וקשה קושיא השני ממה נפשך, וכל העם נצב עליך מורה שהוא לפני האלקים, ומבוקר עד הערב מורה שהוא כפשוטו, דאם לא כן לא היו צריך זמן רב. והשיב משה ראשונה על זלזול כבודן, להורות כי זה נכבד מאד בעיניו עד שהשיב על זה ראשון, והיא מופת שתשובתו אמיתית ואמר כי יבא אלי העם לדרוש, ולכך נצבים לפי ששלהם אין קשה רק ששומעין ממני חתוך הדבור, אבל עלי לחקוק, וקשות מיושב. ולמה לבדו, לזה אמר כי יהיה להם דבר בא אלי, כפירוש הזוהר (וז"ל: בא אלי וכו', רוח קודשא דהוי אתי לגביה, וביה הוי ידע ולא אצטרך לכל דא לאסתכלא ולעיינא, אלא לפום שעתה הוי ידע משה, עד כאן). אך דמכל מקום צריך אני לידע טעמו של דבר כדי להורות מכאן ולהלן, אם כן היינו קשות, והיינו ושפטתי והודעתי, מה שאין כן השופט לבד, והבן. או יאמר, כי לעין הראות צריך להתנהג בדין, כיון שתורה יבקשו מפיהו וכן יתנהג לעולם, וזה שאמר ושפטתי רק בין איש וגו', היינו לעיניהם כי משפט יקרא ששוקל בדעת, אבל באמת הוא רק הודעה, וזה והודעתי וגו', והבן זה. או יאמר והודעתי וגו', ר"ל מאחר שאני מודיע חקי התורה, צריך להתנהג כדין תורה הפשוט. ועל זה השיב יתרו כי גם זה כבד מאד ללמוד ולדין כאחד לעם כזה, על כן איעצך וגו' והזהרת אתה והם ידונו, כל זה נכון מאד בס"ד.

ד. מִי שֶׁלִּמּוּדוֹ בַּתּוֹרָה בְּמחִין זַכִּים, שֶׁאֲכִילָתוֹ כָּל־כָּךְ בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁנִּזּוֹן מִמָּזוֹן, שֶׁהַמַּלְאָכִים נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ, עַל־יְדֵי זֶה שֹוֹנְאָיו נִדּוֹנִין בְּחֶנֶק. וְסִימָן לַדָּבָר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבּקֶר"; "וּבַבּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל"; "וַיְהִי בְּאַשְׁמרֶת הַבּקֶר".