Chasidut על שמות 22:14

והיה עקב תשמעון וכו' ושמרתם וכו' ושמר וכו' אשר נשבע לאבותיך (דברים ז יב). חוץ כל הדקדוקים יש להתבונן וכי ס"ד שלא יקיים הש"י השבועה שנשבע לאבות, ומה הוא השמירה שצריך הש"י לשמור ההבטחה. והנראה דהנה לעיל נאמר (דברים ז יא) ושמר"ת את המצוה וכו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם. ודרשו בו (עירובין כ"ב ע"א) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. הנה לפי זה יש לנו דין שומר שכר שמתחייב באונס קל כגון גניבה ואבידה, מכל שכן שמתחייב בפשיעה (ב"מ צ"ג ע"א). והנה ענין השמירה לכל דבר הוא כפי המצטרך, כגון כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (ב"מ מ"ב ע"א), וכל ענין לפי חשיבותו כידוע. והנה בדברי תורה כתיב (משלי כג ה) התעיף עיניך בו ואיננו, והאיך אפשר לילוד אשה לבל יחטא ויפשע, ועל זה יפול לב אדם הלא ח"ו אייגע לריק בשמירתי, ואם כן חלילה יאמר טוב יותר שלא אקבל השמירה. לזה אמר ושמר"ת וכו', אתה מחוייב לקבל עליך השמירה, ואל יפול לבך עליך הלא לדברים חשובים כאילו צריכים שמירה יתירה, ובאם לא אשמור כפי חשיבותם הנה אקרא פושע ואתחייב. לזה אמר והיה עקב תשמעון וכו' ושמר י"י אלקיך לך את הברית וכו' אשר נשבע לאבותיך, היינו על פי דת ודין תורתינו הק' (ב"מ פ' ע"א) שמור לי ואשמור לך הוה שומר שכר, ודוקא שמור לי היום ואשמור לך למחר, אבל שמור לי ואשמור לך תיכף, פטור אפילו מפשיעה דמיקרי בעליו עמו (שמות כב יד), כיון שהבעלים עמו במלאכתו, ודוקא שהבעלים שאולים אצלו בשעה שקנה הפקדון לשמירה, אבל קנה הפקדון היום ואחר כך שאל או שכר את הבעלים, לא מיקרי בעליו עמו, כן הוא הפסק הלכה על פי דת ודין תורתינו הק' עיין בטוש"ע (חו"מ רצ"א). לזה אמר אל יפול לבך עליך כנ"ל, כי הנה ושמ"ר י"י אלקיך לך את וכו' אשר נשבע לאבותיך מאז, ומקרי בעליו עמו ותהיה פטור כנ"ל, רק עלה והצלח בקבלת השמירה, ואם עיני שכל לך תשכיל ממוצא הדברים מה שדרשו רז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) הלואי אותי עזבי ותורתי שמרו, כי אלו היה שומרים התורה, הנה הבטחתי ושמר י"י אלקיך וכו' והוה שמירה בבעלים, ופטיטייא דאורייתא טבין:

אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמנת ה' יביט. להבין החילוק בין במראה אליו אתודע בין ומראה ולא בחידות, אכן הענין בזה כדאיתא בגמ' (יומא כ"ו.) לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר וכו' ואימא יהודה נמי דכתיב (תהילים ס׳:ט׳) יהודה מחוקקי אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא, וחלילה לומר על שבט יהודה אשר מלך המשיח יצא משבטו שהוא יאיר וישלים רצון השי"ת והוא מורח ודאין, שאינו יכול חלילה לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ובאמת הלא מצינו בגמ' (ב"ק נ"ב.) שמשה רבינו התפלל עליו ועזר מצריו תהיה שיהיה יכול לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא, אכן הענין בזה כמו שנתבאר בחלק ראשון (ליקוטי הש"ס יומא) שמה שנקרא בכל השבטים אליבא דהילכתא אינו נקרא עדיין אצל יהודה אליבא דהילכתא, כי כופר הכל הוא פטור מטעם חזקת ממון וחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אבל אצל יהודה אינו מבורר עוד לפניו שהוא פטור כי יכול להיות שבאמת חייב לו, ולכן מלך המשיח שיבוא משבט יהודה שהוא ישלים רצון השי"ת בבריאת עולם יהיה מורח ודאין כמו שכתיב (ישעיה י"א,ג') והריחו ביראת ה' שיריח לעומק האמת, וזה שמשבח השי"ת את משה רבינו אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, היינו שכל הנביאים המה פרטי נפשות ואין השי"ת מאיר להם רק כפי בחינת נפשם וזה נקרא במראה אליו כפי שורש בחינת נפשו, וגם זה ההארה אינו מפורש לפניו היטב רק בחלום אדבר בו, אבל במשה רבינו פה אל פה אדבר בו, היינו שבשעת התגלות הוא רואה הדבור מפורש יוצא מפי השי"ת באתוון גליפין, ומראה ולא בחידות שהוא כלל כל נפשות ישראל, לכן מראה לו השי"ת כל חילוקי דעות שנמצא בישראל, וזה נקרא ולא בחידות, היינו לא דעה אחת לבד רק כל הדעות, כי משה רבינו היה כלל כל הששים רבוא נשמות מישראל, וזה שכתיב (שמות כ"ב,י"ד) אם שכיר הוא בא בשכרו, ולא נתפרש דינו ונחלקו בזה התנאים אם דינו כשומר חנם או כשומר שכר וזה נקרא בא בשכרו, היינו שאני יודע היטיב שיש בזה מחלוקת התנאים, ותמנת ה' יביט שיודע עומק האמת ומכיר רצון השי"ת בכל פרט לכן יכול לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא כעומק האמת. ובזה התפאר עצמו שלמה המלך ע"ה (משלי ל',א') נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואכל, נאם הגבר הוא כמו פה אל פה אדבר בו שראה הדיבור באתוון גליפן, לאיתיאל לאיתיאל הוא כמו ומראה ולא בחידות שראה כל הפלוגתות שבש"ס בין כל הפוסקים, ולכן כתיב שני פעמים לאיתיאל, ואכל הוא כמו ותמנת ה' יביט שיודע עומק רצון השי"ת לכוון ההלכה אמת לאמתו כרצון השי"ת, כי שלמה המלך ע"ה היה גם כן כלל כל נפשות מישראל. וכן מלך המשיח יהיה מורח ודאין, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (בפרשת שופטים ובליקוטי הש"ס שם) על ענין קניא דרבא (נדרים כ"ה.) שהוא היה שפיר משתבע אך רבא הריח לעומק רצון השי"ת והרגיש שהדין דין אמת אבל לא לאמתו ולא היה יודע היאך לברר, ובעסק כזה צריך האדם לצעוק להשי"ת הושיעה ה' וכן עשה רבא, והשי"ת גמר בעדו ונתברר שנשבר הקניא ואסיק ליה השמעתא לעומק האמת.