Parshanut על שמות 22:14

אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו. נראה בטעם ששאילה בבעלים פטור אף אם הוא עושה במלאכה אחרת ואינו אצל פרתו ואינו במלאכתו רק בשעת שאלה, לא בשעת האונסין, ודלא כרב המנונא דאיתותב, [וטעמא דרב המנונא נראה שהיה לו להשגיח עליה וכמוש"כ הגר"א באדרת אליהו], נראה דלמ"ד שוכר פטור על גניבה ואבידה פשוט, דאם הבעלים שכור עמו במלאכתו בשעת שאלה אמרינין, שלכן השאילו פרתו עבור מה ששכרו למלאכתו והוי כמו שוכר שנותן לו בשאלה עבור השכר שקבל מידו, ואם היה שאול למלאכתו אמרינין דאין דרך אדם להשאיל עצמו ואת פרתו בחנם דמילא כי האי לא עבדי אינשי, אם לא דאיכא ליה טיבותא והנאה מרובה מהשואל, אשר בשביל זה השאיל עצמו למלאכה ואת פרתו והוי כשוכר, וסברא כזו תמצא בפרק בני העיר, דפקע קדושת בית הכנסת, אם יהיב במתנה, דאי לא דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה והו"ל מתנה כזביני, ולכן אמר אם בעליו עמו לא ישלם כמוש"ב, אם שכיר הוא פירוש הבעלים שכיר, בא בשכרו, פירוש הדבר השאול בא בשביל השכר שיש לו מהשואל והוי ליה רק כשוכר ופטור על השבורה והשבויה וכן על הגו"א למ"ד כשו"ח דמי. ואם כי אינו טעם מספיק למ"ד שוכר כשו"ש דמי ולמאן דפטר פשיעה בבעלים, מ"מ בכתוב הוא ביאור נכון ודו"ק.