Chasidut על שמות 24:18

ויקחו לי תרומה וגו' (שמות כה ב). מה כתיב למעלה (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, וסמיך ליה ויקחו לי תרומה. נ"ל על פי הגמרא דסוטה (דף י"ג:) משה לא מת, דכתיב (שמות לד כח) ויהי משה עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, וכתיב (דברים לד ה) וימת שם משה, מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש, עד כאן. והנה על זה קשה בשלמא מת במיתה, יש לומר שאז כלתה ליחות השרשית, או שהגיע זמן פירוד החכמה שבו לפי טבעו, מה שאין כן בלא מת רק נסתלק מזה העולם, ודאי טעמא בעי למה בזה הזמן, דמפועל חכם ית' לא יצא דבר ריק בלא טעם. אך ידוע דמשה היה התרומה של ימות העולם לפי החשבון שית אלפי שני (סנהדרין צ"ז ע"א), שהיה ימיו ק"כ שנים (דברים לד ז), לפי עין בינוני (תרומות פ"ד מ"ג), ודוק. ועל פי זה יובן גם כן המדרש בפרשת שמות (שמו"ר ב' ה') הסנה (שמות ג ב), בגימטריא ק"כ, שרמז לו ימי חייו, דהיינו שהורה לו בזה שהוא התרומה ומבחר היצירה, ולו ראו לילך להוציאם ממצרים ולהוריד להם התורה הק'. ועל פי זה יתפרש ויקחו לי תרומה מאת כל (ר"ל כל העולם), איש זה משה, שנאמר (במדבר יב ג) והאיש משה. וזה הוא הרמז של הסמיכות דעל כן היה משה בהר וגו', וכמאמר רז"ל יבא טוב ויקבל טוב וכו' (מנחות דף נ"ג:), ודוק. (ועיין מ"ש בזה למעלה בפרשת בראשית (ו ג) בפסוק לא ידין רוחי לעולם בשגם הוא בשר, ואמרו רז"ל (חולין קל"ט ע"ב, ב"ר פכ"ו ו') בשגם זה משה, והבן). ועיין בבעל הטורים שכתב תרומה אותיות מ"ם תורה, ועיין עליו מ"ש על שייכות הרמז הזה לכאן. ולדרכינו יתכן שרומז אותו שקבל תורה במ"ם יום, הוא התרומה מכל. ועל פי האמור יובן המדרש (שמו"ר ל"ג א') ויקחו לי תרומה, זה שאמר הכתוב (משלי ד ב) כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. עוד במדרש (שמו"ר ל"ג ז') ויקחו לי תרומה, הדה"ד (דברים לג ד) תורה ציוה לנו משה וגו', תרי"א מפי משה וכו'. דר"ל הואיל שהוא התרומה, לכך ציוה לנו התורה מפי הגבורה, והואיל והתורה לקח טוב, ניתנה על ידי איש תרומות שכולו טוב. ובזה נ"ל לפרש הפסוק (משלי כ"ט (כט) ד') מלך במשפט יעמוד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, ר"ל השי"ת מעמיד הארץ במשפט ומזמינה לדין, ואיש תרומות היינו הבני עליה שהם נאחזים מבחינת משה, כדאיתא (שבת ק"א ע"ב) משה שפיר קאמרת, יהרסנה, כי הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה (מו"ק ט"ז ע"ב), כנ"ל.

באופן אחר נ"ל המדרש הנ"ל. ובהקדים לפרש המדרש ילקוט (ילקו"ש רמז שס"ד) (וכן הוא בתנחומא ריש פרשה זו) אמר להם הקב"ה לישראל תורה שלי היתה ונטלתם אותה, קחו אותי עמה, הדה"ד (שמות כה ב) ויקחו לי תרומה, עד כאן. דהוא משולל הבנה, וגם מה בעי המדרש בזה. והנה לבי אומר לי בהבנת המדרש על דרך הפשוט, דרצה להורות בזה דגם הלימוד והעסק בתורה, יהיה רק בלתי לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו, ולא לשום כונה אחרת הנוגע להנאת עצמו, וכמאמר התנא באבות (פ"ד משנה ח') אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה וכו', ואל יאמר אשנה כדי שאקרא רבי וכו' (נדרים ס"ב ע"א), או לקנטר וכדומה, כי בכל אלו הכונות פיגול המה לא ירצה. ודרש סמוכין לפרשה שלמעלה, דלעיל מיניה מדבר בלימוד התורה דכתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, דהיינו שלמד שם כל התורה שבכתב ושבעל פה, ובא הפסוק שלאחריו להזהיר דהלימוד יהיה לשמו יתברך דוקא, ומרומז בויקחו לי, דהיינו שהלימוד דנקרא לקיחה כדכתיב (משלי ד ב) כי לקח טוב, יהיה לי ר"ל לשמי, ולזה כיון המדרש במליצתו אמר להם הקב"ה וכו' קחו אותי עמה, דהיינו שיהיה כל כונתכם בהלימוד לשמי ולעשות נחת רוח לפני, והבן. והנה כדי להמשיך גם התיבות מאת כל למה שלמעלה, נ"ל בהקדים לפרש הפסוקים (בפרשת ואתחנן) ועתה למה נמות וגו', (דברים ה כד) קרב אתה ושמע וגו', (דברים ה כה) ויאמר ה' אלי שמעתי וגו' היטיבו כל אשר דברו, (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. דמה זה ההטבה שלא רצו לשמוע קול אלקים חיים מדבר להם רק מפי משה, ובפרט לפי מה שדרשו רז"ל בפסוק ואת תדבר אלינו, שנאמר בלשון נקבה לפי שתשש כחו של משה כנקבה, ואמר להם וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני (והובא ברש"י פרשת ואתחנן [ד"ה ואת]), ומדוע זה הוטב בעיני ה' ובעיני משה רע. והנ"ל בכל זה, דהנה איתא במסכת מגילה (דף ב' ע"ב) אלה המצות (ויקרא כז לד), שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, וביבמות (דף צ' ע"ב) אליו תשמעון (דברים יח טו), אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. והנה מובן דהשני סוגיות אינם סותרין את עצמם, דמה שאין הנביא רשאי לחדש דבר, היינו דווקא לעקור המצות עולמות הוא דאין רשאי, אבל אם השעה צריכה לכך כדי לגדור פרצת הדור כגון אליהו בהר הכרמל, ואחר זה יוחזר לכאשר היה, מצוה לשמוע להנביא המפורסים בדורו לכל ישראל, והעובר על דבריו חייב. וזה שדייק הגמרא הכל לפי שעה שמע לו, וכן הוא ברמב"ם (פ"ט מהלכות יסוה"ת ה"ג), עיין שם והבן. אך מה שפסק הרמב"ם שם (רמב"ם פ"ט מהיסוה"ת ה"ה) וז"ל: במה דברים אמורים בשאר מצות, אבל בעכו"ם אין שומעין לו אפילו לפי שעה וכו'. קשה מנין לו להרמב"ם חילוק זה מזה שלא הוזכר בתלמוד בביאור. אמנם אחר העיון הדק היטב, מצאנו ראינו אשר תורת אמת היתה בפיהו כי הוא מפורש במקרא בשים שכל, דכתיב (דברים י״ג:ב׳) כי יקום בקרבך נביא וגו', (דברים יג ג) ובא האות והמופת וגו' נלכה אחרי אלקים אחרים וגו', (דברים יג ד) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ובודאי דאיירי במצוה רק לפי שעה, דאם ברוצה לעקור עולמות, תקשה למה נקט דוקא בעכו"ם, הלא גם בכל המצות נמי דינא הכי, ומזה יצא לו להרמב"ם לחלק בין עכו"ם לשאר מצות, ודוק. אמנם להבין טעם הדברים דלמה באמת חמיר עבודה זרה יותר מכל המצות, מבואר בהקדמונים לפי שאנכי (שמות כ ב) ולא יהיה לך (שמות כ ג) מפי הגבורה שמענו, לכך הוא בלא ישונה בשום פעם ואסור לעקרו גם לפי שעה, כי מי כל בשר אשר יבא אחרי המלך לשנות את דבריו, אמנם בשאר מצות אשר באזנינו שמענו רק מפי משה רבינו, אם יבא נביא אחריו המנוסה ומפורסים לנביא אמת כמוהו, ויעקור מצוה אחת לפי שעה למען יגדור פירצת הדור ולהעמיד הדת על תילה ולקדש שם שמים בעולם על ידי זה, מצוה לשמוע אליו ודו"ק.

ארבעים יכנו וגו' (דברים כה ג). בגמרא ר"י פתח בכבוד התורה וכו' (בזה הלשון לא מצאתי, כי אם במססכת מכות דף כ"ב (ע"ב) איתא בזה הלשון אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימו מקמי ספר תורה, ולא קיימו מקמי גברא רבא), דאילו בתורה כתיב ארבעים יכנו, ואתי רבנן ובצרי חדא. דיש להקשות בזה טובא, דאיך יליף מזה חשיבות החכמים, וכי מדעתם עשו ח"ו, הלא קבלו כך ממשה, ואף שהוא בעל פה והם עם תורתם בלבם, מכל מקום משום דין זה אין לנו להחשיבם יותר מספר תורה, וכי משום דקבלה בידם לשנות תיבה אחת הם חשובים יותר מספר תורה. והנ"ל בזה, ונפרש גם כן ילפותא דיליף הש"ס (שם במכות (כ"ב ע"ב)) דאין לוקין רק ל"ט, שנאמר (דברים כה ב) במספר ארבעים, מספר הסמוך לארבעים, שהוא משולל הבנה מאד, דאדרבא במספר קפידא משמע שלא יפחות ולא יותר, ורבה הוא להבין דברי חכמים וחידותם. והנ"ל בזה על פי מ"ש ביערות דבש חלק ב' דפוס ווין דף נ"ז ע"ב, טעם נכון מאד על הא דכתיב בתורה ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי חדא. על פי המבואר במדרש (תנחומא במדבר סי' כ"ג) ארבעים יכנו, נגד ארבעים יום שהיה משה בהר לקבל התורה, והוא עובר התורה. והנה לפי דעת רבי עקיבא בז' בסיון נתנה התורה, למחרת עלה משה בהר דהיינו ח' סיון, ובי"ו בתמוז כלה מ' יום, דבי"ז בתמוז בהשכמה ירד ונשתברו הלוחות בעוה"ר, צא וחשוב כ"ג דסיון, וי"ו דתמוז, הרי ל"ט. אך באמת הא דתורה נתנה בז', משום יום אחד הוסיף משה מדעתו והסכים קב"ה על ידו (שבת פ"ז ע"א), אבל זולת זה היה ראוי ליתן בששה בסיון, והיו ארבעים יום שלימות. ולכך בתורה שהיה קודם הוספת משה מדעתו, היה מ' יום, לכך כתיב מ' יכנו, אבל רבנן תלמידי משה שהסכים כי בז' יתנו תורה והסכים המקום, לא היה משה בהר רק ל"ט ימים, לכך בצר ליה חדא, והבן עכ"ל. ועל זה קשה הא מכל מקום כתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וכו', וכן (דברים ט יח) ארבעים יום לחם לא אכלתי. וצריך לומר דבאמת הא ביום שניתנה התורה היה בהר, (אך דלא נחשב רק מנין) שניתן התורה שבעל פה שהוא העיקר, ועל פי זה יבא מ"ש על נכון. והנה לפי זה שפיר דקשה במספר למה ואין לו מובן. אלא ר"ל במספר מכוין נגד ארבעים, והיינו כעין אסמכתא שארבעים הנ"ל נסמכו על ארבעים יום. וזה דברי הגמרא במספר הסמוך לארבעים, ר"ל הסמוך לארבעים אחרים, דהיינו ארבעים יום, ואם כן ממילא למה שהוסיף משה הוא ל"ט, והעיקר מקבלה צריך להיות השורש בתורה הקדושה, דהוספת משה כתוב דאורייתא, וכן במספר, ודוק וזה נכון ואמת, דהא דלא פרשו בהדיא, כי היכי דלא נימא דהורו על פי דברי אגדה, והבן. ועל פי זה יבואר כאן, דהנה מארבעים מלקות גופא מוכח דחשיבו רבנן טפי אף בלא הא דבצרי, וכן לפי מה דבצרי מוכח, אך דלא מצי למנקט הך לחודא דכתיב ארבעים, דבאמת לוקין ל"ט, וגם ל"ט לחוד לא מצי למינקט, דהא כבר כתבנו דתולה אם שבכתב חשוב יותר או שבעל פה. והנה מדנקצב העונש נגד ארבעים יום, והוא זמן הלימוד של בעל פה כמבואר בדברי רז"ל, ועיין הקדמת סמ"ג, ובט"ז יור"ד סימן א' סעיף א', אף דעבר על לאו הכתוב דכל הלאוין כתובין, שמע מינה (דבעל פה) הוא העיקר, ואם כן ממילא דהתלמידי חכמים חשובין טפי, דהם הלוחות של תורה בעל פה דחקוק על לוח לבבו. ועל פי זה תבין מאמרם (ברכות ח' ע"ב) לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אך דיש לדחות, די"ל כטעם אחר המבואר בטעם של ל"ט מלקות, משום י"ג שנים דהוא בר עונשין, ומשלשין שליש מלפניו וכו', ולכך בשמים שתין, משום דהיא בר עונשין מכ'. אך לפי זה קשה למה כתיב ארבעים, ומהא דכתיב ארבעים ובצרי חדא, לא יתכן רק לטעם זה דארבעים יום דבעל פה, וממילא מוכח דתלמידי חכמים חשובין יותר מספר תורה, ודוק כי נכון הוא בס"ד.